"אני רוצה לראות את משפחתי לפני שאמות": המסע המסוכן חזרה לעזה
מאז פתיחת מעבר רפיח בפברואר, פלסטינים שנמלטו מרצח העם למצרים ומבקשים לחזור לעזה נאלצים להתמודד עם הגבלות קשות על הכבודה, סגירות תכופות של המעבר ומעצרים שרירותיים

"כולם היו המומים כששמעו שהחלטתי לחזור, אבל הייתי נחושה בדעתי". פלסטינים שבים לעזה דרך מעבר רפיח, 2 באוגוסט 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
לאחר שנה וחצי של טיפולים במחלת הסרטן במצרים, אמל א-ריפי (60) היתה סוף כל סוף בדרכה הביתה לעזה. הפרידה הממושכת ממשפחתה גבתה ממנה מחיר נפשי כבד, והיא התעקשה לשוב למובלעת הנצורה. בתה, מייסון, פנתה לבסוף למוסדות רפואיים בעזה, ונמסר לה כי אימה תוכל להמשיך שם את הטיפול.
"כשהודענו לה על כך, היא היתה מאושרת מאוד והרגשנו שמצבה השתפר במידה ניכרת", סיפרה מייסון למגזין 972+. "היא התחילה להתכונן לחזרתה, ובין היתר רשמה את פרטיה בשגרירות כדי להסדיר את שובה לעזה".
>> אימת הרעב הכבד שוב מרחפת מעל עזה
ב-20 באוקטובר היו אמל ובתה הנוספת יסמין,שליוותה אותה למצרים, אמורות להתאחד עם בני משפחתן לאחר מסע ארוך ומפרך דרך מעבר רפיח, המחבר בין עזה למצרים. אלא שבמקום להגיע לבית החולים נאסר בח'אן יונס, שם המתינו להן קרוביהן, עצרו אותן חיילים ישראלים ולקחו אותן לחקירה. לדברי בני המשפחה, השתיים עדיין מוחזקות במעצר.
עבור פלסטינים שנמלטו מרצח העם שמבצעת ישראל או פונו מרצועת עזה לצורך קבלת טיפול רפואי, החזרה הביתה נעשית אפשרות פחות ודאית ויותר מפחידה. יותר מ-115 אלף תושבי עזה נמלטו למצרים לאחר אוקטובר 2023 ועד לסגירת מעבר רפיח במהלך הפלישה הישראלית במאי 2024. בהם היו חולים ופצועים קשה שנפגעו בתקיפות ישראליות ופונו לקבלת טיפול בבתי חולים במצרים.
לאחר שהיה סגור כמעט שנתיים, נפתח מעבר רפיח מחדש בפברואר 2026. מאז, על פי משלחת הסיוע של האיחוד האירופי למעבר רפיח, יצאו דרכו 7,892 פלסטינים ו-7,466 שבו לרצועת עזה. אולם המעבר פועל לסירוגין, וסגירות פתאומיות ושינויים בהגבלות משבשים את התנועה בשני הכיוונים.
פלסטינים שעברו דרך רפיח בחודשים האחרונים מספרים על חיפושים ממושכים, הגבלות נוקשות על כבודה, חקירות ועל החשש מפני מעצר בידי כוחות ישראליים. מאז פברואר עצר הצבא 11 פלסטינים במעבר. שישה מהם נעצרו באוקטובר לבדו, בהם אמל ויסמין וארבעה צעירים. אדם נוסף נעצר בעת שעבר במעבר כרם שלום.
המעצרים החריפו את חששותיהם של פלסטינים המבקשים להתאחד עם משפחותיהם, ואילצו רבים מהם לשקול את הכמיהה לשוב הביתה אל מול הסיכון להיכלא, לאבד את מקור פרנסתם או להפסיק את הטיפול הרפואי החיוני שהם זקוקים לו.
אמל נאבקה במחלת הסרטן מאז 2015, וטופלה בבתי חולים במצרים ובירושלים. במהלך הג'נוסייד בעזה הידרדר מצבה, ובפברואר 2025 היא ובתה יסמין פונו מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי במצרים.
"בזמן השהות במצרים מצבה הבריאותי של אימא לא השתפר, בעיקר בשל ההשפעה הקשה של הנסיבות על מצבה הנפשי", הסבירה מייסון. "היא שהתה שם שנה וחצי בלי לחוש הקלה כלשהי. היא ביקשה שוב ושוב לחזור לעזה".

המעצרים החריפו את חששותיהם של פלסטינים המבקשים להתאחד עם משפחותיהם. פלסטינים חוזרים לעזה דרך מעבר רפיח, 2 באוגוסט 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
ב-20 באוקטובר שמרו בני משפחת א-ריפי על קשר רציף עם אמל ויסמין בזמן שעשו את דרכן למעבר, וספרו את השעות עד למפגש המחודש. מייסון וקרובי משפחה נוספים התכנסו בבית החולים נאסר כדי לקבל את פניהן, אך כשהאוטובוסים הגיעו בשעת לילה מאוחרת, סיפרו הנוסעים כי אמל ויסמין נעצרו.
בתחילה סירבה מייסון להאמין, ותהתה שמא מדובר בהפתעה מתוחכמת שאימה ארגנה עבורה, אולם נוסעים נוספים ששבו לעזה אישרו במהרה את דבר מעצרן. לדבריה, בהמשך נודע לה מהוועד הבינלאומי של הצלב האדום כי השתיים מוחזקות בכלא שקמה באשקלון, בתוך ישראל.
מאז מתקשה מייסון לישון, אחוזת חרדה מהמחשבה כיצד אימה, במצבה הרפואי הקשה, מתמודדת עם תנאי המעצר. היא גם יודעת שהזמן הולך ואוזל: "אם היא תישאר בכלא, אנחנו נאבד אותה".
"יהיה לי טוב יותר בקרב בני משפחתי"
רשא (37) נסעה באותו יום עם אמל ויסמין. כמו מרואיינים רבים בכתבה, היא ביקשה להזדהות בשמה הפרטי בלבד מחשש להתנכלות. היא עזבה את עזה באפריל עם שלושת ילדיה, לאחר שאחת מבנותיה איבדה את רגלה וספגה פציעות נוספות בתקיפה אווירית ישראלית בח'אן יונס שנתיים קודם לכן. הבת טופלה במצרים במשך כמה חודשים והותאמה לה רגל תותבת. אולם מצבה הכלכלי הדחוק של המשפחה, יוקר המחיה וקשיי ההסתגלות לסביבה החדשה הביאו את רשא להירשם לנסיעה חזרה לעזה.
"הבנתי שאני פשוט לא מצליחה להסתגל לחיים במצרים; הייתי רגילה לחיים בעזה, על אף כל הקשיים. כולם היו המומים כששמעו שהחלטתי לחזור, אבל הייתי נחושה בדעתי".
ב-18 באוקטובר קיבלה רשא שיחת טלפון מהשגרירות הפלסטינית בקהיר, ובה הודיעו לה שהיא אמורה לצאת לדרך כעבור יומיים. היא התבקשה להתייצב למחרת אחר הצהריים מחוץ לשגרירות, לקראת הנסיעה הארוכה למעבר רפיח.
כמו הנוסעים האחרים, הותר לה לקחת מזוודה אחת בלבד, במשקל של עד 20 ק"ג, ובה חפצים בסיסיים כמו בגדים ונעליים. היא שקלה את המזוודה בקפידה והורתה שוב ושוב לילדיה שלא לקחת דבר העלול לעורר קשיים במעבר.
המסע נמשך יומיים. אף שבני המשפחה היו מותשים, לדברי רשא האפשרות לשוב הביתה נתנה להם כוח להמשיך. המעבר בנקודות הבידוק הפלסטינית והאירופית התנהל ללא קשיים מיוחדים. המצב השתנה כשהאוטובוס הגיע למחסום הישראלי, שם חיילים חיפשו בתיקי הנוסעים, בדקו את מסמכיהם ועיכבו אותם במשך שעות.
"בשלב מסוים הורו לאמל ולבתה להתלוות לחיילים לחקירה", מספרת רשא. "חשבנו שזה ייקח שעה או פחות, אבל בסופו של דבר המתנו שעות ארוכות, עד רדת החשכה, ושתי הנשים לא חזרו".
לבסוף קיבל הנהג הוראה להמשיך בנסיעה לבית החולים נאסר בלעדיהן. רשא נזכרת שאמל נראתה מותשת ולא חשה בטוב לאורך כל הדרך, אך היתה להוטה לקראת החזרה לעזה. נוסעים אחרים תהו מדוע היא עוזבת את מצרים לנוכח מצבה הרפואי והחורבן שמצפה לה בביתה. תשובתה של אמל היתה פשוטה: "יהיה לי טוב יותר בקרב בני משפחתי".

"יהיה לי טוב יותר בקרב בני משפחתי". פלסטינים חוזרים לעזה דרך מעבר רפיח, 2 באוגוסט 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
מלבד קשיי המסע והחשש ממעצר, פלסטינים שעדיין נמצאים במצרים מתמודדים גם עם הגבלות נוקשות על החפצים שמותר להם להכניס בחזרה לעזה.
מאלכ (62), במקור מעזה, נמלטה למצרים באפריל 2024 עם בתה ובנה הבוגרים, לאחר שנעקרו שוב ושוב ברפיח. היא שוקלת לשוב לעזה כדי להתאחד עם ילדיה הנשואים ונכדיה, בין היתר משום שבית המשפחה במחנה הפליטים נוסייראת שבמרכז הרצועה עדיין עומד על תילו. במהלך שהותה במצרים אספה בגדים, נעליים, כלי מטבח ופריטים חיוניים נוספים לבית עבור קרובי משפחתה המתמודדים עם מחסור בעזה.
"במהלך המלחמה שמרתי על קשר עם ילדיי ונכדיי. הם הרבו לבקש ממני כל מיני חפצים ומתנות", היא מספרת. "המשכתי לומר להם: 'אקנה לכם את כל מה שחסר לכם בעזה'".
לפני רצח העם נהגה מאלכ לנסוע למצרים לעיתים קרובות ולשוב עם מתנות ומצרכים. היא חשבה שתוכל לעשות זאת גם הפעם, אולם ההגבלות על הכבודה ועל הכנסת מכשירים אלקטרוניים מותירות אותה באי-ודאות: האם תוכל להביא הביתה את החפצים שאספה במשך יותר משנתיים, או שתיאלץ להשאירם במעבר?
"ההגבלות הנוקשות שמטיל הצבא הישראלי גורמות לי להסס אם לחזור, למרות הגעגועים העצומים שלי למשפחתי ולעזה. אני רוצה להביא להם דברים, משום שבעזה חסרים כל כך הרבה מוצרים חיוניים בשל סגירת המעברים והאיסור על הכנסת סחורות ומכשירים אלקטרוניים. מחירי המוצרים האלה, אם בכלל אפשר למצוא אותם, מופקעים והרבה מעבר להישג ידו של אזרח מן השורה. הדבר מקשה מאוד על סטודנטים באוניברסיטאות, אנשי מקצוע ורבים נוספים שזקוקים למחשבים ניידים או לאייפדים", הוסיפה.
גם בתה של מאלכ, יסמין (29), נפגעה מההגבלות על הכנסת מכשירים אלקטרוניים. היא עובדת מרחוק כמעצבת גרפית ופרנסתה היא מקור הכנסה חשוב למשפחה. לפני שנמלטו מעזה, הפסקות החשמל והאינטרנט התכופות הקשו עליה לעבוד. לעיתים נסעה למקומות שבהם היה חיבור לאינטרנט, למרות סכנת ההפצצות.
לבסוף הצליחה לשכנע את אימה לעזוב, ובני המשפחה השתמשו בחסכונותיהם כדי לשלם את אגרות המעבר למצרים. "הדבר הראשון שחשבתי להציל במהלך המלחמה היה המחשב הנייד שלי", אומרת יסמין, הרואה בעצמה בת מזל שהצליחה לקחת אותו איתה.
כעת, בקהיר, אימה משתוקקת להתאחד עם קרוביה בעזה, ואילו יסמין מהססת לשוב מחשש שהמחשב הנייד שלה יוחרם במעבר. גם אם תצליח להכניס אותו לרצועה, המחסור בחשמל ובחיבור לאינטרנט יקשה עליה להמשיך בעבודתה.
"החזרה לעזה כרוכה בהוצאות עצומות ותאלץ אותנו להשאיר מאחור את רכושנו – שברון לב שאני פשוט לא מסוגלת לשאת. לכן ביקשתי מאימי להמתין; אולי יום אחד המצב במעבר ישתנה ונוכל לחזור כפי שנהגנו לעשות לפני המלחמה".
"מלכודות ביטחוניות"
לפי הדיווחים, מאז נפתח מחדש בפברואר, מעבר רפיח פועל בממוצע שלושה ימים בלבד בשבוע. סגירות פתאומיות שיבשו תוכניות נסיעה והותירו נוסעים תקועים משני עברי הגבול.
מוסטפא (35) עוקב כבר שנים אחר ההתפתחויות במעבר רפיח ומשתף עדכונים בקבוצות ברשתות החברתיות. לדבריו, הכללים משתנים תכופות, המעבר אינו פועל במועדים המתוכננים, וסגירות בלתי צפויות מותירות לעיתים נוסעים תקועים בעיירות מצריות סמוכות.
המעצרים הגבירו עוד יותר את החרדה. מוסטפא מספר כי בקבוצות שהוא מנהל מנסים לברר את נסיבותיו של כל מעצר ולהזהיר את המתכננים לנסוע דרך המעבר מפני שינויים בהגבלות על כבודה וחפצים אישיים.
"כשמגיעות אלינו ידיעות כאלה, אנחנו מנסים לברר מה קרה במעבר ומדוע בוצעו המעצרים, אולם הצבא הישראלי לא מספק הסבר ברור".
חוסר הוודאות בנוגע לפעילות המעבר מקשה במיוחד על חולים הזקוקים לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה. לדברי ד"ר אסמאעיל א-ת'ואבתה, מנכ"ל משרד ההסברה הממשלתי בעזה, מאז פברואר פונו יותר מ-3,000 פלסטינים חולים ופצועים לקבלת טיפול רפואי בחו"ל: 2,614 דרך מעבר רפיח ו-442 דרך מעבר כרם שלום.

מאז פברואר פונו יותר מ-3,000 פלסטינים חולים ופצועים לקבלת טיפול רפואי בחו"ל. פצועים ממתינים להתפנות מעזה דרך מעבר רפיח, 9 בפברואר 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
אולם 21,468 חולים ופצועים נוספים עדיין ממתינים לפינוי, ובהם 6,430 שהוגדרו בעדיפות גבוהה. א-ת'ואבתה האשים את הרשויות הישראליות בעיכוב פינויים רפואיים באמצעות סגירות חוזרות ונשנות של המעברים והגבלות מנהליות, והזהיר כי ההידרדרות בתנאים כבר עלתה בחייהם של חולים שהמתינו לאישור לצאת לטיפול.
הוא גינה גם את מעצרם של פלסטינים השבים דרך מעבר רפיח, ותיאר זאת כחלק ממדיניות ישראלית רחבה יותר של הפחדה וענישה קולקטיבית. "למעצרים השרירותיים האלה אין כל הצדקה משפטית של ממש. מטרתם היא להפוך מסדרונות הומניטריים למלכודות ביטחוניות, כדי להטיל אימה על השבים".
לפאטמה (65) מח'אן יונס, המכשולים בדרך חזרה לביתה בעזה מכאיבים במיוחד. בדצמבר 2023 נסעה לקהיר לצורך טיפול במחלת הסרטן והותירה מאחור את בעלה וילדיה, שנעקרו מאז מביתם שוב ושוב וניצלו בעור שיניהם מההפצצות הישראליות.
פאטמה קיוותה לשוב הביתה מיד עם פתיחתו מחדש של מעבר רפיח, אולם סיבוכים בעקבות טיפולי הכימותרפיה אילצו אותה להישאר במצרים עם נכדתה. כעת נרשמה לנסיעה חזרה; הסיכונים הכרוכים במסע לא ערערו את נחישותה להתאחד עם משפחתה.
ילדיה הפצירו בה להישאר במצרים, מחשש שגורלה יהיה כגורלן של אמל ויסמין. אולם לאחר שנים הרחק מביתה, ועם ההידרדרות במצבה הבריאותי, פאטמה אומרת כי היא מוכנה לעבור את המסע ולהסתכן במעצר: "אני רוצה לראות את המשפחה שלי לפני שאמות".
בתגובה לפניית מגזין 972+ נמסר מדוברות הצבא כי מטרת הצבא במעבר רפיח היא "למנוע הכנסת ציוד אסור למטרות טרור".
באשר למעצרן של אמל ויסמין א-ריפי ב-20 באוקטובר נמסר כי השתיים נעצרו "לאחר שבמהלך מעברן נמצאו בכבודתן רכיבים אלקטרוניים, שהוסתרו במכוון בתוך תרופות ומשחות. השתיים הועברו להמשך חקירה בידי כוחות הביטחון ומוחזקות במתקן מעצר, ומקבלות טיפול רפואי הולם למצבן".
רווידה עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית













