בין מיניאפוליס לירושלים: הרטוריקה השקרית של דיכוי המחאות

"אין כבוד בהבערת עירך שלך", אמר ראש עיריית מיניאפוליס ג'ייקוב פריי במסיבת עיתונאים לילית, "במיוחד כאשר תושבי העיר מסתמכים על החנויות שהוצתו כדי להשיג מזון בגלל הקורונה".

אתה מביט בו מטלטל את רעמתו, שולח מבט רושף בקהל, וכמעט מתפתה להנהן לעומתו ולהאמין לו, לכנות המדומה בעיניים האלה, לאיש שמן הסתם ערך מאות חזרות מול המראה כדי לייצר חזות של שכנוע פנימי ואותנטיות.

נציגי הממשל וכוחות הביטחון יפעילו כל סוג של אינטרפלציה כדי לחבר את המבוגר האחראי שבנו לאג'נדה שלהם. אני משתמש במונח "אינטרפלציה", שמשמעותו היא בעת ובעונה אחת להפוך לנתין ולהיעצר על ידי המשטרה, כי הוא מבטא באופן המדויק ביותר את התהליך שעובר הציבור הליברלי שחש בתחילה זעם לנוכח הרצח של ג'ורג' פלויד, אבל מיד משתכנע שאת המחאה מובילה חבורה של פורעים קרימינליים.

מפגין מתעמת עם שוטרים במיניאפוליס, ב-28 במאי 2020 (צילום: Lorie Shaull, CC BY-SA 2.0)

"ביזה איננה מחאה", אמר המושל, "היא לא נובעת מזעם צודק, היא נובעת מרצון לחולל כאוס". זו בדיוק הרטוריקה שמשאירה אותנו בבית. זו הרטוריקה שמיישרת אותנו, שמעוררת אצלנו את היסוד השקול והאחראי, שמחזירה אותנו לסטטוס של נתינים.

כמה קל לשכוח שמדובר באסטרטגיה שכל תכליתה, במקרה הזה, היא להשיב את השליטה לידי אותה משטרה שרצחה את ג'ורג' פלויד. המפגינים הופכים באמצעות הרטוריקה הזאת לפושעים נגד ציבורם שלהם, וראש העיר והמושל לאחים רחמנים שמבקשים להגיש מזור לקהילות הדוויות, כאילו לא הם עצמם אחראים לכאבם.

במקביל ממשיכה הדה לגיטימציה למחאה. "ראיתי איך אחד המפגינים עוצר ליד חנות אלכוהול שנפרצה", מספר פרשן של רשת פוקס, "מעמיס על המכונית כמה משקאות שהוא רק יכול ונוסע, כך שמבחינת רבים מהמפגינים לא מדובר באקט פוליטי אלא באופורטוניזם".

כמובן שמדובר בחנות אלכוהול ולא בחנות מזון, וכל כוונתם של הבוזזים היא לסבוא ולהשתכר מטעמים בהמיים. והנה כי כן הגענו בקלות כה רבה לנקודה שאליה אנחנו שואפים – מדובר בחבורה של זוללים וסובאים, פורקי עול, מתנגדי משטר וגרוע מכל – אופורטוניסטים. הם לא מייצגים שום אג'נדה, רק רוצים להרוס את דרך החיים היקרה שלנו.

מעניין, במובן זה, מתי אופורטוניזם הפך להיות עניין שלילי לדידם של פרשני רשת פוקס, מעריצי הימין הכלכלי. אלה הן כנראה עובדות החיים: השחורים הם אופורטוניסטים, ואילו הלבנים עוסקים ביוזמה חופשית.

אף אחד בתקשורת לא שואל, למשל, האם ביזה בקונטקסט הפוליטי הזה היא אכן אקט אופורטוניסטי? קשה לדמיין צעירים לבנים ממעמד בינוני-גבוה בין הבוזזים. יש קשר, גם אם הוא לא לגיטימי, בין צורך לבין ביזה.

והאם הצתת תחנות משטרה וניידות היא אופורטוניסטית? אלה אולי מעשים אסורים, אבל ציורם כמעשים של אופורטוניזם נועד לשרת את אותו סוג של אינטרפלציה – זה שמעורר בנו את המבוגר שמתרחק מכל סוג של מרי אזרחי, גם זה הלגיטימי, במיוחד כאשר מדובר בקבוצת אוכלוסייה מוחלשת שמהווה מטרה לדיכוי כמו האפריקאים-אמריקאים בארה"ב, וכמו הפלסטינים בישראל.

צודקים חברי הכנסת אחמד טיבי ועאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת, שמתחו מיד קו בין הריגתו של איאד אלחלאק, הצעיר ממזרח ירושלים שנורה על ידי שוטרי משמר הגבול בתואנה שהם חשדו שהוא מחזיק אקדח, לבין הריגתו של פלויד. גם כאן כבר נשמעו ועוד יישמעו האמירות המשיבות את מי שמתעורר בו הספק למדורת השבט. "השוטרים היו משוכנעים שהם מונעים פיגוע", כבר טוענים עורכי דינם.

שר המשטרה הנכנס לא היסס לאיים כי ״כל מי שתוקף שוטר דמו בראשו״, וכנראה שכל פלסטיני, דמו בראשו!
למי שמזועזע מהרצח בארה״ב, תסתכלו קרוב – עם שלם נאנק תחת כיבוש מבלי שיוכל לנשום. pic.twitter.com/4NCN3adJNY

— MK Aida Touma-Sliman (@AidaTuma) May 30, 2020

כך שיכנעו כאן את הציבור שיעקב אבו אלקיען דהר לעבר השוטרים ברכבו באום אלחיראן, ושלא היתה ברירה אלא לירות בו ולהניח לו לדמם למוות. כך מנסים לשכנע שלא היתה ברירה אלא להרוג את מוסטפה יונס בתל השומר בתשע יריות. הגלעד ארדנים שלנו מומחים בגיוס המבוגר האחראי נגד אקטים של מחאה.

החקירה בעניין אלחלאק עברה לידי מח"ש, אותה יחידה ששכחה לבדוק את רמת האלכוהול בדמו של סלומון טקה וחבריו, ובכך תרמה את חלקה להפצת השמועה שהם היו שיכורים/מסוממים/עבריינים ושאר האשמות שווא שמשיבות אנשים מהוגנים בחזרה לשורה, גם אם מתעורר בהם ספק בנוגע להגינותם של מוסדות השלטון.

המפגינים שיצאו לרחובות בעקבות הריגתו של טקה הפכו כעבור יומיים לגורמים לא לגיטימיים, פורעי חוק אנרכיסטים – טענה שכיחה כלפי מפגינים בישראל.

במקרה של המפגינים נגד הריגת טקה נדרשו לכך יומיים. כאשר מדובר בפלסטינים לא ניתנת אפילו שעה אחת של חסד להבעת מחאה, כפי שנוכחו המפגינים נגד הריגתו של מוסטפה יונס בעארה, שפוזרו מיד ושרבים מהם נעצרו. עוד דוגמאות יש למכביר, לפני ואחרי ההוצאה להורג ללא משפט של קורבנות אוקטובר 2000.

יש כמובן היררכיה בעניינים אלה, ויש הבדל עמוק בין הפלסטינים הנתונים תחת כיבוש בשטחים לבין ישראלים ממוצא אתיופי או האפריקאים-אמריקאים בארה"ב. קו המשווה הוא הדה-לגיטימציה של המחאה והמרי מצד האוחזים בכוח. מהרטוריקה שלהם צריך תמיד לדעת לחמוק.

מחאה נגד הריגתו של איאד אלחלאק, ב-30 במאי 2020 (צילום: אורן זיו)