אווררו את עליות הגג, הגרוע מכל עוד לפנינו
את דברי הימים הרעים האלה ילמדו בעתיד לא רק דרך הפושעים והקורבנות, אלא גם דרך האנשים הטובים שסירבו לעמוד מנגד – הפעילים והפעילות שמנסים להשתמש בזהותם כדי להגן על תושבי המרחב החשופים לטרור המתנחלים והצבא, ומגלים כיום שגם זה לא מספיק
האלימות הסדיסטית, המצמיתה, של מחבלי הגבעות כבר מזמן אינה מתחשבת בנוכחותם של פעילים. מתנחלים תוקפים עיתונאים באירוע מסיק בביתא שמדרום לחברון בגדה המערבית, ב-8 בנובמבר 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)
את דברי הימים הרעים, המושחתים, האכזריים האלה ילמדו בעתיד לא רק דרך הפשעים הנתעבים שבוצעו או הפושעים שביצעו אותם, ולא רק דרך גורל הקורבנות שלהם, אלא גם דרך האנשים הטובים שסירבו לעמוד מנגד.
הרבה אפשר ללמוד על האבולוציה של הדיכוי באמצעות בחינת שדה הפעולה הזה, "אקטיביזם". אני עוד מהדור שבו כאשר אקטיביסטים יהודים היו מגיעים לגדה, זה היה בעיקר כדי להשתתף בהפגנות שארגנו פלסטינים – כמו ההפגנות של הוועדות העממיות נגד גדר ההפרדה, או ההפגנה השנתית בדרישה לפתיחת רחוב השוהדא בחברון, וכיוצא באלה. אף שחיילי הכיבוש מעולם לא נהגו בפלסטינים בכפפות משי, ויעידו על כך אינספור מקרי הירי – גז, פלפל ואף ירי חי – על המפגינים, בשולי השוליים של מחוזות הדיכוי היה מרחב למאבק פלסטיני עממי ולא אלים, שבו לקחו חלק בסולידריות גם פעילות ופעילים יהודים.
ישראל הכחידה את המאבק מהסוג הזה כמעט לחלוטין. כאשר מנהיגי שטח פלסטינים נורים למוות או נכלאים והתנגדות לכיבוש, כמעט מכל סוג, מתויגת כטרור ומדוכאת בברוטליות, גם האקטיביזם משתנה בהתאם: לא עוד השתתפות סולידרית בהפגנות שממילא אינן מתקיימות, אלא נוכחות מגינה בקהילות שסובלות תדיר מנחת זרועם של המתנחלים.
חשבו רגע על המונח הזה, "נוכחות מגינה". חשבו מהי המציאות שבה פעילות ופעילים יהודים, לצד פעילים בינלאומיים, צריכים לנכוח בקהילות האלה פיזית כדי שהזהות שלהם תשמש מעין אפוד מגן מפני הטרור של המתנחלים והצבא נגד החשופים שבתושבי המרחב. במקום אחר, בזמן אחר, אנשים השתמשו בפריבילגיה שהעניקה להם זהותם כדי להחביא את הנרדפים במרתפים ובעליות הגג. כיום הם משתמשים בה כדי שאולי האלימות של מחבלי הגבעות תרוסן ולו במעט הודות לזהותם היהודית, לנוכח תורת הגזע שבה מחזיקים הפורעים. גם זה לשווא; האלימות הסדיסטית, המצמיתה, של מחבלי הגבעות כבר מזמן אינה מתחשבת בנוכחותם של פעילים, שאותם הם ממילא אינם תופסים כחלק מבני עמם, אלא בוגדים שדמם מותר.
אם מפאת הבטלה והשעמום הנגזר ממנה או משום שהם רואים בהתעמרות זו חלק מקדושת היום, אלימות מחבלי הגבעות מגיעה לשיאה כמעט תמיד בשבתות ובימי חג. יש משהו כמעט חגיגי בפוגרומים שהם עורכים בשבתות, עם החולצות הלבנות והציציות המשתלשלות מתחת לחולצה. הנקלה שבאנטישמים לא יכול היה לשרטט דמות גרוטסקית יותר של יהודי. שבתות בעונת המסיק, שהפכו מזה שנים לסיוט מתמשך של פרעות משולחות רסן נגד החקלאים הפלסטינים, מועדות במיוחד לפורענות. כפי שקרה אתמול בכמה מוקדים בגדה.
צבע אדום.
שבת ישראלית בגדה המערבית:
– ביתא ובורין, מדרום לשכם.
– ראבה, מדרום לג'נין.
– עין א-דויוק, ליד יריחו.
– ואדי סעיר, מצפון לחברון.
– ח'ירבת אבו פלאח, ליד רמאללה.
– תורמוס איה, מצפון לרמאללה.
– בית דג'ן, ממזרח לשכם.
– עקרבה, מדרום לשכם.
– האתר הארכיאולוגי תל מעין, ממזרח… pic.twitter.com/amwR2KOov2— מסתכלים לכיבוש בעיניים (@Mistaclim) November 8, 2025
באחד ממוקדי הפוגרומים האלה, שבהם מתנחלים תקפו באלימות פלסטינים ופעילים, היתה גם בתי. מאז תחילת עונת המסיק היא יוצאת לגדה בקביעות כדי להשתתף במסיקים ולהוות נוכחות מגינה. בכל פעם אני מבקשת ממנה שתשמור על עצמה, ויודעת היטב שאין למילים האלה כל משמעות – הגורל שלה ושל חבריה בשטח נתון, במידה רבה, בידי האלימים שבאנשים.
עד אתמול, המסיקים שבהם השתתפה עברו בסך הכול בשלום. במונחי הגדה, מסיק טוב הוא כאשר צבא הכיבוש מואיל לאשר לפלסטינים למסוק את עצי הזית שלהם, על האדמות הפרטיות שלהם – על פי רוב למשך שעתיים או שלוש בלבד, שלאחריהן החיילים מגיעים עם הצו הבלתי נמנע שמכריז כי המקום הוא שטח צבאי סגור ומגרשים את כולם. יום טוב בעונת המסיק בגדה, אם כך, הוא יום שבו פלסטינים מצליחים למסוק מעט שבמעט מעציהם ולחזור לביתם מבלי שנורו, מבלי שרגמו אותם באבנים עד זוב דם, מבלי ששרפו או השחיתו את עצי הזית שלהם.
אתמול לא היה יום טוב. במסיק בכפר ביתא הסמוך לשכם שבו השתתפה בתי, מחבלי הגבעות עשו שמות בפלסטינים ובפעילים ושלחו אחדים מהם לטיפול בבית חולים. בתי לא היתה אחת מהם. כשעתיים בלבד הספיקו למסוק לפני שהגיעו המתנחלים. היא לא הספיקה לראות אותם לפני שהשמועה על התקרבותם הניסה את המוסקים בריצת אמוק מהמקום. מהתיאור שלה אני מבינה שהם ברחו מפחד מוחשי מאוד על החיים שלהם, בידיעה ברורה שאם ייתפסו אותם המתנחלים, אין לדעת מה יעלה בגורלם.
חיילים – אותם חיילים שמגיעים בכל פעם כדי לגרש את המוסקים מהאדמות הפרטיות שלהם – לא נמצאו בשטח. אז הם ברחו בכל מאודם, מי שנמלט – נמלט, ומי שלא הספיק או התעכב לסייע למבוגרים, הוכה עד זוב דם. אחר כך גילו שגם מכוניות הפעילים הושחתו והשמשות שלהן נופצו לרסיסים. "אמא, כשברחנו השארנו מאחור את כל שקי הזיתים שקטפנו", היא אומרת פתאום באיזה צער שלופת לי את הגרון. "הלוואי שלא גנבו אותם. הלוואי שלפחות הזיתים היו שם כשהם חזרו למטעים".
במקום הזה, תחת עיניו העצומות לרווחה של הצבא ובחסות השתיקה המוחלטת כמעט של כלל הציבור היהודי הישראלי, מתבצעות יום יום, שעה שעה, תועבות שאמורות להרעיד את אמות הסיפים של הקיום שלנו – כיהודים, כבני אדם. אינני יודעת לאיזו התעוררות מצפונית ניתן לצפות מחברה שזה עתה ביצעה רצח עם ועדיין ממשיכה לראות בעצמה הקורבן היחיד. בינתיים, הבה נפנה את המרתפים ונאוורר את עליות הגג; ייתכן מאוד שהגרוע יותר עדיין לפנינו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
