newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"כשהמצלמה נוכחת, הצבא בפניקה. הם לא רוצים שהעולם יראה"

כוחות הביטחון תוקפים, עוצרים, ולעתים גם הורגים, עיתונאים פלסטינים, משום שהם עושים את עבודתם. שלושה עיתונאים פלסטינים מספרים על הטראומה האישית שלהם, שהתעוררה מחדש אחרי הריגתה של שירין אבו עאקלה

מאת:
עיתונאי פלסטיני שנפצע על ידי חיילים, מובא לבית החולים אל-נג'אר, בזמן ההפגנות ליד הגדר בעזה, ב-24 באוקטובר 2018 (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)

עיתונאי פלסטיני שנפצע על ידי חיילים, מובא לבית החולים אל-נג'אר, בזמן ההפגנות ליד הגדר בעזה, ב-24 באוקטובר 2018 (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)

הפעם הראשונה שנתקלתי כעיתונאית באלימות של כוחות ישראליים היה ב-2014, זמן קצר אחרי שחזרתי מארה"ב, שם ביליתי כמה שנים בלימודים ובעבודה בתקשורת. במאי דוקומנטרי ביקש ממני לעזור בכיסוי מחאת יום הנכבה בבית לחם. כבר היה לי ניסיון עבודה בגדה המערבית, אבל מעולם לא בבית לחם, שם הכוחות הישראליים ידועים בכך שהם משתמשים בכוח מוגזם ומטווח קצר.

יש רגעים מהיום ההוא שאני לא רק זוכרת, אלא ממש מרגישה מחדש בגוף, לא משנה כמה אני משקיעה בטיפול. אני זוכרת את הרגע שבו החיילים הסתערו על העיתונאים. היינו מקובצים יחד בפינה, לצד החיילים והמפגינים, לבושים בציוד הגנה מלא.

על הקסדות והאפודים שלנו היה כתוב "עיתונות" באופן ברור. מסיבה זו, ומשום שהחזקנו מצלמות ומיקרופונים, לא היתה שום סיבה לטעות בכך שאנחנו עיתונאים. גם לא היו לידינו מפגינים. אבל החיילים הסתערו לעברנו, דחפו אותנו וצעקו עלינו לעזוב את המקום. לפני שהספקנו אפילו לזוז, הם השליכו לעברנו רימוני הלם וגז מדמיע. הקולות החרישו אוזניים והאוויר שרף.

בעודי משתדלת לחבוש את מסיכת הגז, אחד החיילים התקרב אליי וצרח מול פרצופי. הוא דחק אותי בין הרובה שלו והקיר הסמוך, בעוד שואג שאזוז. למרבה המזל, הבמאי האמריקאי שהייתי איתו התערב, והודיע לחיילים שאנחנו עוזבים. עיני היו עדיין עצומות ואני זוכרת שחשבתי כמו שחשבתי כילדה –שאם לא אראה את המפלצות (שאז היו דמיוניות והתחבאו מתחת למיטה), הן לא יוכלו להרוג אותי.

ברגע שחבשתי את מסיכת הגז, ראיתי את החיילים דוחפים עיתונאי אחר. הוא לא צרח או בכה כמוני, אלא חיבק את המצלמה שלו או הרים אותה גבוה, כדי להגן עליה. בסופו של דבר, עצרו אותו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הצבא עוצר עיתונאי. רציתי להציל אותו ולצרוח על החיילים שיעזבו אותו במנוחה, אבל הייתי מבוהלת מכדי להוציא מילה.

דרך קבע, כוחות ישראליים תוקפים, עוצרים, ולעתים גם הורגים, עיתונאים פלסטינים, כחלק מיום העבודה שלהם. לפי איגוד העיתונאים הפלסטיני, מאז שנת 2000, 55 עיתונאים פלסטינים נהרגו בידי כוחות ישראליים. המרכז הפלסטיני לחירויות הפיתוח והעיתונות (MADA) תיעד 3,033 התקפות על עיתונאים פלסטינים בידי כוחות ישראליים בין 2012 ל-2021. לפי מועדון האסיר הפלסטיני, 15 עיתונאים פלסטינים מוחזקים כרגע בבתי הכלא של ישראל, אחד מהם במעצר מינהלי.

מעבר לטראומות הגופניות שמהן אנחנו סובלים לעתים, אנחנו צריכים לשאת גם את הטראומה הרגשית, כעדים המתעדים את דיכוי העם שלנו ואת המתים שלנו מידי כוחות הכיבוש. הריגתה של שירין אבו עאקלה בתחילת החודש שעבר הציפה מחדש אצל כולנו את הטראומה הקולקטיבית.

בעקבות הריגתה של שירין, שוחחתי עם שלושה עיתונאים מרצועת עזה ומהגדה המערבית, כדי לשפוך אור על החוויות שלהם בעבודה בשטח תחת כיבוש ומצור. הנה הסיפורים שלהם.

"הרגשתי כאילו פוגע בי טיל"

מועאד' עמארנה הוא צלם עיתונות, שמצלם מאז היה בן עשר. בנובמבר 2019, בשעה שתיעד מחאה נגד הפקעת אדמות בח'רבת ספא, כמה קילומטרים צפונית לחברון, נורה בפניו בכדור גומי ואיבד את אחת מעיניו.

"באותו יום, האלימות היתה מפלצתית", אמר למגזין 972+. "ברגע שאנשים התחילו להתאסף, הצבא התחיל לירות עשרות רימוני גז. אז היתה רגיעה, אבל תחושת הבטן שלי אמרה שמשהו רע יותר עומד לקרות".

עמארנה צילם מעמדה מאחורי ערימת עפר, שהסתירה את פלג גופו התחתון, הוא חבש קסדה ועטה אפוד. "חשבתי שהם יגנו עלי מפני הכדורים".

צלם העיתונות מועאד' עמארנה (צילום: באדיבות המצולם)

צלם העיתונות מועאד' עמארנה (צילום: באדיבות המצולם)

"כשפוגע בך כדור, אתה לא שומע את הצליל שלו", משחזר עמארנה. "הרגשתי כאילו טיל פוגע בי, והראש שלי עף אחורנית. לא הבנתי מה קורה לי. איבדתי הכרה, ובמשך כמה שניות כל החיים שלי עברו מול עיניי. לא ידעתי אם אני חי או מת".

לדבריו, הצבא לא הגיש לו כל עזרה רפואית אחרי שנורה. חיילים כן הגיעו וצילמו אותו. העזרה הגיעה מצלמים אחרים במקום. מאוחר יותר, כאשר עורך דינו שאל את המשטרה לגבי תוצאות החקירה, אמרו לו שהצבא הגיע למסקנה שהכדור לא היה שלהם.

"עד היום אני לא מאמין ששרדתי", הוא ממשיך. "אני עדיין חי עם קליע בראש. הם ירו לי בעין, החלק הכי חשוב לי בגוף לצורך העבודה שלי".

במשך כמה שנים אחרי האירוע, עמארנה לא היה מסוגל לחזור לצלם. "ברגע שמיקדתי עם העין הרואה את עדשת המצלמה, הייתי נופל לבורות באדמה", הוא אומר. הוא סבל גם ממחסום רגשי. "בכל פעם שהייתי מסתכל דרך העינית, היה לי פלאשבק לרגע שבו ירו בי".

עמארנה אומר שקיבל את התמיכה הרגשית שהיה זקוק לה מבני משפחתו ומעמיתים למקצוע, שגם הם היו בטראומה ממה שראו. אבל הטראומה שוב צפה ועולה, הפעם בעקבות הריגתה של אבו עאקלה. "ראיתי את עצמי בהריגה שלה", אומר עמארנה. "לא קלטתי שזו הלוויה שלה, הרגשתי כאילו נושאים אותי בארון שלה. חשבתי שקוברים אותי".

במחשבה לאחור, עמארנה רואה באירוע שלו חלק מתבנית. "כאשר אין עימותים, הצבא תוקף עיתונאים", הוא אומר. "הם משתגעים, כאילו הם רואים את השטן. לפעמים אנחנו מעדיפים לא ללבוש אפודים של עיתונות, כי אנחנו לא רוצים שהם יזהו אותנו ויכוונו אלינו.

"הם מדכאים אותנו כי התמונות שלנו מראות לעולם צבא פושע. אנחנו רוצים שהעולם כולו יידע כמה אנחנו סובלים, כדי שיראה את התמונה כולה. אנחנו זקוקים להגנה בינלאומית. אנחנו רוצים שהעולם ידרוש דין וחשבון מישראל על ההתקפות עלינו".

"שמעתי אותם צוחקים: פגעתי בו"

מוחמד אל-עזה נולד במחנה הפליטים עאידה ליד בית לחם, שם הוא חי גם היום. ב-2013 עבד כמנהל תקשורת במרכז נוער במחנה, ותיעד את החיים במחנה בצילומים וסרטונים. כששמע ירי בחוץ, מיד הושיט יד למצלמה שלו.

"ראיתי חבורה של חיילים שבאו מכיוון הבסיס שלהם במרחק 150 מטר מהכניסה לאל-עאידה", הוא מספר למגזין 972+. "יצאתי למרפסת בקומה השנייה והתחלתי לצלם. הייתי לבד".

כשהחיילים התקדמו לעבר הכניסה למחנה, הם ירו גז מדמיע, רימוני הלם וכדורי גומי לעבר קבוצה של פלסטינים שניסו להתנגד לכניסה שלהם למחנה. ואז, אל-עזה ראה את המפקד של היחידה הצבאית מצביע עליו בעודו מסתכל בנייד שלו.

"בדרך כלל, כשהצבא היה פושט על המחנה, הם היו צועקים עליי לעזוב את המקום, או יורים רימוני הלם או גז לכיוון שלי", הוא אומר. "באותו יום, הם לא התעסקו איתי. זה היה מוזר, אבל המשכתי לצלם, במיוחד את המפקד, שהסתכל דרך כוונות הרובה שלו ואז ירה לעבר הילדים".

בשלב מסוים, החיילים צעקו לאל-עזה ללכת הביתה, והוא התחיל לעזוב את המרפסת. אבל מזווית העין הוא הבחין בהבזק של ירי והבין מיד שהגיע מרובה של אחד החיילים. הקליע המצופה גומי פגע בפניו של מוחמד, בלחי הימנית שלו.

העיתונאי מוחמד אל-עזה (צילום: באדיבות המצולם)

העיתונאי מוחמד אל-עזה (צילום: באדיבות המצולם)

"צרחתי מאוד חזק", הוא אומר. "שמעתי את החיילים והמפקד צוחקים ואומרים 'פגעתי בו'. הפנים שלי היו מכוסים בדם, וחבר שבא לעזור לי השתגע ממה שהוא ראה".

מכיוון שהצבא חסם את הכניסה למחנה, אמבולנס לא הצליח להגיע לאל-עזה. "הלכתי עם החבר שלי, מדמם קשות. החיילים אמרו לנו לעצור, אבל המשכנו ללכת לעבר הבית שלי, ואז הם התחילו לירות גז מדמיע לכיוון שלנו". שכן של אל-עזה לקח אותו במכוניתו לבית חולים, כשהוא משתמש בדרך עוקפת, כדי לחמוק מהחיילים.

"כל העצמות בצד הימני של פניי נשברו. העין שלי נפלה, כי העצמות סביבה כבר לא תמכו בה יותר", ממשיך אל-עזה. "עברתי ניתוח של תשע שעות. הוציאו עצמות מהירך שלי ושתלו אותן בפנים, והשתמשו גם בפלטינה במקום עצמות הפנים שהתרסקו".

הצבא האשים את אל-עזה כי יידה אבנים לעבר החיילים, והתקשורת הישראלית חזרה כתוכי אחרי טענות הצבא. אבל אל-עזה צילם את המפקד, ולכן הוא החליט לתבוע אותו. "הצבא התחיל לשאול עליי את כל האנשים שהם עצרו במחנה, כדי לנסות להאשים אותי במשהו, כמשקל נגד לתביעה שלי", הוא אומר.

אחרי שבילה שבועיים בשני בתי חולים, ושעות בניתוח, אל-עזה קיבל רשות לחזור הביתה. הוא עדיין נזדקק לטיפול רפואי. בלילה הראשון אחרי שחרורו מבית החולים, הצבא פשט על ביתו. הם שברו את הדלת והרסו כל מה שהיה בבית, ואז איימו על אימו: "אם הוא לא יבוא אלינו, אנחנו נחזיר אותו אלייך מת".

אל-עזה לא היה בבית באותו לילה, ולא חזר אליו במשך כמה שבועות, כדי לחמוק מהצבא וכדי שיוכל להמשיך בטיפול הרפואי. "הם המשיכו להגיע ולפרוץ אליי הביתה, ולהרביץ למשפחה שלי", הוא אומר. "פעם אחת הם עיכבו את אבא שלי ואת אח שלי, ואילצו אותם להתקשר אלי כדי שאסגיר את עצמי, אבל סירבתי".

אחרי חודשים מתישים של חיים מחוץ לבית, אל-עזה החליט לחזור. הצבא מיד פשט על הבית שלו. "הם התחילו להרביץ לי", הוא נזכר. "התחננתי שלא יכו אותי בפנים, אבל חבטו בכוונה במקום הפציעה שלי. דם התחיל לזלוג לי מהצוואר ומהחזה.

"הם לקחו אותי למרכז החקירות בעציון; לבשתי מכנסיים קצרים, והם סירבו לתת לי להחליף או לנעול נעליים או לקבל טיפול רפואי", ממשיך אל-עזה. אחרי ארבעה ימים במעצר, התחילו לחקור אותו וניסו לאלץ אותו לחתום על הודאה, אבל הוא סירב.

בסופו של דבר הצבא לקח את אל-עזה לבית חולים בירושלים, כדי שרופא עיניים יוכל לבדוק אותו. אבל עד מהרה הבין מה הסיבה האמיתית לכך שהביאו אותו לשם. הם רצו חוות דעת של רופא שתעמוד בסתירה לתביעה של אל-עזה, שבה הצהיר שהראייה שלו נפגעה כתוצאה מהפציעה. "המשכתי לשאול את הרופא אילו בדיקות הוא עושה, אבל הוא לא ענה לי", מספר אל-עזה. "הכוחות הישראליים נכחו איתנו בחדר. אני בטוח שהיה להם הסכם".

לאחר מכן, החיילים החזירו אותו למחנה המעצר בעופר, שם בילה עשרה ימים נוספים לפני ששחררו אותו בערבות. הוא ממשיך עם התביעה שלו נגד הצבא.

"במשך שלוש שנים, מדי חודש נסעתי לעופר לדיון בבית המשפט בתיק שלי", אומר אל-עזה. "השלטונות הישראליים אסרו עליי לנסוע לארה"ב לניתוח שחזור פנים, וניסו לאלץ אותי למשוך את התביעה, כולל העלאת שלל האשמות נגדי. התיק שלי עדיין בבית המשפט העליון. אני לא יודע איפה הוא עומד היום".

כמו עמארנה, אל-עזה מזהה תבנית שבה כוחות ישראליים שמים עיתונאים פלסטינים על הכוונת בעת הפגנות. "החיילים תמיד צועקים עלינו לעזוב כדי שיוכלו לפעול באופן חופשי", הוא אומר. "כשהמצלמה נוכחת, הם בפניקה. הם לא רוצים שהעולם יראה (מה שהם עושים)".

שוטרי מג"ב מורים לעיתונאי פלסטיני לעזוב את המקום, בזמן מחאה נגד סגירת רחוב השוהדא בחברון לפלסטינים, ב-21 בפברואר 2014 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שוטרי מג"ב מורים לעיתונאי פלסטיני לעזוב את המקום, בזמן מחאה נגד סגירת רחוב השוהדא בחברון לפלסטינים, ב-21 בפברואר 2014 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

כאשר אני שואלת אותו למה הוא ממשיך לצאת לשטח, למרות הסכנה שייפצע או אפילו ייהרג, הוא עונה שזו חובתו. "הישראלים דואגים לדימוי שלהם, אז הם מנסים למנוע מהפלסטינים לתעד את הפשעים שהם מבצעים", הוא אומר. "הם רוצים להחליט מהו הסיפור ולהיראות חזקים והומניים, בעוד שהמציאות הפוכה.

"הצבא פשט על מחנה הפליטים שלי מדי יום והחרים את חומר הגלם שלי, ופעם אחת שבר את המצלמה שלי", הוא ממשיך. "אבל מעולם לא חשבתי שהם ישימו אותי על הכוונת בכוונת תחילה, אולי רק שאפצע במקרה. יש לי מזל גדול שאני חי, כי כשהם ירו לי בפרצוף, הם התכוונו להרוג אותי. אבל אני לא מפחד. להפך. אני מרגיש שאין לי מה להפסיד".

"החיים שלי יכולים להיגמר תוך שניות"

יומא אל-סייד היא כתבת במהדורה האנגלית של אל-ג'זירה ברצועת עזה. היא במקור ממצרים, נולדה בדרום אפריקה, שם בילתה את רוב חייה לפני שנישאה לפלסטיני מעזה ועברה איתו לרצועה. יש להם ארבעה ילדים, בני ארבע עד אחת עשרה.

אל-סייד כבר התרגלה לכך שחיילים ישראלים ירו רימוני הלם – ולעתים אש חיה – לעבר עיתונאים בעת שכיסתה את המחאות ליד הגדר בין עזה לישראל, במיוחד במהלך צעדת השיבה הגדולה. אבל אירועי מאי 2021, ובמיוחד ההתקפות מהאוויר של ישראל על רצועת עזה במהלך אותו החודש, היו מעבר למה שיכלה לדמיין, היא אומרת למגזין 972+: "שום מקום לא היה בטוח".

היא נזכרת שישבה במכוניתה כאשר כוחות ישראליים פגעו במכונית במרחק מטרים ממנה. "החיים שלי יכלו להיגמר תוך שניות", אומרת אל-סייד. "המכונית שלנו עפה למדרכה מהעוצמה של ההדף. היו לי חבלות בראש, שפגע בדשבורד. לא הרגשתי כאב, כי הייתי המומה מכדי להבין מה קורה. הנהג דיבר איתי והתחיל לנער אותי, אבל לא יכולתי לשמוע את הקול שלו. ראיתי את הילדים שלי מול העיניים ".

מיד אחר כך, פרמדיקים הגיעו למקום ואל-סייד הובהלה לבית החולים שיפא, מקום שהכירה היטב מהדיווחים שלה. "המשכתי לעבוד אחרי האירוע הזה, אבל אני לא אשקר לך כשאומר שאני עדיין מרגישה את אותן תחושות של הלם עד היום".

העיתונאית יומא אל-סייד (צילום: באדיבות המצולמת)

העיתונאית יומא אל-סייד (צילום: באדיבות המצולמת)

כדי להכין עצמם לכל אפשרות של אלימות, אל-סייד אומרת שהיא וחבריה מוודאים שהם לובשים ציוד מגן בכל פעם שהם יוצאים לדווח, אף שהדבר לא עוזר במקרה של הפצצה ישראלית.

"אנחנו עושים הכל כדי להראות מי אנחנו ולמה לא צריך לשים אותנו על הכוונת. אבל עיתונאים יכולים לעלות על הכוונת בכל רגע, בכל מקום, עם אפודים וקסדות של עיתונות. אז שום דבר לא יגן עלינו. זה גם לא משנה אם את לא פלסטינית. אם את עיתונאית שמכסה את עזה, את מטרה אפשרית".

הפתרון, מאמינה אל-סייד, הוא להטיל על ישראל את האחריות על הפשעים שלה כלפי עיתונאים, "כפי שהקהילה הבינלאומית נוהגת כלפי כל מדינה (אחרת) שפוגעת בעיתונאים. רק אז ישראל תירתע".

ורה סרג'אווי היא עורכת וכותבת במגזין 972+, שם התפרסמה הכתבה במקור. בעבר היתה מפיקה ברדיו ובטלוויזיה ב-BBC ובאל-ג'זירה. היא בוגרת אוניברסיטת קולורדו בבולדר ואוניברסיטת אל-ירמוכ. פלסטינית החיה בחיפה. תרגום: מירון רפופורט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf