newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ראינו מה קרה בעזה וח'אן יונס, נקווה שרפיח לא תיהרס"

ברפיח רצו להאמין שההבטחות של האמריקאים יעבדו, ושהצבא הישראלי לא ייכנס לעיר. בשבוע שעבר, התקוות התבדו. "אנחנו חיים בטרגדיה ללא קץ", אומרים פלסטינים שברחו מצפון הרצועה, ועכשיו נאלצים לברוח שוב

מאת:
כולם ברפיח פחדו מרגע ההתקפה הישראלית, והוא הגיע בסוף. הפצצה ישראלית עם תחילת המבצע ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כולם ברפיח פחדו מרגע ההתקפה הישראלית, והוא הגיע בסוף. הפצצה ישראלית עם תחילת המבצע ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

הפלישה הישראלית לרפיח, שזמן רב חששו ממנה, החלה. בגיבוי התקפות מסיביות מהאוויר, הכוחות הישראליים נעו בבוקר לעבר העיר הכי דרומית ברצועת עזה, שהפכה מקלט ל-1.5 מיליון פלסטינים, שאין להם מקום אחר ללכת אליו. זה הרגע שממנו פחדו יותר מכל, והוא נושא בחובו אפשרות לקטסטרופה אפילו גדולה ממה שראינו עד כה. העזתים סמכו על העולם שימנע את הפלישה הזו, והעולם שוב אכזב אותם.

ברפיח עשוי להישבר הקונצנזוס של תמיכה במלחמה

התושבים ברפיח חיו כבר זמן בחרדה מפני ההתרחשות הזו. הפניקה הזו התעצמה כאשר הצבא הישראלי פיזר מהאוויר כרוזים, המצווים על מי שמתגורר באזורים המזרחיים של רפיח לברוח לאל-מואסי, אזור חוף נטול תשתיות.

תוך שעות ספורות, אלפים ארזו את מה שנותר להם מחייהם – רבים מהם בפעם השלישית, הרביעית או החמישית מאז אוקטובר – ונעו לכיוון צפון-מערב, למה שישראל מגדירה כ"אזור בטוח מורחב". אבל אם יש משהו שהפלסטינים למדו משבעת החודשים האחרונים הוא, שאין מקום בטוח בעזה מפני המתקפה הישראלית.

"מאז הרגע הראשון של העקירה, אני חיה בפחד", אמרה ל-972+ רים אל-ברבארי, בת 48. "נעקרתי מהעיר עזה לפני חמישה חודשים ומיד מצאתי מקלט ברפיח, כי הצבא אמר לנו שהיא 'אזור בטוח'. אבל בבוקר הנחיתו כרוזים שנתנו לנו הוראה לפנות, והיו הפצצות אינטנסיביות כל הלילה.

"השמיים הפכו אדומים מעוצמת הפיצוצים", המשיכה אל-ברבארי. "לא יכולנו לישון וחיכינו לבוקר כדי לעקור את החיים שלנו שוב. הרחובות היו עמוסים באנשים, כולם ברחו".

"הרחובות היו עמוסים, כולם ברחו". פלסטינים נמלטים מאזור הקרבות ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"הרחובות היו עמוסים, כולם ברחו". פלסטינים נמלטים מאזור הקרבות ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

אל-ברבארי קיוותה שכאשר יגיע הזמן לעזוב את רפיח, זה יהיה כדי לשוב לביתה בשכונת אל-זייתון בעיר עזה. "עזבתי בדמעות", אמרה. "התחלנו לחפש אצל מי לשהות באל-מואסי, שם אין לנו קרובים או חברים. אירחו אותנו באופן זמני משפחות אחרות שנעקרו מהעיר עזה עד שמצאנו אוהל לעצמנו.

"המצב כואב מאוד", הוסיפה אל-ברבארי. "אנחנו לא יכולים לבטא את הרגשות שלנו במילים. אנחנו חווים עוול אכזרי, והמלחמה רק מתעצמת. אנחנו, האנשים, הקורבנות".

"התחושה היתה שאנחנו עוזבים לנצח"

חרף האזהרות מצד ארגוני זכויות אדם, הטענה של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן שפלישה לרפיח תהיה "קו אדום", והעובדה שחמאס קיבל את ההצעה הקטארית-מצרית להפסקת אש – מה שעורר חגיגות קצרות מועד בכל רחבי רצועת עזה – הצבא הישראלי יצא למתקפה שלו ליד הגבול המצרי, מלווה בלהבות אש.

לפי שעה, המבצע מרוכז באזור המזרחי של העיר ובמעבר רפיח שבין רצועת עזה ומצרים, הדרך היחידה אל העולם החיצון בשביל פצועים קשה, חולים מאוד, ובני המזל שהצליחו לשלם עבור הבריחה שלהם. מעבר כרם שלום/כארם אבו סאלם הקרוב גם הוא נסגר לכמה ימים, ובכך נחסמה את הכניסה של עזרה הומניטרית חיונית לתושבים בדרום; ביום רביעי בבוקר דווח שישראל פתחה אותו מחדש ומאז שוב נסגר.

מריאם א-סופי, בת 40, היא תושבת א-שוקה, אחת השכונות המזרחיות ברפיח, שישראל הורתה לתושביה לברוח. "הייתי בדרך לקנות ירקות בשוק, ושמעתי הרבה אנשים אומרים שהצבא השליך כרוזים על אל-שוקה והאזורים סביבה", היא סיפרה ל-972+. "רצתי הביתה לקבל אישור לידיעות, וגיליתי שהשכנים ברחוב מדברים עליהן.

"הייתי מאוד מבולבלת ולא ידעתי אם אני מסוגלת להחליט לעזוב את הבית שלי", המשיכה א-סופי. "בעלי והאחים שלו החליט שזה נחוץ למען הביטחון של הילדים שלנו; ראינו תמונות של ילדים שהופצצו בבתים שלהם. אבל אהבתי את כל הדברים בבית שלי. התחלתי לאסוף חפצים שנזדקק להם והרבה בגדים לילדים. הרגשתי שאני עוזבת את הבית הזה לנצח".

"הלב שלי רעד כשראיתי את הכרוזים". הכרוזים שהשליך הצבא עם הוראה לתושבי מזרח רפיח לעזוב את בתיהם (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"הלב שלי רעד כשראיתי את הכרוזים". הכרוזים שהשליך הצבא עם הוראה לתושבי מזרח רפיח לעזוב את בתיהם (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

א-סופי ומשפחתה ארזו את החפצים שלהם ועברו להתגורר אצל קרובי משפחה, שיש להם בית קפה ליד החוף. "הרחוב היה עמוס במכוניות ומשאיות שהעבירו עקורים", שחזרה. "בזמן שברחנו, ראינו פצצות נופלות על האזורים המזרחיים של העיר.

"אף אחד לא יכול להגן עלינו מההפצצות", היא המשיכה. "נהגו לומר שרפיח בטוחה, אירחנו חברים ובני משפחה (שברחו מחלקים אחרים ברצועה). אבל הצבא התקיף את כל האזורים ולא חס על אף אחד.

"נעקרנו מתוך פחד לילדים שלנו", הוסיפה א-סופי. "ראינו מה קרה בעיר עזה ובח'אן יונס. אנחנו מקווים שרפיח לא תיהרס ושלא נאבד הכול".

סיוט שלא נגמר

קרוב ל-100,000 פלסטינים התגוררו באזור שישראל הורתה לפנות בשבוע שעבר. אבל מאז רבים נמלטו מהעיר מתוך חשש שהפלישה תתרחב מעבר לגבולות הנוכחיים שלה ותסכן את חייה של האוכלוסייה כולה.

"אנחנו חיים במצב של חרדה קיצונית", אמר אחמד מסעוד, פעיל זכויות אדם מ"פורום הפיתוח החברתי". הוא הזהיר מפני הקטסטרופה, שפלישה רחבת היקף עלולה להמיט. "רוב העקורים באוהלים הם ילדים, נשים וזקנים", הוא אמר וציין שחודשים של תשישות, רעב, מחלות וחשיפה לקור של החורף ולחום של הקיץ כבר החלישו את האנשים.

"מוות מידי נראה בעיני עדיף על ההמתנה המענה למה שצפוי לנו"

רידא עאוף, סוחר בן 35, אמר ל-972+ שאווירה של פניקה השתלטה על העיר. "אנשים כאן מפחדים", הוא אמר. "הם הולכים עם השקים על הכתפיים והילדים שלהם לידם. נשים בוכות בגלל המועקה של העקירה. אין להם ביטחון ב(חסדי) הצבא כי הוא לא חס על איש. עשרות נהרגו כתוצאה מהפצצות מתמשכות לא רק באזורים שפונו במזרח העיר, אלא גם במרכז ובמערב.

"אנשים לוקחים את החפצים שלהם ומחפשים מקום מקלט, אבל אין שום מקום בטוח", המשיך עאוף. "כל היציאות לעולם החיצון נסגרו מול הפרצוף שלנו ואיש לא חש את המצוקה שלנו. גם אני אחפש אוהל באל-מואסי, כי אם אף אחד לא יעצור את המבצע המדמם הזה, הצבאי ירחיב את (הפלישה שלו) למערב העיר".

"המחשבה על פינוי של רפיח ממלאת אותי בחלחלה", אמר עבד אל-רחמן אבו מארק, שחווה שלוש עקירות מאז אוקטובר. "הלב שלי רועד למראה הכרוזים הנופלים. אני לא יודע לאן נלך ואיך נגיע לשם. אמא שלי לא יכולה ללכת למרחקים ארוכים, ואני אחראי לאחיות שלי.

"אני מנסה לגבש תוכניות לשעת חירום למקרה שניאלץ לפנות, אבל המחשבה הזו ממלאת אותי באימה", המשיך. "מוות מידי נראה בעיני עדיף על ההמתנה המענה למה שצפוי לנו".

החיים באוהל הם סיוט. עיר אוהלים ליד הגבול בין רפיח למצרים (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"חיים באוהל פירושם מחנק". עיר אוהלים ליד הגבול בין רפיח למצרים (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"נלכדנו בסיוט ללא קץ בשעה שהם חוצים את הגבולות שלנו, ונראה שהם קיבלו אור ירוק מאמריקה", אמר ל-972+ אבו סאלם, גבר בן 55 המתגורר באוהל בשכונת תל אל-סולטן. "מעגל ההתקפות הקרקעיות ממשיך בכל המחוזות של רצועת עזה, יחד עם מעשי זוועה שנעשו בתושבים. אבל העולם שומר על שתיקה מקפיאה".

"אוהלים הפכו למותרות"

הסגירה של מעברי הגבול, כמו גם הסגירה הכפויה של המתקן הרפואי המרכזי ברפיח, בית החולים אל-נג'אר, מאיימות עוד להחריף את המצב ההומניטרי הקשה כבר עכשיו עבור אלה שנשארו בעיר. מאות אלפים חיים באוהלים מאולתרים. החיפוש אחרי מצרכי מזון בסיסיים כבר הפך מזמן למאבק יומיומי, וההתפשטות של מחלות מתרחבת.

עקב הצפיפות הקיצונית והמחסור בסחורות, הסוחרים והמפיצים, שמספרם מוגבל, מתקשים להתמודד עם הצרכים האדירים של האוכלוסייה. תושבים נאלצים לעמוד בתור מול החנויות במשך שעות, לעתים קרובות שומרים מקום עוד לפני הזריחה כדי להבטיח שיוכלו להשיג מוצרים לפני שיאזלו.

הישאם יוסף אבו ע'נאיימה, עקור ואב לשישה, שמתגורר בחלק הדרומי של תל אל-סולטן. משום שאין שום אמצעי תחבורה אחרים, אבו ע'נאיימה נאלץ ללכת ברגל למרכז רפיח מדי יום – שעה וחצי לכל כיוון. "אנחנו חיים בטרגדיה ללא קץ", אמר, "אני בן 34, והשיער שלי האפיר מרוב דאגות וכאב שאנחנו חווים".

משפחת אבו ע'נאיימה, במקור משכונת שג'אעיה במזרח עזה, נאלצה לצאת למסע זוועות מאז תחילת המלחמה. לאחר שנאלצו לברוח מביתם, מצאו מקלט בבתי של ספר של אונר"א בצפון, לפני שנעקרו שוב לח'אן יונס. מסלול הייסורים שלהם קיבל תפנית הרסנית כאשר הצבא הישראל תקף אותם בח'אן יונס והם נאלצו לברוח, משאירים מאחוריהם את בגדיהם ואת חפציהם האישיים.

אין מים זורמים, אין סניטציה. פלסטינים אוספים מים לשתייה ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"אין מים זורמים, אין סניטציה". פלסטינים אוספים מים לשתייה ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"אני לא מבין מה קורה לנו. המצב חוצה את גבולות השכל וההיגיון", אמר אבו ע'נאיימה. "לפני המלחמה, נהגתי לשאול את הילדים שלי מה הם רוצים לאכול, אבל עכשיו אנחנו מחפשים כל מזון זמין כדי להישאר בחיים. אתה רוצה לקבור את עצמך כאשר הבת שלך בוכה ומבקשת ממך ממתק. איך אני יכול להסביר לה את המצב שאנחנו נמצאים בו? כבר שבעה חודשים אנחנו נהרגים והגוף שלנו הצטמק למחצית גודלו. כמה זמן יעבור עד שיבוא גם המוות שלנו?"

אבו ע'נאיימה מספר על הבקרים האפופים בחום לוהט ועל ערבים של קור חודר עצמות. "חיים באוהל בתל אל-סולטן פירושם מחנק", אמר. "אין אוויר נקי" בגלל הריח החריף של העשן וצחנת האשפה. "אפילו הדברים הכי פשוטים נעשו מסובכים: להתנמנם, לשבת בשקט עם אמא שלך, להתקלח, להרגיש בטוח ולא לסבול מכאב גב או מתשישות משום שאתה ישן על הרצפה".

לפי אחמד מאמון, שנעקר ממחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז הרצועה אחרי הפצצה ישראלית, ייתכן שהדבר הכי מטריד הוא הנורמליזציה הגוברת של הסבל, שכן הייאוש דוחף אנשים להשתוקק למה שעכשיו נחשב לניצחונות אישיים. "אוהלים הפכו למותרות", אמר מאמון. "אם יש מטר בינך ובין השכן שלך, אנשים מקנאים בך ואומרים שיש לך מסדרון אוויר".

אולם הסיכוי להשיג מקלט עמיד יותר הולך וקטן בגלל האתגרים המתעצמים של המלחמה. מאמון נאלץ להקים מעץ ופלסטיק אוהל קטן למשפחתו בת שבע הנפשות, והאוהל עלה לו 570 דולר. "המחיר של המוצרים שקניתי גבוה פי כמה וכמה מהמחיר המקורי לפני המלחמה של ישראל, בגלל המחסור בחומרי גלם ברגע זה", הוא הסביר.

לא רק מזון ומקלט הולם הם מוצרים נדירים ברפיח. כך גם מתקנים רפואיים, ומאז המתקפה הישראלית המצב החמיר. בשלושת השבועות האחרונים, מחמוד גוהר אל-בלעאווי, בן 62, חצה את המרחק בין תל אל-סולטן והמרפאה הקרובה – מסע של שלוש שעות שהוא נאלץ לעשות ברגל – כדי להשיג תרופות הנחוצות לו להתמודד עם לחץ דם גבוה וסוכרת.

"אני כבר איש מבוגר, אני מוצא את עצמי באפיסת כוחות, אני לא יודע למה לתת עדיפות – לבריאות שלי, לדאגה שלי לילדים שלי שנצורים בצפון, או למסע העקירה שלי ברפיח", התאונן. "כאן כולם עסוקים בהישרדות שלהם. זה מעגל בלתי פוסק של חרדה. אני מותש ברוח ובגוף".

מחלות נמצאות גם הן בעלייה, תוצאה של צפיפות חמורה ושל מחסור בהיגיינה, מים זורמים וטיפול רפואי הולם. שתיים מהמחלות הכי נפוצות הן כולרה ודלקת כבד, שתיהן נפוצות בשל מים מזוהמים.

"חסרים לנו כאן הצרכים הכי בסיסיים", אמרה ל-972+ פטמה אל-עאשור, אמא לשלושה. "אין שירותים נקיים ואין סניטציה. ערימות אשפה מצטברות על האדמה, וילדים משחקים בהן, לא מודעים לסכנה. מדי יום, אני מסרקת את השיער של הבת שלי ונלחמת נגד מתקפה אין סופית של כינים. אתה לא יכול לצעוד צעד בלי להתחכך במישהו אחר. אנחנו צפופים כמו סרדינים ואין שום הקלה באופק."

לפני שבועיים, בנה בן השש של עאשור, זאיד, נראה חלוש, ועיניו הצהיבו, סימן שהכבד שלו חולה. עכשיו הוא כמעט לא זז, ושוכב ללא תנועה בחיק אימו, עיניו כבויות בהשפעת המחלה.

קשה מאוד להזמין תור בבתי החולים המעטים והצפופים לעייפה, וגם אם משיגים תור, ייתכן שהתרופות הנדרשות לא בנמצא וגם אי אפשר למצוא רופאים. בינתיים, באין אמצעי בידוד, הטיפול בזאיד מסכן את בריאות המשפחה כולה. "המחנה הוא מצע גידול למחלות", אמרה עאשור. "כשאין גישה למים נקיים או לסניטציה סבירה, כולנו בסכנה".

"לא רציתי לעזוב את הבית". בניין מפוצץ ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

תנאי החיים כה קשים עד כי כמה מהעקורים תוהים אם היה כדאי להם לברוח מבתיהם. "הייתי מעדיף לעמוד בפני הסכנה של הטנקים הישראליים בצפון מאשר לסבול מהעינוי המתמשך של מצוקה נפשית", אמר ל-972+ אחמד האני דרמלי, בן ה-26.

"אנחנו חיים קטסטרופה חדשה, עקירה חדשה, והפרטים שלה הם תמונת מראה למה שהיה לפני 76 שנה", אמרה אום עלי חאנדוקה, שמשפחתה גורשה ב-1948 ממג'דל, היום אשקלון, לרצועת עזה.

חאנדוקה משחזרת את זיכרונות ילדותה במחנה הפליטים א-שאטי, את הסבל והתנאים שהקשים שסבלו מהם. האוהלים הפכו אט-אט למבני בטון קטנים בעוד הזמני הפך למציאות קבועה יותר. חאנדוקה חוששת שגורל דומה מצפה למחנות החדשים בעזה.

"ההד של הסיפורים שאמא שלי סיפרה על הנכבה מהדהד באוזניי", אמרה חאנדוקה. "אותם מראות ואותם פרטים חוזרים על עצמם, אותו מדכא ואותם קורבנות, אותם רוצחים ואותם נטבחים.

"נמלטנו מהצפון מפחד שהכוחות הישראליים ייכנסו לבתים שלנו, יהרגו את הילדים שלנו מול עינינו ומפחד שהנשים ייאנסו", היא אמרה. "מהסיבה הזו בדיוק אבא שלי ברח ממג'דל לעזה".

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. מחמוד מושתהא הוא עיתונאי עצמאי מהעיר עזה ופעיל זכויות אדם. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: מירון רפופורט.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf