אחמד עריקאת ראוי לסולידריות לא פחות מאיאד אלחלאק

תמונתו של אחמד עריקאת, הפלסטיני שנורה למוות אחרי שדרס חיילת במחסום באבו דיס, לא נישאת על שלטים בהפגנות בירושלים. אף יהודי ישראלי שאני מכיר לא החליף את תמונת הפרופיל שלו באיור נוגה של דיוקנו רכון על ההגה במכוניתו, רגעים אחדים לפני המוות.

לכאורה היתה זו כוונת הזדון שלו לפגוע בחיילת, שנפצעה קל, שהצדיקה בעיני רוב כמעט מוחלט של הציבור היהודי את החיסול של עריקאת באמצעות ירי בגבו בעת שהוא ברח ממכוניתו. אבל יש גם הצדקה עמוקה יותר. עריקאת מאתגר את סכמת האמפתיה של השמאל בישראל, שקופא כחולה קטטוני כאשר הוא נדרש להכיר בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני – המאבק הקונקרטי, זה הנובע מהמצוקה, מהכאב, מהרצון לזקוף את הראש, מהסנטימנט הלאומי האותנטי. השמאל הזה מוכן תדיר לקבל כל אופן של דיכוי של המאבק הזה כאשר הוא כולל התנגדות מעשית, לרבות הוצאה להורג ללא משפט.

עריקאת הוצא להורג. בראשית הפרשה הגיעו לידינו הצילומים שלו שרוע על הכביש כשחיילים עוברים ליד הגופה שלו כאילו היה חפץ. הטענה שהתלוותה לצילומים היתה שהוא דימם למוות במשך דקות ארוכות ואיש לא טיפל בו. טענה כזאת אין מפרסמים מבלי לברר ומבלי לאפשר לצבא הישראלי להגיב. אנחנו כלי תקשורת אחראי ואנחנו לא מגיבים כמו צהובון מצוי. מראה הגופה המכונסת, המוטלת על האספלט, הוא מחריד אבל "כשלעצמו הוא לא אייטם… זה סרט סנאף…", כך מתנהל השיח הפנימי במקרים כאלה.

מעל 50 דקות דימם על הכביש אחמד עריקאת בערב חתונתה של אחותו.
לא עבר חודש מהרצח בדם קר של איאד אל-חלאק ואמש עוד מקרה שהולך ומתברר כהוצאה להורג.

אלו לא עשבים שוטים, זו מדיניות הכיבוש להרוג פלסטינים ולהמציא צידוקים אחר כך. אם המשטרה תמשיך להסתיר את הוידאו המלא, נדע שמדובר ברצח. pic.twitter.com/bkpeMW58dg

— Ofer Cassif עופר כסיף (@ofercass) June 24, 2020

אחר כך הצבא מצא דרך להכחיש את הטענה לגבי מניעת הטיפול בעריקת הפצוע (שהרי הוא היה פצוע במשך זמן כלשהו לפני שהוא מת. למרות שהוא פלסטיני, גם אצלו יש מצבי ביניים, על אף טענות הצבא שמהן ניתן היה להבין שברגע שפגעו בו כדורי החיילים הוא מיד מת, מה שייתר את הצורך לטפל בו). קו הטיעונים של הצבא, שלפיו לא יתכן שמנעו טיפול מעריקאת, שהרי היו צריכים להגיש טיפול לחיילת שנפצעה ולכן ברור שהיה רופא בשטח, הוא מדהים כשלעצמו, אבל נניח לזאת רגע – מיד אחר כך קורים שני דברים כמעט סימולטנית: מתפרסמים סרטונים של עריקאת שבהם הוא מכחיש שהוא משתף פעולה עם ישראל, ומשמר הגבול מפרסם את הסרטון שבו נראה הרכב שלו מאט, משנה כיוון ופוגע בחיילת במחסום.

הפגיעה נראית מכוונת. האלימות האדירה שאגורה בעצם הקיום של המחסום מתאיינת בתודעה (הישראלית, בתודעה הפלסטינית זה לגמרי אחרת) למול רגע הפגיעה של המכונית בחיילת. אלימות בוטה ולא מרוסנת כלפי אישה מול אלימות ממוסדת היצוקה לתוך דפוסי שגרה כלפי לאום. היא לא נוכחת עד כדי כך שכעבור רגע, כשעריקאת פותח את דלת המכונית, בורח ונורה למוות תוך כדי הבריחה, זה לא מפעיל שום אות אזעקה אצל שוחרי הצדק וזכויות האדם בציבור היהודי.

בסרטון הזה דמותו של עריקאת טושטשה. התמונות של מה שקרו אחרי שהוא נורה ונפל לא פורסמו. הוא תויג כמחבל והמעשה שעשה תויג כפיגוע. מכונית ככלי משחית היא מסוכנת הרבה יותר ממברג או מזוג מספריים, וגם פלסטינים שתקפו חיילים בעזרת אלה נורו למוות, כך שאין טעם לצפות לאמפתיה כלפיו. המיינסטרים בכלל לא שוקל התייחסות למי שפגעו בחיילים כאל בני אדם, אפילו לא לכך שיקראו להם לוחמי גרילה או חיילי אויב. אבל גם השמאל המתקדם יותר, נוכחנו שוב, לא מתעלה מעבר לשאלה האם היה קונפליקט בין ההרוג לבין הורגיו ולא שואל בכלל שאלות של מידתיות ושל צדק, שלא לדבר על גילוי אמפתיה לעצם העובדה שעריקאת הוא קורבן של קונפליקט.

התקשורת, כחלק מתמונה זו, המשיכה להתנהל באינרציה האדישה האופיינית לה ואיש, אפילו לא אתר זה, לא דרש את חשיפת הסרטון המלא, בלי הטשטוש, המתעד גם את ההתרחשות אחרי שעריקאת נורה בגבו תוך כדי בריחה מבוהלת. אף אחד לא דרש לראות את הטיפול שהוגש לו ושמן הסתם תועד גם הוא. הקהות הזאת, הצנזורה העצמית, היא האלאור-אזריזציה שעברה התודעה הישראלית ובתוכה גם האגף השמאלי שלה, בבחינת אם ירי למוות באדם כפות הוא עוון קל ערך יחסית, הרי שירי באדם שיש ביכולתו לנסות לברוח הוא לא בגדר פשע בכלל. גם הרגולטור, בית המשפט, מכשיר את הקהות הזאת.

לפלסטינים אין, אם כן, על פי התפיסה היהודית-ישראלית, זכות להתנגד, זכות למות בקומה זקופה או אפילו זכות לגסוס אם הם נתפסים כבעלי תודעה לאומית או כמי שהתנגדו לכיבוש. עם זאת, מתברר שיש להם זכות להיות קורבנות תמימים. לפני כמה שבועות, בהפגנה לציון שנה להריגתו של סלומון טקה בידי שוטר, קראה פעילה את הריאיון קורע הלב שערך יובל אברהם עם המטפלת של איאד אלחלאק ופורסם גם באתר זה. היא עשתה זאת כדי להראות איך את השניים פקד גורם משותף בשל היותם חלק מקבוצות מוחלשות.

זה מעשה ראוי ונכון, אור מועט באפלה הגדולה. החיבור בין האירוע הנורא בקרית חיים והריגתו המזעזעת של אלחלאק הפך מאז לשכיח, בוודאי בקרב הפעילים המסורים במאבק למען משפחת טקה, שהשמיעו די מהר קריאה רמה לסולידריות עם משפחת אלחלאק, אבל גם, ובאופן מעורר תקווה, בקרב ציבור רחב יותר, המשמיע קול הולך ורם נגד האפרטהייד והכיבוש ונגד האלימות השלטונית הכרוכה בהם. האופן המבעית שבו מצא אלחלאק את מותו, דמותו קורנת התום, חוסר האונים המתלווה למחשבה על רגעיו האחרונים – אלה הצליחו לייצר קונצנזוס מרשים לרוחב השמאל והמרכז, ואפילו בימין נראה שיש הבנה שנחצה במקרה שלו גבול.

בניגוד לעריקאת, אלחלאק לא איים על איש. הדמות שלו הפכה לאיקונית כמעט באורח בלתי נמנע, עם העיניים העצובות, העפעפיים הגדולים, הניגוד החד בין הגוף הבוגר למבט התוהה – נוח מאוד היה לבעלי המצפון בציבור הישראלי לזהות את עצמם איפשהו על קשת הרגשות שבין בושה, עצבות תהומית וזעם. אלחלאק הפך עד מהרה למושאם של מיצגים ואיורים, בשדרה בתל אביב הופיעו תלוליות אדמה בצורת אדם המחזיק עציץ בכפפות לבנות. מבלי להמעיט כמלוא הנימה מחומרת המעשה של שוטרי משמר הגבול, אפשר להגיד שהבעת הצער ההפגנתית של חלקים גדולים מהציבור בישראל גבלה ואף עברה את גבול הקיטש. היחס לאלחלאק כמעט בר השוואה לרמת הקיטש השמורה לקורבנות היהודיים של הכיבוש. "כשלוקחים מידיו צעצוע/ הוא נשאר מבויש ומחייך", היה אומר עליו אלתרמן אילו היה חי, "מחייך בבלי דעת מדוע וכיצד, ובשל מה זה ואיך". בתודעה היהודית, אלחלאק הפך למעין אליפלט פלסטיני.

והדמות הזאת, ככל שהיא שובת לב, היא שולית. הרבה יותר הגיוני שצעיר פלסטיני ימצא את עצמו במצבו של עריקאת, או, גרוע מזה, במצבה של דאליא סמודי שנהרגה במהלך פשיטה של הצבא על שכונת ג'באריאת בג'נין מ"אמצעי לפיזור הפגנות", כנראה בדמות כדור בחזה, ואפילו לא זכתה להתייחסות של דוברות הצבא.

טוב מאוד שמתנגדי הכיבוש בקרב מפגיני בלפור מזדהים עם אלחלאק, נושאים את דיוקנו ומחברים את מותו לעוולות אחרות, אבל חשוב שהשמאל הישראלי יבין שבכך הוא לא יוצא פטור. חיבור מאבקים אמיתי דורש התחברות למאבק הממשי של הצד שכנגד, ודרישת צדק לעריקאת היתה עשויה להיות התחלה טובה. היא היתה משדרת לפלסטינים בשטחים הכבושים שיש בישראל שמאל שיכול להיות שותף. ולא פחות חשוב, היא היתה משדרת לפלסטינים החיים בגבולות ישראל, ושעד עתה במידה רבה הדירו את רגליהם מההפגנות, שיש להם פתח להיות שותפים במחאת בלפור. בעת שכל הגושים הפוליטיים בישראל עוברים פירוק ובנייה מחודשת, ובקונטקסט של בחירות שגם אם יידחו קצת הן בוודאי לא מאוד רחוקות, זה עשוי להיות חיבור בעל ערך אדיר. בסופו של דבר, גם במישור הפרלמנטרי וגם בפוליטיקה העממית אין מנוס מלהבין שהחלפה של הימין בשלטון כרוכה בהכרח בסוג כלשהו של שותפות יהודית-פלסטינית.