אף אחד לא הופתע מההודעה בדבר התפרקות הרשימה המשותפת. בעוד שבפעמים הקודמות העימותים בין המפלגות היו על מידת ההשפעה בתוך הרשימה ועל רוטציה וכיסאולוגיה, הפעם העימות נראה עקרוני הרבה יותר. גם המחיר של שימור הרשימה, שהציב מנסור עבאס מרע"מ, האמיר במידה כזו שקשה לדמיין כיצד ניתן היה לשלם אותו. הדרישה לאמץ את הקווים העקרוניים של רע"מ, או בלשון ההודעה שלה "להימנע מהצבעות שפוגעות בזהות הדתית והשמרנית של החברה הערבית", בצירוף הדרישה לאפשר לה חופש הצבעה, התפרשה יותר כמו התרסה אחרונה מאשר כהצעת עבודה קונקרטית.

ובכל זאת, חוגים רבים ברחוב הפלסטיני רואים בפירוק מכה קשה ליכולת של הפלסטינים בישראל להשפיע על חייהם ועתידם, ובמובן הקונקרטי ביותר למספר המנדטים שייצגו את הציבור הערבי בכנסת. מצד שני נשמעו גם קולות של תומכי המפלגות השונות הנכללות ברשימה המשותפת, האומרים שמדובר בהזדמנות לדיון אידיאולוגי אמיתי, החף מהעמדת פנים של אחדות שלא באמת מתקיימת. שני אינטלקטואלים פלסטינים מרכזיים, ד"ר הוניידה ע'אנם ופרופ' אמל ג'מאל שוחחו איתנו על כמה מהשאלות שמתבקשות מהתפרקות הרשימה.

"נסיבות ודינמיקות שמובילות לכיוונים לא רצויים". חברי המשותפת חוגגים את ניצחונם בבחירות האחרונות (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

התפוררות המפלגות והאידיאולוגיה

"הרעיון של הרשימה המשותפת עדיין תקף", אומרת ד"ר הוניידה ע'אנם סוציולוגית ומנהלת מרכז מדאר ללימודי ישראל ברמאללה, "אבל לפעמים יש נסיבות ודינמיקות שמובילות לכיוונים לא רצויים. אני חושבת שהרשימה האסלאמית תתחרט מאוד על הדרך שהיא נקטה.

"קצת קשה להתנבא מה הולך לקרות, כי לא ברור אם יהיו שתי רשימות, או רשימה שתכלול את חד"ש, בל"ד ותע"ל מול המפלגה האסלאמית. אם תתקיים רשימה משותפת עם שלוש מפלגות, אני חושבת שהיא תקבל תמיכה וזה יהיה

כמה כלי תקשורת, לא מעט עיתונאים וגם אנשים פרטיים השמיעו אתמול את דעתם ולפיה התפרצותו של אבנר נתניהו לשיעור הזום של חברתו באוניברסיטה היא עניין קל ערך, ואפילו חינני.

מעניין שאותה תודעה ציבורית שחושבת שבחירות שהג'וניור נוטל לעצמו יש חן היא גם אותה תודעה שתצרוך, או תשווק, בבולמוס חסר מעצורים, את הטבלאות שמציבות את בנט לצד גדעון סער, ותעסוק שעות בניתוח הפרש המנדטים ביניהם. לעומת זאת היא לא תגיד מילה על פניה שותתות הדם של הילדה בת ה-11 חלא אלקוט ממאדמה, שהותקפה בתחילת השבוע על ידי מתנחלים.

בכל שבוע כאשר אני מלקט את הכתבות לניוזלטר ש"שיחה מקומית" שולחת למנויים ליבי נחמץ. איך אני יכול לצפות שמי שיפתח את כמוסת הכאב הזאת יעשה את זה שוב גם בשבוע הבא? על מי שקורא באתר אנחנו מעמיסים לא רק צער ואלימות, אלא גם מאמרים המאירים את השיתוק והסטגנציה בתהליכי ריפוי ומפרטים איפה וכיצד יש לשחרר קיבעונות ולשנות סכמות.

דיווח ב"חדשות 13" על אבנר נתניהו מתפרץ לזום (צילום: שי אילן)

לא לחינם היינו כלי התקשורת הישראלי הראשון שפירסם בעברית מאמר על ההחלטה של ארגון בצלם להכריז שישראל משליטה אפרטהייד גם על השטחים שבתוך הקו הירוק ולא רק בגדה המערבית. ביום שבו פורסם הדו"ח הוא קיבל תהודה בעיתונים כמו "לה מונד", וה"גארדיאן" הקדיש לו מאמר מערכת, אבל אפילו העיתון שרואה בעצמו את הבית של הרפלקסיה והביקורת העצמית פטר את עצמו בכתבה באתר שלו באנגלית ונדרשו לו שלושה ימים כדי להתייחס.

למען הסר ספק – כשסרטון הווידאו של אבנר נתניהו הגיע לידי המערכת, לא היתה לנו כלל התלבטות אם לפרסם אותו, וגם לא היה לנו ספק שהסיפור הוא ההתערבות הגסה שלו ברשות הפרט המורחבת של

תמונתו של אחמד עריקאת, הפלסטיני שנורה למוות אחרי שדרס חיילת במחסום באבו דיס, לא נישאת על שלטים בהפגנות בירושלים. אף יהודי ישראלי שאני מכיר לא החליף את תמונת הפרופיל שלו באיור נוגה של דיוקנו רכון על ההגה במכוניתו, רגעים אחדים לפני המוות.

הרבה יותר הגיוני שצעיר פלסטיני ימצא את עצמו במצבו של עריקאת מאשר במצבו של אלחלאק. (מתוך סרטון המתעד את הירי באחמד עריקאת)

לכאורה היתה זו כוונת הזדון שלו לפגוע בחיילת, שנפצעה קל, שהצדיקה בעיני רוב כמעט מוחלט של הציבור היהודי את החיסול של עריקאת באמצעות ירי בגבו בעת שהוא ברח ממכוניתו. אבל יש גם הצדקה עמוקה יותר. עריקאת מאתגר את סכמת האמפתיה של השמאל בישראל, שקופא כחולה קטטוני כאשר הוא נדרש להכיר בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני – המאבק הקונקרטי, זה הנובע מהמצוקה, מהכאב, מהרצון לזקוף את הראש, מהסנטימנט הלאומי האותנטי. השמאל הזה מוכן תדיר לקבל כל אופן של דיכוי של המאבק הזה כאשר הוא כולל התנגדות מעשית, לרבות הוצאה להורג ללא משפט.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שנים ארוכות נמשך המאבק המשפטי נגד חיפה כימיקלים ומכל האמוניה, שסכנתו ריחפה מעל ראשי תושבי אזור המפרץ מאז שלהי שנות ה-80. המאבק הזה לא הסתיים עד שצירוף נסיבות מופלא – שכלל שופטת אמיצה (ג'אדה בסול), דו"ח שעליו חתומים מדענים בכירים מהטכניון ומעט פעילות של עמותות ושל רשויות מקומיות – יצרו סחף שהמנגנון הפוליטי כבר לא יכול היה לעצור.

ב-2018, אחרי אין ספור הבטחות והחלטות חצי מחייבות והארכות שנקשרו להקמה של מפעל לייצור אמוניה בנגב שאף אחד לא באמת רצה להפעיל, נאלצה הממשלה להסכים לרוקן את המכל. זאת בניגוד לדעת המל"ל, וחרף התנגדותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מקורבו של ג'ולס טראמפ, בעלי המפעל.

שריפה בבתי הזיקוק לנפט בחיפה, ב-25 בדצמבר 2016 (צילום: מאיר וקנין / פלאש90)

כל כך הרבה מאמץ ויזע, כל כך הרבה מומחיות ופעולות של אקטיביסטים וכל כך הרבה לחץ שכנגד – והכל בשביל מכל אחד.

בסך הכל מכל אחד, בתוך שטח של 20 קמ"ר שמאוחסנים בהם חומרים מסוכנים בכמויות בלתי נתפסות, שיכולות לגרום לטרגדיה חמורה בהרבה מזו שאירעה אתמול בלבנון.

אלפי טונות של ברום – אחד הכימיקלים הרעילים ביותר שקיימים בשימוש תעשייתי – משונעים דרך קבע על גבי משאיות הנכנסות לנמל. על פי הערכות, מספר האנשים שעלול להיפגע במקרה של פגיעה במיכל ברום ינוע בין עשרות למאות אלפים, בהתאם לתנאי מזג האוויר.

המהירות שבה רפורמות בתחום החומרים המסוכנים מתקדמות דומה למהירות שבה נעים לוחות טקטוניים, אם בכלל – וגם מהם נשקפת סכנה אדירה לחיפה, היושבת על העתק הכרמל (שבר יגור) הרגיש לרעידות אדמה.

חוות המכלים של החברה הממשלתית תש"ן (תשתיות נפט), הנמצאת כמטחווי יריקה מביתי (בבית הספר היסודי דגניה לומדים ילדים במרחק של