בראס אל-עין נערכים לגירוש: "מרגישים שזה המעוז האחרון"

הקהילה מוקפת במאחזים והתנחלויות מכל צדדיה. ילדים פלסטינים מביטים על מאחז סמוך לקהילת ראס אל עין, ב-14 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

בכל יום, בשעה שש וחצי בבוקר, מגיע מתנחל לבתים של תושבי קהילת ראס אל-עין בבקעת הירדן – נער כבן 16, רעול פנים עם חמור ועשרות עיזים שחורות. האזור מסביב פתוח, אפשר לרעות בכל מקום, ובכל מקרה במקום שאליו הגיע המתנחל, כלל אין עשב. אך הוא מגיע במיוחד לביתו של סלאמה כעאבנה, מתיישב ונשאר שם שעות.

כשהפלסטינים רואים אותו מתקרב, הם ממהרים להכניס את הכבשים שלהם לדיר, מחשש שמתנחלים יגנבו אותן או יטענו לגניבה, מה שקרה לא פעם בעבר. במרץ השנה, למשל, נגנבו מהקהילה יותר מאלף כבשים, כשבמקום נכחו שוטרים וחיילים.

זמן קצר אחרי שהגיע המתנחל בפעם האחרונה, הגיעו למקום שני פעילים ישראלים, חלק מקבוצה שמקיימת נוכחות מגינה בקהילה, וניסו להרחיק את העיזים. שתי דקות לאחר מכן הגיעו למקום גם שני פעילי ימין, אחד מהם לבוש בחולצת "אם תרצו". פעילי הימין החלו לצלם, צעקו שהותקפו ומיהרו להתקשר למשטרה. כעבור חצי שעה הגיעו שוטר וחייל, בדקו את התעודות של שני הצדדים, ושלחו אותם להגיש תלונה במשטרה. פעמים אחרות זה נגמר במעצר של פעילי הנוכחות המגינה במקום.

אירועים אלה הם ההטרדות היומיומיות שגורמות בסופו של דבר לקהילות שלמות בשטחי C לעזוב את ביתן – בגלל הידיעה שמאחורי הנער עם קומץ הכבשים או העיזים עומדת מערכת שלמה של "נוער גבעות", רבש"צים, חיילים ושוטרים.

"יש תחושה קשה, שהתיאבון של המתנחלים הולך וגדל מגירוש לגירוש". פעילה מול מתנחל בתוך קהילת ראס אל עין, ב-14 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

קהילת ראס אל-עין, השוכנת קרוב ליריחו לצד מעיין, מונה כ-130 משפחות, והיא הקהילה האחרונה שנותרה באזור  שממנו גורשה קהילת מוערג'את בחודש שעבר ועוד לפחות חמש קהילות נוספות בשנתיים האחרונות.

ראס אל-עין מוכרת בשל "מגלשת העוג'א" (תעלת מים עתיקה שמשמשת כמגלשה) שנמצאת לצידה, ששימשה גם ישראלים וגם פלסטינים לנופש במשך שנים, ושהתושבים היו משקים באמצעותה את העדרים שלהם – עד שהוקם מאחז במקום לפני כשנה. לפני כמה חודשים המעיין התייבש בגלל שאיבת יתר. במקום התרחשו גם כמה התקפות כנגד פלסטינים שהגיעו לנפוש. בשנה שעברה, אחרי פיגוע באזור, הוכרז על השקעה של מיליוני שקלים ל"פיתוח" המקום כשמורת טבע, בטקס בהשתתפות שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', והשרה לאיכות הסביבה עידית סילמן.

הקהילה מוקפת במאחזים והתנחלויות מכל צדדיה: מצפון נמצאת ההתנחלות ייט"ב והמאחז החדש שהוקם לפני כשנה; ממערב, במעלה ההר, נמצאים מאחזי הבלאדים שסביב כוכב השחר, שגם עובדים על פריצת דרך מראש ההר ישירות לקהילה; מדרום שוכן המאחז של זהר סבח, ליד הקהילה המגורשת מוערג'את; ומדרום נמצאת החווה של עומר עתידיה, עינות קדם.

ביתו של סלאמה כעאבנה, בן 40 ואב לשישה, הוא הקרוב ביותר למאחז. לדבריו, "אנחנו חיים כאן עשרות שנים. אנחנו פליטים מ-1948 מהנגב. בעבר לא היו כאן בעיות – לא עם הצבא ולא עם המשטרה, ולא נכנסו לנו לקהילה. הבעיות התחילו עם המתנחל שהגיע וגר כאן. הוא עושה בעיות באופן יומיומי. סגרו לנו אדמות מרעה של אלפי דונמים. לכבשים שלנו אסור לשתות מים (מהמעיין; א"ז). אסור לצאת למרעה. הכבשים בדיר, והוא (המתנחל) רועה כאן עד לפתח הבית".

חוששים מגניבות. כבשים בקהילת ראס אל עין, ב-14 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

במרץ, כאמור, נגנבו מהקהילה יותר מ-1,000 כבשים לעיני שוטרים וחיילים, ולאחר כן חלק מהכבשים אותרו במאחז סמוך לפי סימנים שהוטבעו על אוזניהן. למרות זאת, המשטרה לא התערבה ואף סגרה את התלונות כעבור כמה ימים "מחוסר ראיות". השבוע התושבים ריססו על הכבשים מספרים בצבע, כדי למנוע גניבות.

כעאבנה אומר שהוא חושש מגניבה של העדר שלו: "המתנחל שמגיע יושב כאן, מביא את הכבשים שלו ורוצה לקחת את כולנו. כשהוא מגיע, הכבשים לא אוכלות ולא שותות, אנחנו סוגרים אותן (בדיר; א"ז). אם מוציאים אותן, אז גונבים לך. המשטרה והצבא מגיעים עם המתנחלים ועוזרים להם. בעבר, אם הייתי מדבר עם המשטרה, המתנחל היה שומע ועוזב. היום הוא נשאר לשבת, מגיעים השוטרים ואומרים לו שלום, מתחבקים איתו, ואז עוצרים אותך או את הפעילים והוא נשאר בשטח".

למרות מאמצי המתנחלים, כעאבנה אומר כי הם לא מתכוונים לעזוב כמו במקומות אחרים. "המטרה שלהם היא גירוש. זה קרה לנו ב-1948, ב-1967, אבל הוא צריך לעבור ואנחנו נישאר. לא תהיה עוד נכבה, לא נגורש עוד פעם. הפעם נמות כאן. לא נותרה לנו ברירה. יש לאדמות האלה טאבו, גם לפי המנהל האזרחי בבית אל".

פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" וקבוצות נוספות נמצאים 24 שעות ביממה בקהילה, כדי לקיים "נוכחות מגינה", לתעד את פלישות המתנחלים, לנסות ולהזעיק צבא ומשטרה ולהגן בגופם על התושבים. אחרי הגירוש של מוערג'את אמר אחד הפעילים כי כבר לא מדובר בנוכחות מגינה, אלא רק ב"נוכחות", מכיוון שאין דבר שיכול לעצור את הגירוש כשמתנחלים באזור מחליטים להגביר את המאמצים.

כמו במוערג'את, גם בראס אל-עין הוקם לפני חודשיים מאחז – המתנחלים התחילו לחרוש אדמה במגרש הכדורגל ולהציב ברזנטים. אחרי כמה שעות הם עזבו, אך לכולם שם ברור שהם מתכוונים לשוב. בתוך הקהילה יש שטח שבעבר עובד על ידי ההתנחלות הסמוכה ייט"ב, ואדמות מסביבה מוגדרות "אדמות מדינה" ולמתנחלים יש הקצאות רעייה בהן.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

סיגל שוקרון מ"מסתכלים לכיבוש בעיניים" נמצאת בקהילה כמה פעמים בשבוע. "אחרי הגירוש של מוערג'את, כולם מרגישים שזה המעוז האחרון", היא אומרת. "כולם מתכנסים כאן, כולל התושבים, כדי לא לתת למעוז האחרון ליפול. יש תחושה קשה, שהתיאבון של המתנחלים הולך וגדל מגירוש לגירוש. הם רואים כמה זה אפשרי ולא קשה, זה נותן להם מוטיבציה לעוד".

שוקרון אומרת שרק בשבועיים האחרונים התבצעו חמישה מעצרים של פעילים ישראלים בקהילה. "אנחנו מאוד מפריעים להם. היו ניסיונות להפיל אותנו, להוציא אותנו משלוותנו ולגרום לנו לאבד עשתונות, וככה להרחיק אותנו זמנית או באופן קבוע, באמצעות המעצרים (שפעמים רבות מסתיימים בהרחקה מהשטח לשבועיים; א"ז)". לדבריה, "זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה. אני עדיין מקווה שנצליח לעצור את זה. זה מאוד מדכא ומפחיד, אבל התושבים נחושים ומוכנים".