newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק למען חיים שחורים הוא גם מאבק נגד שינוי האקלים

אזרחים אפרו-אמריקאים משלמים בחייהם לא רק על אלימות משטרתית, אלא גם על מדיניות סביבתית פושעת המאפשרת לעשירים להתעשר יותר תוך הסבת נזקים סביבתיים קטלניים עליהם משלמים העניים, שחורים ברובם. הוריקן קתרינה כמשל  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ארצות הברית במצב חירום. אזרחים שחורים ובעלי בריתם מציפים את הרחובות בהיקפים חסרי-תקדים ומסרבים לסגת, למרות ניסיונות שונים לפרזם ולהטיל עוצר, בעוד כוחות משטרה משולחי רסן מתפרעים, תוקפים אזרחים, דורסים ורומסים – ואפילו הצבא נשלח לסייע להם.

המאבק מתמקד בנושאי הגזענות והאלימות המשטרתית. בהפגנות האלה לא רואים הרבה שלטים על משבר האקלים. הקשר הבולט היחיד בין הנושאים הוא יריב משותף – ממשל טראמפ – ואמצעי הדיכוי: הפעם הקודמת שכוחות צבא אמריקאיים הופעלו על אדמות ארה"ב כנגד אזרחים הייתה כאשר עמים ילידיים ופעילי אקלים חסמו את בניית צינור הנפט "קיסטון XL", מאבק שהאזרחים הצליחו בו – עד שטראמפ התניע מחדש את הפרויקט ההרסני בתחילת השנה.

אבל יש קשר עמוק יותר. בסופו של יום, המאבק נגד גזענות הוא מאבק נגד אותה חלוקה של העולם לשווים יותר ושווים פחות שבלעדיה משבר האקלים היה בלתי אפשרי.

העימותים אחרי רצח ג'ורג' פלויד מזעזעים את אמריקה. מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

קתרינה כציון דרך ביחסי הגזע בארה"ב

כדי לראות איך זה עובד, בואו נחזור לאחת מנקודות המפגש הדרמטיות ביותר בין גזענות לאקלים: המקרה של ההוריקן קתרינה. סופה זו, שהיכתה בעיר ניו-אורלינס בסוף אוגוסט 2005, הייתה בו זמנית אחד מאסונות הטבע הגדולים של העשורים האחרונים וגם ציון דרך דרמטי ביחסי גזע בארה"ב.

בבוקר של ה-29 באוגוסט, קתרינה נחתה בניו-אורלינס ממזרח ופגשה שם שכונות בעלות אוכלוסיה שחורה ברובה וענייה מאוד. מערכת הסכרים וסוללות האדמה בסביבתן, שנבנו להגן על העיר מהצפות, נכשלו מיד במשימתן.

בניגוד למשתמע מתיאורם כאסונות "טבע", האופן בו אירועים כמו סופת הוריקן משפיעים על בני האדם והעולם סביבנו תלוי לא רק בתנאי האטמוספירה וכיוצא בזאת, אלא במידה רבה מאוד באופן בו החברה האנושית נערכת אליהם ומתמודדת איתם. אם קתרינה הייתה נוחתת בעיר ריקה בעקבות פינוי התושבים, הסיפור הזה היה נגמר אחרת.

אבל למרות הסכנה הידועה והצפויה, הרשויות לא דאגו לתוכניות פינוי מתאימות, במיוחד עבור תושביה העניים של העיר, רובם שחורים. ניתנו אזהרות והאזרחים היו אמורים לחלץ את עצמם, ואף לדאוג לעצמם למחסה זמני מחוץ לאיזור הסכנה.

ברגע האחרון אפילו ניתנה הוראה לפינוי חובה. הפקקים שנוצרו בדרך החוצה מהעיר היו עצומים, אבל לתושבי העיר העניים ביותר היו בעיות אחרות – הרשויות לא ארגנו פינוי המוני באוטובוסים, ולרבים מהם בכלל לא היה לאן להתפנות. היו אפילו כאלו שלא שמעו על הוראות הפינוי.

כתוצאה, חמישית מתושבי העיר לא התפנו בזמן, וכמעט כל אלו שנותרו מאחור היו שחורים.

דווקא בגלל ששינוי האקלים פוגע באוכלוסיות שונות באופן שונה, כל המאבקים השונים של קבוצות מדוכאות הדורשות יחס אנושי הם חלק ממאבק האקלים. נפגעי הוריקן קתרינה (News Muse CC BY-NC-ND 2.0)

דווקא בגלל ששינוי האקלים פוגע באוכלוסיות שונות באופן שונה, כל המאבקים השונים של קבוצות מדוכאות הדורשות יחס אנושי הם חלק ממאבק האקלים. נפגעי הוריקן קתרינה (News Muse CC BY-NC-ND 2.0)

אחר הצהריים, כאשר חלקים עצומים מהעיר כבר כוסו מים, כבר נודע על מקרי מוות, ואזרחים רבים נתקעו על גגות בתיהם, מנהל משרד הגנת המולדת בניו-אורלינס טרי אֶבֶּרט (Terry Ebbert) העיר באדישות כי "מי שהיתה לו דרך או רצה לצאת מדרכה של הסופה עשה את זה. ואלו שלא, עבור חלקם זה היה הלילה האחרון עלי אדמות."

בזמן הזה, הנשיא בוש שהה בחופשה והמשיך לנפוש. הוא חזר רק יומיים לאחר שהסופה הכתה בעיר.

כ-26 אלף שורדים מהעיר המוצפת הגיעו למחסה חירום שהוקם באצטדיון פוטבול ענק, ה"סופרדוֹם" הידוע לשמצה, שהרשויות נערכו לקלוט בו רק 15 אלף – וגם להם לא דאגו אפילו לשירותים כימיים. עדים מספרים כיצד מסדרונות המבנה התמלאו במהרה בצואה ומשפחות ברחו החוצה אל החום והלחות, כשאשפה מפוזרת מכל עבר.

רבים אחרים נתקעו בשכונותיהם המוצפות והמתינו לחילוץ במסוק או סירה. כאשר תושבים שחורים נחזו פורצים לחנויות נטושות ולוקחים מהן סחורות במהלך ניסיונותיהם לשרוד את הקטסטרופה, התקשורת כינתה אותם "בוזזים", מונח שנמצא בכותרות שוב גם לאחרונה. כאשר נראו תושבים לבנים עושים אותו הדבר, הם תוארו כ"מחפשים אחר מזון."

הצגתם בתקשורת של תושבי העיר השחורים כפושעים מסוכנים הקשתה על רבים מהם למצוא מחסה בערים אחרות. רשויות אכיפה החוק התייחסו אליהם כך גם הן: בעת פינוי ה"סופרדום" החצי-מאורגן, תושבים שהשתלטו על אוטובוסים נטושים וחילצו עשרות אנשים מהבלאגן נעצרו בתור "בוזזים" בהגיעם למחסה החירום החלופי.

בתשדיר התרמה למען נפגעי ההוריקן, המוזיקאי קניה ווסט חרג מהתסריט והכריז כי "לג'ורג' בוש לא איכפת מאנשים שחורים". אמריקאים רבים הסכימו, והאמירה שלו נחרטה בזיכרון הקולקטיבי ופגעה במוניטין הרעוע של בוש הבן.

בסופו של דבר נהרגו כ-1,500 תושבים. ניו-אורלינס, עיר שחורה ברובה שנודעה בכל העולם בשל עולם התרבות השחור המיוחד שלה, מעולם לא התאוששה מההרס של הסופה. בעקבות הסופה אוכלוסיית העיר ירדה בחצי וכיום, 15 שנים אחרי, עוד לא חזרה לקדמותה.

אוכלוסיית העיר עדיין שחורה ברובה, אם כי בשיעור קטן מאשר לפני הסופה (59 לעומת 66 אחוזים). מעמד הביניים השחור של העיר הצטמק עקב הגירה, ומעמדם של תושבי העיר השחורים ככלל נשחק; ב-2010 נבחרה בעיר ראשת עיר לבנה ראשונה מזה 32 שנים, ופער ההכנסות בין שחורים ולבנים בעיר גדול כיום מאשר בעבר.

בו-זמנית, ממשל בוש זיהה הזדמנויות באסון: הזדמנות לפזר כספים פדרליים בין חברות פרטיות בעת שיקום העיר ההרוסה, והזדמנות לניסויים חברתיים ניאו-ליברליים חסרי-תקדים כמו ניסיון להפריט מערכת חינוך שלמה.

"מי שהיתה לו דרך או רצה לצאת מדרכה של הסופה עשה את זה. ואלו שלא, עבור חלקם זה היה הלילה האחרון עלי אדמות". פליטי קתרינה באיצטדיון (Kit Lange CC BY-NC-ND 2.0 פליקר)

מעבדות לעבדות

חוסר ההיערכות וההזנחה הממושכת, האשמת הקורבנות מעוטי-המשאבים ביותר, היחס אליהם מצד הרשויות והתקשורת בתור פושעים שיש להכיל ולא אנשים מוכי-אסון להם יש לעזור, ואף היחס לאסונם בתור הזדמנות עבור השכבות העליונות – כולם יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על הרקע להתקוממות הנוכחית ובכלל על בעיות הגזע של ארצות הברית.

כפי שהזכיר לאחרונה יוסי גורביץ, ארצות הברית נבנתה על לפחות שני חטאים קדמונים: ראשית, השמדת האוכלוסיה הילידית, ואחריה חטיפתם ושעבודם הברוטלי של אפריקאים וצאצאיהם, שנמשך מאות שנים. מפשעים בסדר גודל כזה, מפערים כאלו בין בני האדם, לא משתחררים מהר.

לפני כמאה חמישים וחמש שנים הסתיימה רשמית העבדות – אבל הוחרגו מכך מפורשות האסירים בבתי הכלא. חלק מהמטעים החקלאיים של בעלי העבדים בדרום הומרו לבתי כלא, בהם האסירים ממשיכים היום לעבוד בתנאי עבדות באותם שדות ממש. לא כל האסירים שחורים כמובן, אבל באורח פלא נמצאו תמיד סיבות לכלוא אפרו-אמריקאים הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיה, גם עבור פשעים שאנשים לבנים מבצעים לא פחות מהם.

עוד לא עברו שישים שנים מאז הימים בהם אפרו-אמריקאים נאבקו על עצם הזכות להצביע ונגד משטר האפרטהייד של חוקי "ג'ים קרואו" במדינות הדרום. אבל גם אחרי סוף עידן ההפרדה הגזעית הרשמית, כמעט עד סוף שנות השבעים, הרשויות הפדרליות והמקומיות יחד עם המגזר הפרטי המשיכו עם מדיניות לא רשמית ("Redlining") של הפרדה, אפליה בדיור ובהלוואות, ומניעת שירותים מאנשים לא-לבנים.

עד היום ניתן לראות את השפעות ההפרדה והאפליה, על מפה וגם בשטח ממש: שכונות שחורות נמצאות במיקומים פחות אטרקטיביים ובטוחים – כמו מזרח ניו-אורלינס – בנייניהן ישנים יותר, רחובותיהן מוזנחים יותר.

במקביל, קהילות לבנות רבות עדיין נהנות מהעושר הרב שהצטבר בחיקן לפני דורות באמצעות החזקת אבותיהם של האפרו-אמריקאים בעבדות. משפחה לבנה טיפוסית מחזיקה, נכון ל-2016, עושר גדול פי 10 מזה של משפחה שחורה טיפוסית. אפילו השחורים המעטים שהצליחו להתעשר מחזיקים בהון קטן בהרבה מעמיתיהם הלבנים: מתוך העשירון העליון של ארה"ב, משפחה שחורה חציונית מחזיקה בשווי נקי של 343 אלף דולרים לעומת 1.7 מיליון של משפחה לבנה חציונית.

לפערים הענקיים האלו יש השלכות בכל תחומי החיים.

האוויר הלבן מתוק יותר

רק לאחרונה מגפת הקורונה חשפה בפנינו השלכות שכאלו. בעוד הווירוס משתולל ברחבי ארצות הברית, הנתונים המצטברים מצביעים על מגמה ברורה: שחורים והיספנים נדבקים ומתים יותר מלבנים. שיעור השחורים המתים מהמגיפה הוא פי 2 משיעורם באוכלוסיה.

אחת הסיבות לכך נעוצה דווקא בזיהום האוויר. לזיהום האוויר יש השפעה ישירה על פגיעוּת בפני וירוס הקורונה, וכמו כל דבר בארצות הברית, זיהום האוויר אינו מחולק באופן שווה בין כל האנשים.

אמריקאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, בין אם שחורים, לבנים, או כל קבוצה אחרת, חשופים ליותר זיהום אוויר מאשר השכבות האמידות יותר. אך גם בהשוואה בין קהילות עניות בלבד, קהילות עניות שחורות חשופות לזיהום חריף יותר.

לדוגמה, רוב האפרו-אמריקאים גרים בקרבה לתחנות כוח מזהמות. גם מרבית הלבנים, גם אם בשיעור נמוך יותר. אבל תחנות כוח שנמצאות בסמוך לריכוזי אוכלוסיה שחורה מזהמות את האוויר יותר מכאלו ששכניהן לבנים.

דווקא בגלל שהסיכונים בעולם מחולקים באופן בלתי-שוויוני, דווקא בגלל ששינוי האקלים פוגע באוכלוסיות שונות באופן שונה, כל המאבקים השונים של קבוצות מדוכאות הדורשות יחס אנושי הם חלק ממאבק האקלים

את זה לא אומרים ארגונים אנטי-גזעניים, אלא דווקא חוקרים בסוכנות הגנת הסביבה של הממשלה הפדרלית. מסקנות אלו פורסמו בתחילת 2018, בדיוק בעת בה ממשל טראמפ היה עסוק בפירוק הסוכנות מכוחות הרגולציה שלה.

בין אם נראה בצירוף המקרים הזה חוסר אכפתיות גרידא או מעשה מכוון נגד קהילות עניות ושחורות, התוצאה זהה. בעלי המפעלים מרוויחים, שכניהם העניים משלמים, ואם הם שחורים הם משלמים עוד יותר – בבריאותם ואף בחייהם.

חלוקת סיכונים והחלטות קלות

את ההשפעות של פירוק הגנות הסביבה תחת טראמפ ירגישו בכל העולם בטווח הארוך, דרך שינוי האקלים. אך את הנזקים המיידיים ביותר יספגו קהילות בארה"ב שאינן לבנות, שלידן ממוקמים מלכתחילה מירב המפעלים המזהמים למיניהם.

בדיוק בגלל חלוקה זו בין המרוויחים לנפגעים, לרבים מתומכיו המשפיעים ביותר של טראמפ לא יהיה איכפת מהנזק. וחלוקה זו בדיוק היא חלק מהתנאים המאפשרים למיעוט קטן, במיוחד בארה"ב (וכמעט מיותר לציין, לבן ברובו) לדרדר את כל העולם אל עבר התהום האקלימית הנפערת בפנינו.

לכאורה יש כאן עניין פשוט של חלוקת סיכונים – אוכלוסיות עם יותר משאבים והשפעה יכולות להימנע מיותר סיכונים. דברים רעים קורים בעולם, ומי ששייך לאוכלוסיה מבוססת או מחזיק אישית בכוח פשוט חשוף פחות לנזקיהם.

אבל שינוי האקלים, המגביר את תכיפותן ועוצמתן של סופות כמו קתרינה ותופעות טבע מסוכנות אחרות, הוא לא דבר רע שקורה במקרה. הוא תולדה של החלטות אנושיות. ההפרדה בין ההחלטה הזו לבין ההשלכות שלה, ובמיוחד העובדה שההשלכות האלו מתחלקות באופן בלתי-שוויוני, באופן שיטתי וממש לא אקראי – מאפשרות לאנשים לעשות החלטות גזעניות אפילו בלי לחשוב על זה.

לפני, לדוגמה, שהלאומן הלבן דילן רוף (Dylann Roof) לקח רובה לכנסיה בצ'ארלסטון כדי להרוג אפרו-אמריקאים ולהצית "מלחמת גזע", הוא היה חייב להאמין עמוקות בעליונות הלבנה ולקבל החלטה קיצונית. הוא אף שהה במחיצתם כמעט שעה לפני שפתח באש, וכמעט התחרט "כי הם היו נחמדים אליו כל כך." אבל אז הוא החליט לפתוח באש בכל זאת.

עבור דארן וודס (Darren Woods), מנכ"ל ענקית האנרגיה אקסון-מוביל, ההחלטות קלות בהרבה. הוא רק צריך להמשיך לעשות את העבודה שמכניסה לו כל כך, כל כך הרבה כסף: להוציא דלקים מאובנים מהאדמה, לזקק, למכור ולשרוף אותם. הוא לא צריך להאמין באידיאולוגיה קיצונית או לסכן את עצמו, ובטח שלא להסתכל בעיניים של קורבנותיו – אבל חלוקת הסיכונים כבר תדאג לכך שהרבה יותר שחורים ימותו בגללו ממה שרוף הקטן יכל לחלום.

לחלוקת הסיכונים הזו יש השלכות עבור כולנו, לא רק בארצות הברית. כפי שמעירה נעמי קליין, קיומה של כלכלה המבוססת על שריפת דלקים מאובנים מחייבת את קיומם של "איזורי הקרבה", אזורים שמוחרבים כפועל יוצא של הרס הסביבה ושינוי האקלים. הכלכלה הזו ממשיכה להתקיים וממשיכה להרוג כיוון שהיא דואגת להפריד היטב בין איזורי ההקרבה או האנשים החיים בהם לבין מקבלי ההחלטות הממשיכים את ההרס.

אם דארן וודס היה יודע שכל חבית נפט שהוא מגלגל משמעותה שמישהו מקרובי משפחתו או מחבריו יאבד את ביתו לעליית מפלס הים או יחלה בסרטן הריאות, או אפילו שהוא ישמע הערה ארסית בנושא במסיבת הקוקטיילים הבאה שלו, סביר להניח שהוא היה לפחות מחפש עבודה אחרת. אבל למזלו הרב, המדינה בה הוא גדל בנויה על מערכות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות בהן יש אנשים כמו וודס שזכותם להרעיל את האוויר, ואנשים כמו ג'ורג' פלויד שלא יכולים לנשום.

דפוס ההפרדה הזה, כמובן, לא מוגבל רק לארצות הברית. אפשר למצוא אותו בארצות קטנות בהרבה ומשפיעות הרבה פחות, ואפשר לזהות אותו גם בקהילייה הבינלאומית, האוטמת אוזניה בשיטתיות לסבלם וסכנתם של חלקים גדולים בעולם. לג'ורג' בוש לא היה איכפת מאנשים שחורים בניו אורלינס, ולמנהיגי העולם היום נראה שלא איכפת מאנשים שחורים וחומים החיים על איים וחופים שעומדים להיבלע בים או חשופים לסופות הולכות ומתגברות.

אז אולי נראה כרגע שהעולם עסוק בדברים אחרים והאקלים שוב נדחה למועד מאוחר יותר, מאוחר מדי. אבל המאבק המרגש והאמיץ נגד הגזענות העמוקה באמריקה דווקא טומן בחובו פוטנציאל עצום עבור מאבק האקלים.

אני נזכר לאחרונה בדבריו של אוליבר ת'ורן, אחד מיוצרי היוטיוב האהובים עליי, בסוף סרטון קודר על יגון אקלים: מרגע שאנחנו מבינים את גודלה העצום של הבעיה, את העובדה שהכל בעיה אחת גדולה – אנחנו מגלים שיש לנו הרבה יותר בעלי ברית ממה שחשבנו.

דווקא בגלל שהסיכונים בעולם מחולקים באופן בלתי-שוויוני, דווקא בגלל ששינוי האקלים פוגע באוכלוסיות שונות באופן שונה, כל המאבקים השונים של קבוצות מדוכאות הדורשות יחס אנושי הם חלק ממאבק האקלים.

העימות ההיסטורי בין האפרו-אמריקאים ובעלי בריתם הרבים לבין כוחות הדיכוי של ממשלת העליונות הלבנה של טראמפ, הוא העימות הנצחי בין אפשרויות העתיד לבין עוולות העבר. הוא העימות בין היכולת האנושית העמוקה לדאוג אחד לשנייה ולהגן אחת על השני, ואפילו על זרים או על אנשים שעוד לא נולדו – לבין צרות העין של המחזיקים בכוח, שיחריבו כל חלקה טובה כדי לשמור על מעמדם.

ניצחונה של התנועה למען חיי השחורים יהיה נצחונו של העתיד ושל האנושות כולה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משבר האקלים, אילוסטרציה (צילום: pikist)

משבר האקלים, אילוסטרציה (צילום: pikist)

אין תשובה אחת למשבר האקלים. זה לא אומר שהכל אבוד

תשומת הלב הציבורית כמעט לא מופנית כיום למשבר שמעמיד את העתיד של כולנו בסימן שאלה, אך אנחנו נכנסים לתקופה קריטית לשינוי המגמה, ואסור להרפות מהנושא. על אף הביקורת, גם משמאל, על ה"גרין ניו דיל", נראה שהתפיסה הזאת יכולה בהחלט לקדם אותנו לפתרונות ממשיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf