newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בחוגי הסיירות למדנו להכיר את הארץ, ולהתעלם ממי שגר בה

ערים נבטיות, מבצרים צלבניים, קשתות ממלוכיות. על הכל לומדים ומלמדים בחוגי הסיירות של קק"ל. רק דבר אחד חסר, ולא כי אי אפשר לראות אותו: אין פלסטינים. שני מדריכים לשעבר עורכים חשבון נפש

מאת:
לומדים את ההיסטוריה של הארץ מהכנענים עד היום, אבל מדלגים על הפלסטינים. סיור של חוגי הסיירות של קק"ל (צילום: איתי פייטלסון)

לומדים את ההיסטוריה של הארץ מהכנענים עד היום, אבל מדלגים על הפלסטינים. סיור של חוגי הסיירות של קק"ל (צילום: איתי פייטלסון)

כשגדלים בחוגי סיירות של קק"ל, די נפוץ לטשטש את הקשר לקק"ל. הלוגו אמנם מופיע על החולצות, אבל התחושה של מדריכים בארגון היא שלכל אחד יש קו עצמאי שלא מוכתב מלמעלה, בטח שלא מקק"ל. יותר מזה, יש אפילו הסתייגות מקק"ל, שנובעת מהזלזול ביערות האורנים שקק"ל טיפחה לאורך השנים, זלזול שמבוסס על כך שהאורנים ששתלה זרים לנוף המקומי ואף יוצרים "מדבריות אורנים" הפוגעים בחבורות הצומח המקומיות.

אבל תפיסה זו לוקה בעיוורון משתי סיבות. האחת היא ההתעלמות ממעשים חמורים בהרבה שקק"ל מעורבת בהם, כולל השתלטות על קרקעות בנגב, בגדה המערבית, בגליל ובירושלים כחלק מסט הכלים של מדינת ישראל, ושל התנועה הציונית לפניה, לייהוד מרחבים. השתלטות זו התרחשה תוך דחיקה ונישול של הפלסטינים, ויישובן מחדש של האדמות הגזולות על ידי יהודים בלבד, כפי שמוגדר בתקנון קק"ל.

הסיבה השנייה היא, שכפי שקק"ל עצמה מתיימרת להיות א-פוליטית, חוגי הסיירות מקנים עולם ערכים פוליטי מאוד במסווה של חוג טבע ניטרלי. משום שעל הפשעים של קק"ל כבר נכתב לא מעט, אנחנו נתמקד כאן בחוגי סיירות, ארגון שתרם להתפתחות שלנו אבל גם לעיוורון הפוליטי שלנו.

למדנו הרבה דברים בחוגי סיירות: ממיומנויות שטח כמו הדלקת אש, ניווט ובניית מחסות; דרך ידע יותר "מדעי" כמו בוטניקה, זואולוגיה וגאולוגיה; ועד נושאים יותר פוליטיים, כמו היסטוריה וגיאוגרפיה. האחרונים יצרו אצלנו תחושה שקיבלנו הבנה רחבה יותר ממה שלמדנו בבית הספר. בעוד שבבית הספר למדנו בעיקר על יהודים, וקצת על ארץ ישראל (בעיקר כששלטו בה יהודים); בחוגים, לכאורה, למדנו את כל ציר הזמן.

שנים אחרי שעזבנו את החוגים, אנחנו, וכנראה מאות חניכים ומדריכים נוספים, זוכרים את ראשי התיבות: כ"י א"ב פ"י רב"ע צמ"ת ב"י – כנענית, ישראלית מוקדמת, אשורית, בבלית, פרסית, יוונית, רומית, ביזנטית, ערבית מוקדמת, צלבנית, ממלוכית, תורכית, בריטית, ישראלית – המייצגים את סדר השליטים בא"י-פלסטין מהתקופה הכנענית ועד ישראל המודרנית. גם בטיולים והפעולות לכאורה רואים מהכל: ערים נבטיות, מסילות רכבת עות'מאניות, מבצרים צלבניים, קשתות ממלוכיות, קרבות צלאח א-דין וכנסיות ביזנטיות. רק שיש משהו חסר, ולא כי אין מה לראות בשטח. אין פלסטינים.

>> צפו: סרטון המציג את הצד האפל של 120 שנים לפעילות קק"ל

על מה מדריכים ועל מה לא

כשמגיעים בתור מדריכים עם הקבוצה לשרידי כפר פלסטיני הרוס, הסטנדרט הוא לחפש ממצאים מעניינים כגון קשתות, טראסות, בורות מים ובתי בד. אבל לא מדברים ומתייחסים למי שגרו בו. במקרה הטוב, מדברים על גדולתו של הכפר בתקופה זו או אחרת. אבל מתעלמים לגמרי מכך שבמלחמת 1948, סיכוי טוב שתושבי הכפר גורשו בכוח. בטוח שלא מדברים על כך שמאז לא מאפשרים להם לחזור לכפר, שנהרס במכוון. במקרה הזה, מדובר הרבה פעמים בשילוב של מחסור בידע ואי רצון לדעת. הידע אמנם קיים, אבל לרוב המדריכים אין את המסגור הרלוונטי כדי להדריך על זה, ולכן הם בכלל לא מחפשים.

בחוגים, התפיסה היא שעצם הפעילות מקנה סט ערכים לחניכים: סקרנות, יצר הרפתקנות, אכפתיות, עזרה הדדית, דאגה לסביבה וביקורתיות. אבל במקביל גם חינכו אותנו להעריץ את מאיר הר ציון. העיסוק בהר ציון מתמקד בעיקר בטיילוּת שלו, והספר שלו "פרקי יומן" הוא מתנה סטנדרטית ועזר הדרכה נפוץ. אבל הר ציון הוא גם טרוריסט לכל דבר. לאחר רצח אחותו על ידי בדואים, הוא הלך עם חברים נוספים מיחידה 101 ורצח חמישה בדואים חפים מפשע כ"נקמת דם", תוך שהם משאירים אדם זקן בחיים כדי שיספר לשבט על שהתרחש.

כשמגיעים לשרידי כפר פלסטיני הרוס, מחפשים ממצאים מעניינים כגון קשתות, טראסות, בורות מים ובתי בד. אבל לא מתייחסים למי שגרו בו

גם בתור חייל וכמפקד חוליה ביחידה, הוא הוביל פעולות תגמול דוגמת הפעולה "כפפות משי" בחברון, שהיתה אז בשליטתה ירדנית. בפעולת הנקמה הזו, נבחרה במכוון מטרה אזרחית ונרצחו שלושה אזרחים. הר ציון ושותפיו לפשע לא הועמדו לדין, על אף אחד ממעשי הרצח שלהם, וכי למה שיעמוד לדין מי שביצע פעולת תגמול "אישית" כשבמקביל נשלח על ידי המדינה לבצע פעולות תגמול "לאומיות"? מה שמעניין הוא שלא מדובר בסוד גדול, וגם כחניכים וכמדריכים הסיפור הזה היה מוכר לנו. אבל עצם היותו רוצח לא שינתה הרבה ואפשר היה להמשיך לקרוא על שיטוטיו בנגב, או לספר איך התגנב לפטרה כדוגמה להרפתקן יוצא דופן.

לא מדברים על התושבים שגרו בכפר. חורבות כפר פלסטיני בפארק אפק ליד ראש העין (צילום: ענת חרמוני / פלאש 90)

לא מדברים על התושבים שגרו בכפר. חורבות כפר פלסטיני בפארק אפק ליד ראש העין (צילום: ענת חרמוני / פלאש 90)

ההנחה שהר ציון מקבל לא מפתיעה כשבוחנים את האובססיה הארגונית למחתרות הציוניות ובמיוחד לפלמ"ח. גם כאן יש דגש על רמת הסיירות שלהן ועל גילוי ופריצת דרכים בנגב. אבל יש גם התייחסות משמעותית לפעולות כגון ליל הרכבות, ליל הגשרים ושחזורי קרבות ממלחמת 1948. האירועים מסופרים כסיפורי גבורה, צ'יזבטים מסביב למדורה, וזאת מבלי להתייחס לקונטקסט ולמטרות של הפעולות האלה הכוללות כיבוש של שטחים, גם שלא יועדו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה, גירוש פלסטינים, הרג, ובסופו של דבר טיהור אתני של אזורים שלמים. הביקורת שלנו כאן לא נוגעת לנושא הפעולות, אלא לריקון שלהן ושל התוצאות שלהן מהקשר פוליטי-היסטורי ומהאופי הטרוריסטי שלהן.

במובנים מסוימים, התנהלות החוגים היא נייר לקמוס למה נחשב "פוליטי" בעיני החברה הישראלית. דוגמה לכך היא האזורים שאליהם מטיילים. לא נהוג לצאת לטיולים ברוב שטחי הגדה המערבית, אבל רמת הגולן נחשבת ליעד קבוע לטיולים, בלי להתייחס לכך שגם הגולן הוא שטח כבוש. כלומר, יש הדרכות על כיבוש הגולן, אך בלא התייחסות למה הכיבוש הזה אומר, ובוודאי שבלי להזכיר את 130 אלף הפליטים הסורים שאיבדו את ביתם ב-1967.

בנוסף, מאוד נפוץ לצאת לטיולים באזור צפון ים המלח – הנמצא בתוך שטחי הגדה – כנראה מכיוון שההגעה אליו דרך כביש 1 והאזור עצמו מספקים חוויה סטרילית יחסית מפלסטינים. רמז לכך שלא מדובר בבחירה אידיאולוגית ניתן לראות בכך שטיולי צוות דווקא יוצאים לפעמים גם לאזורים שהם באופן מורגש יותר בשטחים הכבושים.

אפשר לבחור אחרת

מחפשים אתרים שאין בהם נוכחות פלסטינית. מטיילים בכפר נטוש ברמת הגולן (צילום: מיכל גלעדי / פלאש 90)

מחפשים אתרים שאין בהם נוכחות פלסטינית. מטיילים בכפר נטוש ברמת הגולן (צילום: מיכל גלעדי / פלאש 90)

התחושה של המדריכים היא שלא מכתיבים להם על מה להדריך. אבל האמת הפשוטה היא שלא כל כך צריך. מצד אחד, דור אחר דור של מדריכים לא יודעים על הנכבה, לא מבינים את הקשר של מלחמת 48' למה שהם רואים בטיולים, ולא מכירים את האוכלוסיות הלא-יהודיות שחיות בארץ מעבר לרמת הפולקלור. איך זה הגיוני לדבר על הבדואים בנגב כגששים מוצלחים, תוך התעלמות מוחלטת מניסיונות המדינה לעקור אותם מהיישובים שלהם? אי אפשר לצפות מכל מדריך צעיר להכיר את הנושאים האלה, אבל ההחלטה לא לכלול אותם בהשתלמויות או בסילבוס של הידע הנדרש לעבור בכל שנה היא כבר החלטה ערכית-ארגונית.

מהצד השני, עומד הנושא הפוליטי והשאלה, מה בכלל נחשב פוליטי. יש להניח, שגם אם למדריכים ספציפיים יש מודעות לשאלות כמו קולוניאליזם-התיישבותי, אפרטהייד וטיהור אתני, רבים היו מרגישים לא בנוח להציג אותם, משום שהם נתפסים כ"פוליטיים". לעומת זאת, להדריך ולשחק את האקטים שגרמו לנכבה בשחזורי קרבות, נתפס כלא מזיק וא-פוליטי.

שנינו עזבנו את החוגים לפני מספר שנים, לאחר מכן התחלנו בפעילות שטח פוליטית בגדה ובמזרח ירושלים. אנחנו חשים שיש קשר בין העניין והסקרנות שגדלנו עליהם בחוגי סיירות בתחומים כמו גיאוגרפיה והיסטוריה לחלק מהפעילות הנוכחית שלנו. לא כל חוג לילדים חייב להיות פוליטי, אבל חלק נכבד מתחומי העניין בחוגי הסיירות הם פוליטיים בהגדרה.

ההימנעות מהפוליטי בפעילות אינה שמירה על ניטרליות, אלא בעיקר עצימת עיניים וחוסר רצון לאתגר את השיח ואת תפיסת העולם הציונית הרווחת. זאת בחירה מצערת לארגון שמספק לחניכיו חוויות ויכולות חשובות לחיים. זה מצער במיוחד משום שהמידע הזה קיים, והארגון והמדריכים יכולים לבחור להציג אותו. צעד ראשון, חשוב ואפשרי לחוגים יכול היה להיות אימוץ של אתר עמותת "זוכרות" כמקור מידע להדרכות בטיולים. אפשר רק לדמיין איך ההדרכה היתה משתנה אם במקום לברוח מהנושאים האלה, החוגים היו מחליטים להתמודד איתם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf