זכות בחירה לכולם – מלידה!

מי שנושאים באחריות נפגעים הכי מעט והכי מאוחר. הצבעה בבחירות במרץ 2020 בתל אביב (צילום: פלאש 90)

אחת הבעיות העמוקות של קריסת האקלים היא שככלל, מי שנושאים בעיקר האחריות עבורה נפגעים ממנה הכי מעט והכי מאוחר. אי הצדק המבני הזה מתבטא בכמה מישורים. אלו כוללים יחסי ניצול כלכליים, שמאפשרים לאחדים להתגונן בעוד עולמם של אחרים נחרב, כמו גם גזענות מבנית שמטילה את עיקר הנזקים על קהילות לא-לבנות – בתוך מדינות וגם בראי גלובלי.

נוסף על כל אלה, מדובר גם באי צדק בין-דורי: פוליטיקאים שגילם הממוצע מתקדם למדי מקבלים החלטות שאת תוצאותיהן האסוניות יחוו רק אנשים צעירים בהרבה, ועוד יותר מהם אלו שרק עתידים להיוולד.

בשנה האחרונה, ההכרה בממד הבין-דורי גוברת לא רק בקרב הוגים ופעילים, אלא גם בפסיקות של בתי משפט. בית משפט באוסטרליה הורה לממשלה לוודא שהרחבת מכרה פחם לא תזיק לבריאות הילדים, והכיר במשבר האקלים בתור "פשע בין-דורי." בית המשפט החוקתי בגרמניה הורה לממשלה להציב יעדי אקלים שאפתניים יותר, ולפרט באופן מדויק יותר את צעדיה לקראת היעדים על מנת שלא לפגוע בחירויות של דורות העתיד, שייאלצו להתמודד עם תוצאות ההתחממות.

עצם הצורך בפסיקות שכאלה מדגיש את אופיה המבני של הבעיה: בלי התערבות מכוונת, ואולי גם חרף התערבות שכזו, הצרכים והזכויות של צעירים ושל דורות העתיד לא זוכים להתחשבות ראויה במהלך קבלת ההחלטות.

יחד עם הנוכחות הבולטת של הנוער בתנועת האקלים, המודעות הגוברת לעוול הבין-דורי נותנת לאחרונה משנה תוקף לקריאות להוריד את גיל הבחירה, ולאפשר לאנשים צעירים יותר להצביע ולהשפיע.

לפעמים הטענה היא שצריך לתת לצעירים לבחור כי ככה הם יחזקו מועמדים ומפלגות שיתחשבו באינטרסים שלהם, כמו ייצוב האקלים.

אולם גם אם נכיר בכך שהחיבור בין עמדות הבוחרים לקבלת ההחלטות לא בהכרח כזה שקוף, יש הגיון בדרישות האלה: מתן זכות בחירה לאנשים צעירים יותר יכריח את הפוליטיקאים להתחשב בהם יותר ולפנות אליהם יותר; הענקת זכות הבחירה תיתן לאנשים צעירים תחושת מעורבות ושותפות שתחזק את האמון שלהם במערכת; הכרה בקטינים בתור יצורים פוליטיים תיתן רוח גבית לפעילות הפוליטית של הנוער ותמריץ עוד יותר את האקטיביזם של הצעירים.

למה 18?

בראי היסטורי, קל לראות שגיל הבחירה הנפוץ בעולם כיום, 18, הוא שרירותי. עד אמצע המאה ה-20, גיל הבחירה הנפוץ היה בכלל 21. המגמה להוריד את גיל הבחירה ל-18 החלה להתפשט רק בשנות ה-60.

יש מדינות ספורות שבהן גיל הבחירה עד היום גבוה מ-18, ובהן לבנון וטייוואן. במדינות אחרות, גיל הבחירה ירד ל-18 בשנים האחרונות ממש: למשל בבחירות לסנאט האיטלקי רק בשנה שעברה, או בבחירות הכלליות ביפן ב-2016. במלזיה, רק בפברואר הקרוב יוכלו לראשונה בני 18 לבחור.

מצד שני, יש כמה מדינות שבהן גיל הבחירה כבר נמוך מ-18 – ביוון, מאז 2016 בוחרים מגיל 17, בברזיל כבר מאז 1988 מגיל 16, וכך גם באוסטריה מאז 2007 ובארגנטינה מאז 2012. לא תמיד הגיל לבדו קובע: יש מדינות, דוגמת בוסניה והרצגובינה, שבהן בני 16 ומעלה זכאים לבחור אם הם מועסקים, בעוד באינדונזיה ודומיניקה אנשים נשואים יכולים להצביע בלי תלות בגיל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

גיל 16, בפרט, מסתמן בתור השלב הבא בהנמכת גיל הבחירה הסטנדרטי בעולם. לא רק שעשו זאת כמה מדינות משמעותיות מזמן, אלא שבהרבה מקומות זהו גיל הבחירה בבחירות למועצה המקומית, או לבית הנבחרים המחוזי, או שלל מנגנונים ייצוגיים ברמה תת-לאומית.

ברחבי העולם יש תנועות ומפלגות הדוגלות בהורדת גיל הבחירה הכללי ל-16, וכבר היו יוזמות חקיקה בנושא – שכשלו, בינתיים –בארה"ב, בקנדה, בבריטניה, ועוד.

בגרמניה, הממשלה הנכנסת הצהירה על כוונה לעשות את הצעד הזה במהלך כהונתה, ואם תעשה זאת תהיה הראשונה מבין הכלכלות הגדולות של הצפון הגלובלי.

אולם מכיוון שכל גיל שלא נבחר יהיה שרירותי במידה כזו או אחרת, מאליה נשאלת השאלה – בין אם כתגובת-נגד צינית או שאלה פילוסופית רצינית – למה לעצור ב-16? למה לא 13, או 10, או אפילו 6? אם מדור לדור מורידים את גיל הבחירה, למה שיהיה בכלל גיל מינימום?

זכות בחירה מלידה: איך זה אמור לעבוד?

גם אם הם תומכים בבחירה מגיל 16 בתור פשרה, יש הקוראים לביטול גיל המינימום לבחירות כליל. בארה"ב התפרסמו על כך שלל מאמרים, בעוד בגרמניה מתנהלים מזה שנים כמה קמפיינים שקוראים להחיל זכות בחירה מגיל 0.

רובנו, כאשר אנו שומעים לראשונה את הרעיון הזה, פשוט מגחכים. טיעוני הנגד העיקריים מובנים כמעט מאליהם: נדרשת רמה מסוימת של הבנה כדי לבצע בחירה מושכלת; גם עבור הרבה מבוגרים זו יכולת שאינה מובנת מאליה, אבל בטוח שלא ניתן לצפות מילדה בת שלוש להבין את הבחירות לכנסת. אפילו בשביל למלא פיזית טופס בחירה או למלא מעטפה כשרה נדרשת אוריינות בסיסית ומוטוריקה עדינה בשלה.

חוץ מזה, ילדים נתונים להרבה יותר מדי לחץ והשפעה מצד הוריהם, בטח בגילים צעירים; לא ניתן להתייחס אליהם עדיין בתור סובייקטים אוטונומיים שיחליטו לבד, והתוצאה תהיה לתת להורים עוד כוח פוליטי, ואולי גם עוד אינטרס לרדות בילדיהם.

טענות נוספות, עקרוניות הרבה פחות, משקפות את הסיבה שנופלות הרבה הצעות להנמיך את גיל הבחירה: נטען כי הדבר יוביל לחיזוק של מחנה פוליטי כזה או אחר, וכי המקדמים את המהלך פועלים מתוך אינטרס פוליטי צר גרידא. אולם על פי אותו ההגיון, וכיוון שכל קו גבול שכזה יהיה קצת שרירותי, אפשר בעצם להגיד בדיוק את אותו הדבר על ההתנגדות להנמכת גיל הבחירה: אולי גם היא מפוזיציה, רק מהכיוון ההפוך.

אבל מה בעצם אומרת "בחירה מלידה"? איך זה אמור לעבוד בפועל?

גרסה אחת, כפי שהציעה למשל קֶלְסי פַּייפּר באתר "ווקס", היא פשוט מאוד להסיר את גיל המינימום לבחירה – וזהו. כלומר כל אזרחית שמספיק בוגרת ועצמאית למלא בהצלחה טופס בחירה כשר – קולה ייספר. אופציה דומה שמוצעת בחלק מהמקרים בגרמניה היא שקטינות יצטרכו להירשם כבוחרות מיוזמתן, וכל מי שמצליחה לעשות זאת, תוכל להשתתף בבחירות.

כיוון שונה – כל כך שונה למעשה, שאולי עדיף לראות בו הצעה אחרת לגמרי – הוא לתת להורים להצביע בשם ילדיהם עד שאלו גדלים מעט. גרסה אחת שנדונה בפוליטיקה הגרמנית למשל היא שכל הורה לילד יקבל חצי קול נוסף להטיל בשמו, עד שהילד נרשם כבוחר בשם עצמו.

וריאציה נוספת שעולה היא שהחל מגיל מסוים – למשל שמונה – הילד יהיה חייב להיות בקלפי בעת ההצבעה עבורו, כדי להכיר את התהליך מקרוב לפני שהוא זוכה להזדמנות ראשונה לעשות זאת לגמרי לבד.

חרף ההבדלים המהותיים בין בחירה עצמונית של קטינים לבין הצבעה-מטעם בידי ההורים, יש עדיין רעיון משותף: מדובר בצעדים לחיזוק הייצוג הפוליטי של אינטרסים שנוגעים לילדים ומשפחות.

ילדים בשיעור מחשבים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

ברוח זו מדגישים אנשי הצבעת ההורים כי כמעט בכל תחומי החיים, אנו מניחים שהורים מחליטים היטב בשם ילדיהם ולטובתם. אולם כידוע, יש גבול לאמון האוטומטי שאנו כחברה נותנים בהורים, ולא סתם קיימים מנגנונים המאפשרים למדינה להתערב למען טובת הילד גם נגד שיקול דעתם של ההורים.

הגוף המרכזי בגרמניה שמקדם הצבעת הורים עבור ילדיהם הוא איגוד המשפחות הגרמני (Deutscher Familienverband), עמותה ותיקה וממש לא רדיקלית, אולי אף שמרנית. מבחינתה, אם התוצאה של המהלך היא רק שמשפחות זוכות לייצוג פוליטי חזק יותר, הרי זה משובח.

מאידך, ארגוני זכויות ילדים רדיקליים יותר, כמו גם ארגוני הצעירים של מפלגות מהספקטרום השמאלי, עומדים על זכותם של קטינים לייצג את עצמם. אל מול עיניהם עומדת לרוב לא העצמתם של הורים או של משפחות, אלא של האנשים הצעירים עצמם.

מה בא קודם: בגרות או זכויות?

טענה נפוצה היא, כאמור, שבני אדם צעירים לא ניחנים במספיק הבנה או בשלות בכדי לנהוג באחריות עם זכות הבחירה. אולם אותה טענה ממש נשמעה בעבר גם נגד מתן זכות הצבעה לנשים ואף לשחורים במדינות אפרטהייד כמו ארה"ב ודרום אפריקה.

במקומות שאין בהם עדיין דמוקרטיה נשמעת טענה זו עד היום בנוגע לזכות הבחירה של קבוצות אתניות ולאומיות מדוכאות. כדאי להיזכר בשיח שהתקיים בישראל ובמדינות המערב בעת התקוממויות האביב הערבי, אותו שיח שעולה בכל פעם שנידונה האפשרות של שלטון עצמי במדינות המזרח התיכון.

האנשים האלה, כך נטען תמיד, לא מחזיקים במסורת של חירות ודמוקרטיה, ולכן אינם בשלים לשלוט בעצמם. עדיף שאחרים ימשיכו להחליט עבורם, בין אם מדובר ברודנים מקומיים – "מתונים" וידידותיים כמובן – או בשליטים קולוניאליים זרים. אחרת אין לדעת מה הם יעשו עם הכוח הזה שנופל לידיהם, כוח שאין להם את הכלים להבין אותו או לעשות בו שימוש מושכל.

בספרו המהולל "אוריינטליזם", אדוארד סעיד מראה שאותו שיח מלא בוז בנוגע לעולם הערבי מתקיים במערב כבר מאות שנים. סעיד הצביע על כך שבבסיס הטענות האלה עומדת תפישה של שוני עמוק ומהות בלתי משתנה של "מזרח" ו"מערב".

אך אם נתייחס אל הטענה ההיסטורית לכשעצמה, שלפיה נדרשת התפתחות פוליטית מסוימת שתוביל לבשלות העמים המדוכאים לשלוט בעצמם – המסקנה המתבקשת היא הפוכה: במקום לחכות לפני שמאפשרים שלטון עצמי, צריך ליישם אותו כדי שתוכל בכלל להתפתח תרבות דמוקרטית.

הרי כמעט כל המדינות שמתהדרות היום ב"מסורת של חירות ודמוקרטיה" היו צריכות לעבור תהליך ארוך של מהפכות, מהפכות-נגד, דיקטטורות והתקוממויות, לפני שהתבססה בהן מסורת או תרבות שכזו.

לצרפת לא היתה מסורת של חירות לפני שזרקו את ראשי המלכים והאצילים לסלסלות, ולמתיישבים בצפון אמריקה לא היתה מסורת דמוקרטית לפני שזרקו את התה למפרץ בוסטון. העובדה שאחרי המהפכה הצרפתית הגיע נפוליאון ואחרי המהפכה האמריקאית המשיכה העבדות וכולי – לא מובילות למסקנה שעדיף היה להמשיך עם שלטון המלכים.

בשלות לדמוקרטיה ועצמאות מתפתחת מתוך ניסיון בדמוקרטיה ועצמאות, לא יש מאין. ונדמה לי שאותו הדבר נכון גם לגבי ילדים.

לומדים דמוקרטיה

למעשה, ראיתי תהליכים כאלה מול עיניי בחינוך הדמוקרטי. בסאדברי ירושלים, בית הספר הדמוקרטי שהייתי שותף להקמתו ולמדתי בו בגיל התיכון, כל ההחלטות מתקבלות בידי אסיפה שבה רשאים להצביע כל חברי הצוות וכל התלמידים בקול שווה; אותם תלמידים מתחילים בגיל שש, ולעתים אף בגיל ארבע או חמש, עם זכות בחירה מלאה מיומם הראשון.

זהו גם פחות או יותר המצב בעשרות ומאות בתי ספר דמוקרטיים בעולם. הניסיון הקולקטיבי מראה שאף שילדים באמת אינם בשלים בהתחלה להשתתפות מלאה בקבלת ההחלטות – הם מבשילים לתוך האחריות הזו.

ראיתי שוב ושוב כיצד ילדים קטנים באים לאסיפות ומקשיבים באדיקות, כמעט בלי לדבר או להצביע, למעט דיונים נדירים שנוגעים ישירות לתחומי העניין שלהם. אך עם הזמן – ובדיוק מתוך כך שהם מודעים לזכות ולאחריות שנפלה בחיקם מרגע שהצטרפו לקהילת בית הספר – ילדים הופכים למשתתפים פעילים בתהליכי קבלת החלטות מורכבים ורציניים, ונוהגים בזכות הזו באחריות מדהימה.

אותו הדבר ודאי לא היה קורה אילו היו מקבלים את המסר שיצטרכו לחכות "עד שיהיו גדולים" כדי לקחת חלק. כאשר זה המצב, אנשים מחכים עד שהעניין באמת נוגע להם לפני שהם נערכים אליו באמת. זה למעשה בדיוק מה שאנחנו רואים עם בני נוער: רובם לא טורחים לחשוב על עצמם כעל אזרחים לפני שהחברה מתחילה להחשיב אותם ככאלה.

במקום רק לדאוג שמתן זכות בחירה לילדים יוביל לניצול קולותיהם בידי הוריהם, מוטב שנחשוב שוב על פוטנציאל ההעצמה, על האפשרות שתינתן לילדים לבסס את עצמם בתור אזרחים עצמאיים – הן מול החברה, והן מול ההורים, כפי שקורה ממילא בתהליך ההתבגרות.

מאותה הסיבה ממש, יש טעם לפגם בהצעות לתת להורים באופן רשמי להצביע בשם ילדיהם, זכות שיכולה גם לבצר את כוחם של ההורים מול הילדים ולחזק עוד יותר את המסר לאנשים צעירים שאחרים מחליטים עבורם.

במקום לחכות, אם כן, שילדים יציגו הבנה ורצינות לפני שאנו מעניקים להם את הזכות לבחור, יהיה חכם יותר להפוך את המשוואה – ולראות את הרחבת זכות הבחירה כאמצעי לעידוד אזרחות פעילה ובגרות פוליטית. כמו שהיום הרבה מבוגרים ממשיכים לחמוק מהאחריות הזו, כך יהיה גם עם הנוער כמובן, אבל מול אי הצדק הבין-דורי המזעזע שמתרגש עלינו, כדאי לפחות לתת לצעירים הזדמנות.