למרות הכול, רוצים לחזור: מסע הייסורים של השבים לעזה

איומים והפחדות בצד שבשליטה ישראלית. פלסטינים עוברים במעבר רפיח, בפברואר 2026 (צילום: עמוד הפייסבוק של EUBAM רפיח)

המסע חזרה לעזה מתחיל בלילה, כמעט ללא התראה מראש, בעיר החוף המצרית אל-עריש. פלסטינים שקיבלו אישור לחזור לרצועה – כ-35 בני אדם ביום מאז הפתיחה המוגבלת של מעבר רפיח ב-2 בפברואר – אורזים במהירות את תיקיהם ועולים על אוטובוס שמוביל אותם לבידוק הביטחוני הראשון, בצד המצרי של נקודת הכניסה האזרחית לרצועה.

"נפגשנו שם עם המשלחת המצרית והסהר האדום, וקבלת הפנים היתה נהדרת", סיפרה למגזין 972+ סבאח אל-רקיב, שהגיעה למעבר רפיח עם חמשת ילדיה בשעות הבוקר המוקדמות של 5 בפברואר. "הבעיה היתה בצד השני".

לאחר הבידוק בצד המצרי, החוזרים לעזה עוברים דרך מחסום צר, מוקף גדרות תיל, אל הצד העזתי של המעבר. "הרגשתי כמו בכלא", אמרה הודא אבו עאבד, אישה בשנות ה-50 לחייה שחזרה לרצועה עם בתה ב-8 בפברואר. "הצד הפלסטיני בכלל לא נראה פלסטיני".

בקצה המחסום, צוות מהרשות הפלסטינית מקבל את פני התושבים החוזרים, בפיקוח משלחת האיחוד האירופי לסיוע במעבר רפיח (EUBAM). שם הם עוברים בידוק נוסף, שלפי דיווחים כולל סריקות זיהוי פנים וכן חיפוש בתיקים. אסור להכניס נוזלים או מתכות, יותר מתיק אחד לאדם, סכום כסף העולה על 2,000 שקל, סיגריות ומכשירים אלקטרוניים – למעט טלפון סלולרי אחד.

בפועל, חלק ניכר מחפצי החוזרים מוחרם. "אמרתי להם שיש לי בגדים, סיגריות ודברים אחרים, אבל הם אמרו שאני צריכה לתת להם הכול", אמרה אל-רקיב. אבו עאבד נאלצה למסור את הפנס הסולארי שלה ואת צעצועי ילדיה, ונותרה עם כמה בגדים ותרופות שהיא נוטלת בשל לחץ דם גבוה, סוכרת ומחלת לב.

לאחר הבידוק השני, החוזרים עולים, לפי דיווחים, על אוטובוס המלווה בג'יפים צבאיים ישראליים. האוטובוס מסיע אותם למחסום שבשליטת המיליציה של אבו שבאב, אחת מהכנופיות המשתפות פעולה עם ישראל בעזה. המיליציה קיבלה אישור להתיישב ברפיח, הנמצאת תחת כיבוש ישראלי. בשלב זה מתחילים האיומים וההפחדות.

"אני בסדר עם האוהל, אני בסדר עם ההרס, העיקר שאחזור לבית שלי"
תושבי ותושבות עזה שחזרו דרך מעבר רפיח מאז שנפתח מתארים דרך מלאה מכשולים והשפלות.

לכתבה המלאה של רווידה עאמר – https://t.co/DRH2IsYLDL

צילום: באדיבות רווידה עאמר pic.twitter.com/9Zxn7jFZVB

— שיחה מקומית (@mekomit) February 16, 2026

לדברי אבו עאבד, מנהיג הכנופיה ע'סאן א-דהיני הורה לכולם לרדת מהאוטובוס לבידוק נוסף, ואנשי המיליציה "זרקו את החפצים שלנו על הקרקע". לאחר מכן ערכו חיפוש בתיקיהם, ואז, לדבריה, "אנשי אבו שבאב העבירו אותנו לידי הצבא הישראלי". (בהמשך היא גילתה שחלק מחפציה נעלמו – תופעה שעליה דיווחו גם אחרים שרואיינו לכתבה.)

עם מסירת החוזרים לידי הצבא, חיילים עורכים חיפוש גופני על הבוגרים שבקבוצה, וחלקם נלקחים לחקירה. אבו עאבד ובתה למיאא נחקרו בנפרד במשך כמה שעות. במהלך החקירה הופשטה אבו עאבד חלקית, וחיילות ערכו חיפוש על גופה.

כשהחקירה הסתיימה לבסוף, היא שאלה לאן לקחו את בתה. החיילים, שביקשו להשפילה פעם נוספת, השיבו לה: "אין בת", אף שכבר שלחו את למיאא בחזרה לאוטובוס.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אל-רקיב נחקרה בעוד ילדיה ממתינים באוטובוס. "שתי חיילות אזקו אותי, כיסו את עיניי והחזיקו בי משני צדדיי", סיפרה למגזין 972+. "היה חשוך ולא ידעתי לאן אני הולכת. הן גררו אותי. אמרתי להן שאני עייפה ושקר לי, אבל לא היה להן אכפת".

לדבריה, "הן שאלו אותי אם האחים שלי, שנהרגו במלחמה ב-2014, היו בחמאס. אמרתי להן שלא. הן איימו לעצור אותי, להשאיר אותי בקור ולשפוך עליי מים, ואמרו שאף אחד לא יידע איפה אני". בהמשך החקירה, איימו חיילים לגרש את המשפחה למדינה זרה.

באותו זמן עודדו אנשי כנופיית אבו שבאב את הילדים שנותרו באוטובוס לעבור לאזור ברפיח שבשליטתם. "הם ניסו לגייס אותנו", אמרה אסמאא, בתה בת ה-17 של אל-רקיב. "הם אמרו לנו: 'האזור שלנו בטוח יותר, החיים שלכם יהיו טובים יותר. האזור שאליו אתם הולכים נהרס לגמרי. תעקבו אחרינו ברשתות החברתיות ותראו איך החיים [איתנו]. נבוא לקחת אתכם'".

בסופו של דבר, עם תום החקירות, עולים החוזרים על האוטובוס, חוצים את ה"קו הצהוב", ויורדים סמוך לבית החולים נאסר בח'אן יונס. רק אז מתברר היקף ההרס ברצועה.

"אל תנטשו את עזה". רחוב הרוס בח'אן יונס, ב-14 באוקטובר 2025 (צילום: באדיבות רווידה עאמר)

"כל מה שראיתי זה הרס ומדבר", תיארה אבו עאבד. "אני לא יודעת לאן נעלמו הבתים, מה הם עשו לארצי? האם היא נפגעה ברעידת אדמה? שמחתי לחזור לעזה ולמשפחה שלי, אבל הרגשתי עצב, כי עזה היתה מהמקומות היפים ביותר. ובכל זאת אני מבקשת מכולם לחזור לעזה. אל תנטשו אותה".

"ידענו שאנחנו חוזרים לאוהל, אבל בפועל חזרתי לעיר רפאים", אמרה אסמאא, בתה של אל-רקיב. "המשפחה קיבלה אותנו בשמחה. אני לא ממליצה לאף אחד לעזוב את עזה לעולם. אם היו מציעים לי לנסוע שוב, לא הייתי עושה זאת".

"חלמתי כל הזמן לחזור"

לפי דיווחים, כ-80 אלף עזתים נרשמו בשגרירות הפלסטינית במצרים כדי לחזור לרצועה, וכ-20 אלף תושבים חולים או פצועים ממתינים נואשות לאישור לצאת עם מלווים לקבלת טיפול רפואי מחוץ לעזה. רובם צפויים להמתין חודשים ואף שנים, בשל ההגבלות שמטילה ישראל על מספר המורשים לחצות את המעבר בשני הכיוונים.

בתגובה לפניית מגזין 972+, מתאם הפעולות בשטחים מסר כי כ-320 עזתים נכנסו לרצועה מאז 2 בפברואר, וכן יצאו מספר דומה של חולים ומלווים. לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-13 בפברואר, 127 חולים עזבו את עזה.

פריזה ברבח' (49) היתה אחת הראשונות שחזרו לעזה לאחר פתיחת מעבר רפיח. היא חצתה את המעבר בשעות הבוקר המוקדמות של 3 בפברואר. "החוויה היתה קשה – ההמתנה, הבדיקות והרשויות שלקחו את רוב החפצים שלנו", סיפרה למגזין 972+. "אבל שרדנו, וזה הכי חשוב".

ברבח' עזבה את עזה עם בתה ב-2 במרץ כדי לקבל טיפול לסרטן במצרים. אף שמצבה הגופני השתפר, הריחוק מיקיריה שנותרו בקו האש גבה ממנה מחיר נפשי כבד. "הרגשתי כאילו לא קיבלתי בכלל טיפול בגלל המתח שנגרם לי מהמעקב אחרי החדשות", אמרה. "גיסי, בני דודי וקרובי משפחה אחרים נהרגו. כל דיווח התיש אותי, והייתי צריכה להגיע לבית החולים. הילדים שלי ובעלי נעקרו מביתם, והרגשתי שהם זקוקים לי. רבים שאלו אותי למה חזרתי לעזה ואמרו שאין שם חיים. וזה נכון. הרגשתי שאני עומדת להתעלף בגלל ההרס שראיתי. לא יכולתי להאמין שזו עזה. אבל חלמתי כל הזמן לחזור לשם".

היציאה מעזה, עבור מי שהתמזל מזלו לקבל אישור, פשוטה בהרבה מהחזרה אליה. רשא אל-פראא, שעזבה את הרצועה עם שלושת ילדיה ב-11 בפברואר, אמרה למגזין 972+: "פחדתי מאוד לנסוע בגלל מה ששמענו על הסבל של אלה שחזרו, אבל ההליך היה פשוט יחסית. החלק הקשה ביותר היה הנסיעה: הכול סביבנו היה הרוס לחלוטין, והג'יפים של הצבא הישראלי שראינו בדרך הפחידו אותנו מאוד".

עבור מי שקיבל אישור, היציאה פשוטה מהחזרה. פצועים, חולים ומלווים ממתינים בח'אן יונס לעזוב את רצועת עזה דרך מעבר רפיח, ב-8 בפברואר 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אל-פראא קיבלה אישור לצאת לצורך טיפול רפואי לבתה בת ה-20, דועא, שרגלה הימנית ואצבעות רגלה השמאלית נפגעו בהפצצה בח'אן יונס לפני שנה. דועא עברה ניתוחים רבים בניסיון להציל את רגליה, אך מחסור חמור בתרופות פגע בהחלמה, והרופאים נאלצו לבצע קטיעה.

במשך כמעט שנה ניסתה אל-פראא שוב ושוב להשיג אישור לצאת מהרצועה כדי לאפשר לדועא לקבל פרוטזות. השבוע הצליחו לבסוף לעזוב את עזה, יחד עם שני ילדיה הצעירים יותר.

"ביום שלישי יצרו איתנו קשר מארגון הבריאות העולמי ואמרו לנו להגיע למחרת מוקדם בבוקר לבית החולים אל-אמל בח'אן יונס", אמרה אל-פראא למגזין 972+. "עזבנו את בית החולים עם קבוצת חולים באוטובוס שנסע לכיוון מעבר רפיח. האוטובוס עצר במחסום ישראלי [בין ח'אן יונס לרפיח], שם נדרשו לעבור דרך מכשירי סריקה והחיילים בדקו אותנו אחד אחד".

אחרי ששבו לאוטובוס, נסעו למעבר רפיח. בצד הפלסטיני עברו בידוק ביטחוני נוסף בידי EUBAM ואנשי הרשות הפלסטינית, ולאחר מכן חצו את הגבול למצרים. "שם הרגשנו בטוחים", שיתפה אל-פראא. "יכולנו לשבת ולנוח אחרי מסע ארוך שהחל לפנות בוקר ונמשך עד הערב. גברים צעירים קיבלו את פנינו, הציעו לנו מים ובירכו אותנו".

המשפחה הועברה לאל-עריש, שם דועא עתידה להתחיל בטיפול. "אני מחכה לראות לאן בדיוק נלך ומי יטפל בבת שלי", אמרה אל-פראא. "אני עוד לא יודעת אם נישאר באל-עריש או נעבור לקהיר. אני מנסה להסתגל ולהבין איך יתחיל הטיפול. אני מקווה שהיא תקבל טיפול הולם ופרוטזות שיאפשרו לה ללכת שוב ולחזור לבעלה, שממתין לה בעזה. ואני מקווה שגם אני אוכל לחזור לבעלי ולשני ילדיי הבוגרים שנאלצתי להשאיר מאחור".

"אני מרגיש כאילו הגלו אותי בכפייה"

תושבי עזה שעזבו את הרצועה לפני תחילת המלחמה אינם מורשים לחזור. אחד מהם הוא יאסין אנואר אבו עודה, פעיל חברתי ממחנה הפליטים א-שאטי, שנסע לכנס בטורקיה ב-24 בספטמבר 2023, שבועיים לפני פרוץ המלחמה. אשתו וששת ילדיו נותרו ברצועה שמונה חודשים, וב-20 יום מתוכם הוא לא הצליח ליצור עימם קשר. "עקבתי אחרי האירועים רגע אחר רגע, מלא בפחד ובגעגועים אליהם", הוא אמר למגזין 972+.

באפריל 2024, כמה שבועות לפני שישראל סגרה את מעבר רפיח, שילם אבו עודה 15 אלף שקל כדי להוציא את אשתו וילדיו מהרצועה (אחד מילדיו נפצע ברגלו, ולילד אחר היה זיהום בעין). שאר בני משפחתו – הוריו, אחיותיו, האחיינים והאחייניות – נאלצו להישאר בעזה.

מאז הודיעה ישראל על פתיחה מוגבלת של המעבר, הוא עוקב באדיקות אחר החדשות ואף הצטרף לקבוצות מקוונות של פלסטינים השוהים במצרים ומתכננים לחזור לעזה. אולם כאשר גם המורשים לחזור נאלצים להמתין ללא הגבלת זמן, ספק אם מי שעזבו לפני תחילת המלחמה יצליחו לשוב בקרוב. "אני מרגיש כאילו הגלו אותי בכפייה", אמר אבו עודה.

הדיווחים על היחס הגרוע לעזתים החוזרים לרצועה אינם מרתיעים אותו. "אני רוצה לחזור לעזה למרות כל מה ששמעתי על ההשפלות שעוברים החוזרים במחסומים של הצבא הישראלי", אמר. "לא בניתי שום עתיד למשפחתי במצרים, כי עתיד הילדים שלנו והחיים שלנו הם בפלסטין. אין שום חלופה למדינה שלנו, וזו זכותנו לחזור לבתינו ולמשפחות שלנו".

מן העבר האחר ניצבת ראנד אבו מוסטפה, הנואשת לעזוב את עזה. לפני שנה וחצי נפגע בנה מוחמד, בן ה-12, מרסיסים בהפצצה ואיבד את ראייתו. מאז היא מנסה להשיג אישור לפינוי רפואי עבורו ועבורה כמלווה שלו, לפני שהעיוורון יהפוך קבוע. "אנחנו חייבים לצאת כדי לטפל בבני ולהציל אותו מחיים של עיוורון", היא אמרה למגזין 972+.

כשארגון הבריאות העולמי יצר איתה קשר ביום פתיחתו המחודשת של מעבר רפיח, היא חשבה שהם נבחרו לפינוי. אולם רק נאמר לה שהמעבר נפתח ושעליה להיערך ליציאה כאשר תקבל הודעה שבקשתה אושרה. כשבועיים חלפו, היא עדיין ממתינה ואינה יודעת מתי תגיע ההודעה המיוחלת.

לפי ארגון הבריאות העולמי, יותר מ-900 פלסטינים מתו בזמן שהמתינו לפינוי רפואי מעזה, מאז שישראל כבשה וסגרה את מעבר רפיח במאי 2024.

בתגובה לפניית מגזין 972+, דובר צה"ל סירב להתייחס לתפקידה של מיליציית אבו שבאב בבדיקת החוזרים לעזה. "לא מוכרים אירועים של התנהגות לא הולמת, התעללות, מעצרים או החרמת רכוש על ידי כוחות הביטחון [הישראליים]", נמסר מדובר צה"ל. "[הצבא] בודק את זהות הנכנסים מול רשימות שאושרו על ידי משרד הביטחון, ומבצע בדיקה קפדנית של הכבודה. יודגש שמדיניות הכנסת כבודה במעבר רפיח והליכי הבידוק הביטחוני השונים נמסרו לכל הצדדים ופורסמו מראש".

EUBAM מסרו בתגובה לפניית מגזין 972+ בנוגע להחרמת רכוש במעבר רפיח כי "המידע הרלוונטי לנוסעים, לרבות רשימת הפריטים המותרים ותנאי המעבר הבסיסיים, מועבר לחוזרים מראש על ידי הרשויות הרלוונטיות. פריטים שאינם מורשים מוחרמים על ידי אנשי משמר הגבולות הפלסטינים בהתאם לכללים המוסכמים. אם צעצועים כוללים רכיבים אלקטרוניים, הם יוחרמו על ידי אנשי המשמר בהתאם לתנאי ההסכם".

רווידה עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס