אמנות הטיוח: לא אוספים ראיות, לא חוקרים, חיילים תמיד יורים "בשגגה"

ביום ראשון השבוע, יותר מחודשיים אחרי שהעיתונאית הפלסטינית שירין אבו עאקלה נורתה למוות בזמן שסיקרה פלישה של הצבא למחנה הפליטים ג'נין, פורסם כי גורמים אמריקאים הגיעו למסקנה שמי שהרג אותה היה "ככל הנראה" חייל ישראלי.

לפי הצהרה שפירסם דובר מחלקת המדינה האמריקאית, נד פרייס, המומחים לבליסטיקה לא הצליחו לקבוע בוודאות מי ירה את הכדור שהרג את אבו עאקלה, מכיוון שהקליע שהוצא מגופתה ניזוק בצורה קשה מדי. למרות זאת, אמר פרייס שהמומחים "לא מצאו יסוד להניח שהירי היה מכוון". משפחתה של אבו עאקלה הביעה זעזוע מהמסקנה.

אבו עאקלה נהרגה בבוקר ה-11 במאי 2022, מירייה בראשה. היא לבשה אפוד וקסדה שעליהם כיתובים ברורים, שהכריזו כי היא עיתונאית. הרמטכ"ל אביב כוכבי אמר בתגובה למותה: "יש דבר אחד שניתן לקבוע בוודאות, והוא שאף חייל לא ירה במכוון בעיתונאית. את זה חקרנו, את זה בדקנו, זו המסקנה ואין אחרת".

דובר צה"ל מסר אז כי "לא ניתן לקבוע אם נהרגה מירי חמושים פלסטינים, אשר ירו בסביבתה באופן בלתי נשלט, או על ידי חייל צה"ל בשוגג". הדובר, רן כוכב, אף התייחס אל העיתונאים הפלסטינים שהיו באזור כ"חמושים במצלמות".

מאז הירי, התפרסמו כמה תחקירים של גופי תקשורת מרכזיים, ובהם "וושינגטון פוסט", CNN, "ניו יורק טיימס" ובלינגקאט, שהניתוחים שהציגו סתרו את רוב הטענות של הצד הישראלי.

לפי התחקירים, הירייה שפגעה בראשה של אבו עאקלה נורתה ממרחק של כ-200 מטר. שני סרטונים שצולמו זמן קצר לפני האירוע מלמדים שלמעט 7 היריות, שהגיעו מאותו מקור לעברה של אבו עאקלה, לא התרחש ירי נוסף באותה עת. זאת, בניגוד לטענת דובר צה"ל אחרי האירוע, בהודעה עמומה ששחרר יחד עם סרטון שבו נראו חמושים פלסטינים יורים, ממיקום שממנו היה בלתי אפשרי לירות לכיוונה של העיתונאית.

הכוח היחיד שנמצאו ראיות לקיומו במרחק שמאפשר ירי ושיש לו קו ראייה אל אבו עאקלה היה כוח צה"ל, שישב בכלי רכב ממוגן. סביר שבידי הצבא סרטונים ממצלמות גוף של החיילים בשטח וצילומים מכלי טיס לא מאויש שיכלו לחשוף עובדות אחרות, אך הם בחרו לא לחשוף ראיות כאלה.

התחקיר של CNN הראה כי בפועל, היה מדובר ביריות צלף מדודות שפגעו במקבץ בקוטר מצומצם מאוד, באזור העץ שבסביבתו הסתתרה אבו עאקלה. שלוש יריות פגעו בעץ, וירייה אחת חדרה בפתח הצר שבין האפוד של העיתונאית לקסדה שלה, מאחורי ראשה. זה שולל טענות שלפיהן הירי היה ספורדי.

למעשה, המסקנה הסבירה ביותר היא ששירין אבו עאקלה נורתה בכוונת מכוון. היא לא נפגעה כתוצאה מחילופי אש, והיריות לעברה נורו מרדיוס שבו שהו חיילים חמושים. עד כה, לא נחשף כל מידע שממקם חמושים פלסטינים בקו ראייה שמאפשר את הפגיעה הקטלנית בה, או על חמושים פלסטינים בסביבתה שהיו יעד לאותם קליעים.

בנוסף, הקליע שגרם למותה של אבו עאקלה נותר בגופה והוצא בנתיחה שלאחר המוות. הקליע מסוג "קצה ירוק", כפי שנחשף ב"אל ג'זירה", הוא קליע סטנדרטי שבו משתמשים קלעים ישראלים, ברובים הקיימים בכל מחלקה בכוח שביצע את הפלישה לג'נין.

על הטענות הישראליות נגד התחקירים כ"אנטישמיות" בואכה "שואה" אין מה להכביר מילים. מדובר במודוס אופרנדי במקרים כאלה. כלי התקשורת שפירסמו את התחקירים הם גופים רציניים, שלא יסתכנו בתחקירים לא מבוססים.

גם מישל בצ'לט, הנציבה העליונה של האו"ם לזכויות האדם , לשעבר נשיאת צ'ילה, שאביה עונה למוות על ידי המשטר הצבאי במדינתה ועברה עינויים בעצמה, לא תסכן את המוניטין שלה על תחקיר שבוצע ללא ראיות מבוססות.

אבל גם אם נתעלם מכל התחקירים האלה, בטענות של הרמטכ"ל כוכבי יש סתירה פנימית. אם לא ידוע מי ירה בעיתונאית, איך בכל זאת ידוע שנעשה בשוגג? הרי את כוונת היורה ניתן לברר רק אחרי שיודעים מי הוא. איך ייתכן שהדבר נבדק, כפי שטען כוכבי? ומדוע התקשורת הדהדה את דבריו כלשונם?

הטענה הישראלית היחידה שעוד נותרה עומדת היא השאלה מדוע רשויות החקירה הפלסטיניות לא מעבירות לישראל את הקליע שנמצא ברשותן, לצורך בדיקתו. נרמז כי מדובר בניסיון טיוח, כפי שטען בעיתוי אומלל משהו ארגון "שורת הדין", ללא ראיות כלשהן. אבל גם הטענה הזאת נפלה, לאחר שהרשות הפלסטינית הודיעה שתעביר את הקליע לבדיקה אמריקאית.

דרישה כמעט אבסורדית

ניסיון העבר מלמד שהדרישה הישראלית מהפלסטינים למסור את הקליע לישראל לצורך חקירה, היא כמעט אבסורדית. כאשר פלסטינים חפים מפשע נהרגים בידי חיילים, לא רק שרשויות החקירה בישראל לא אוספות קליעים, באופן שיטתי הן גם לא מזמנות מומחים בזיהוי פלילי או סוגרות את הזירה לצורכי חקירה.

כך, למשל, ביוני 2018 נסוגה פרקליטות המדינה מכתב אישום שהוגש נגד שני חיילי גדוד 188, שהרגו נער פלסטיני בירייה בעורפו מטווח קרוב. הנער, סמיר עוואד, שהיה אז בן 16, לא סיכן את החיילים. לפי תיעוד שפורסם מהאירוע, ניכר שמדובר במרדף קצר שהסתיים בהוצאה להורג.

עוואד נמלט לכיוון כפרו, הסתבך בגדר, המשיך במרוצתו – וכל הזמן הזה חיילי השריון ירו בגבו, עד שהמיתו אותו בירייה בעורף. החיילים הועמדו לדין בעבירה קלה של שימוש פזיז בנשק, מכיוון שלא ניתן היה לקבוע מי מביניהם ביצע את הירי הקטלני. הסיבה לכך היא שרשויות החקירה הישראליות לא טרחו לאסוף את תרמילי היורים ולא חיפשו אחר הקליעים בשטח.

בסופו של דבר המשפט בוטל, בשל טענת החיילים כי ב-110 מקרים דומים שבהם היה ירי של חיילים לעבר פלסטינים, לא הועמדו היורים לדין, ולכן לא הוגן להעמיד לדין רק אותם.

מקרה דומה קרה במאי 2014, אז נורו למוות מוחמד סלאמה, בן 16, ונדים נווארה, בן 17, בעיצומם של אירועי מחאה לציון יום הנכבה מחוץ לכלא עופר, ליד ביתוניא. השניים נורו על ידי חייל ישראלי, אף שלא איימו על איש ולא היו סביבם אפילו זריקות אבנים. סלאמה נורה בגבו.

בהתחלה, דובר צה"ל פירסם הצהרות שקריות. אך סרטון שפורסם וניתוחים שהגיעו לאחר מכן הראו שהיה מדובר בירי מכוון. במקרה הזה, החייל היורה הואשם בהרג נווארה בן ה-17, כי לרוע מזלו הקליע שירה נתקע בילקוט בית הספר של הנער. עם זאת, גם במקרה הזה רשויות החקירה הישראליות לא טרחו לחפש את הקליע שגרם למותו של סלאמה, ולכן התיק נסגר. החייל הואשם והורשע לבסוף בעבירה קלה של גרימת מוות ברשלנות, בטענה שהשתמש בטעות במחסנית שבה כדורים חיים ולא כדורי גומי.

אירוע נוסף התרחש במרץ 2010, כשכוח של חטיבת כפיר נכנס לכפר עיראק בורין. החיילים החמושים הגיעו לשם כדי ללוות מתנחלים מההתנחלות ברכה, שירדו לעבר הכפר הפלסטיני. באותו זמן, חזרו הביתה מוחמד ואוסייד קאדוס, בני 15 ו-17, תושבי הכפר.

קצין העיד במצ"ח שירה שני כדורי גומי לעבר המפגינים, שעמדו במרחק של 70 מטר, וזיהה פגיעה בידו של אחד מהם. למעשה, הירייה הראשונה פגעה בראשו של אוסייד והכדור חדר לגולגולתו. הירייה השנייה פגעה בחזהו של מוחמד, כאשר נזעק לעבר אוסייד.

מהמרחק שבו התבצע הירי, כדורי גומי אינם קטלניים. פרט לכך, בתצלום רנטגן נראה בבירור קליע מתכת, ונשקו של הקצין כלל אינו מסוגל לירות כדורי גומי.

כחצי שנה לאחר אירוע ההרג, איש קבע שאחראי על הנשקייה העיד כי אותו קצין דאג לזייף את טפסי הנשקייה מיום האירוע. היורה ביקש ממנו להחליף נשקים ביום שבת לאחר האירוע, ולרשום במסמכים הרשמיים כי ההחלפה התבצעה ביום חמישי, לפני האירוע. מצ"ח לא טרחו להגיע לזירת האירוע לאחר ההרג, לא אספו את הקליע שנכנס ויצא ממוחמד, ולא אספו תרמילים בזירה. התיק נסגר, והקצין קודם.

באוגוסט 2014, בעת פעילות שגרתית של הצבא במחנה הפליטים אל-פוואר, נורה למוות חליל ענאתי בן ה-10. צה"ל הביע צער על מותו של ילד, והבטיח לחקור. התיק נסגר ללא העמדה לדין של האשמים. זאת, כיוון שלטענת מצ"ח, הם לא הצליחו להוכיח קשר ודאי בין הירייה היחידה שנורתה על ידי חייל לבין מותו של הילד. שוב, כי לא נאספו קליעים מהזירה.

הרשימה הזאת ארוכה, וכוללת עשרות מקרי מצ"ח שחקרתי בשנים האחרונות. אבל נראה שהטענה ברורה: זה אבסורד לטעון מצד אחד שלא ניתן לבצע חקירה כי אין קליע, ומצד שני לא לאסוף קליעים כנוהל קבוע ובכוונת מכוון. כמעט ניתן לחשוב שהצבא הישראלי בכוונה לא מעמיד לדין הורגי פלסטינים חפים מפשע.

דרך נוספת להימנע מהעמדה לדין

יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לביטוי "הרג בשוגג" שמופיע בדברי המשטר הצבאי, כמשהו שייתכן שקרה. הכוונה כאן אינה משפטית, ואינה מה שאדם מהיישוב היה יכול לפרש כ"שגגה". מדובר בדרך נוספת להימנע מהעמדה לדין.

במקרה של הנערים מוחמד ואוסייד קאדוס, שמוזכר למעלה, קשה להגיע למסקנה אחרת חוץ מזו שהקצין ירה בשניים בכוונת מכוון. אותו קצין התבטא בבוטות נגד פלסטינים. ביולי 2014, למשל, הוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "בעזה יש שני סוגי ברחשים, שניהם כשהם פוגשים את צה"ל הם עולים לשמים". הוא חיבב תגובות שבהן נכתב שערבים הם פרימיטיבים, וכאלה שכינו אנשי שמאל "יהודונים". כשחזרו אז לבסיסם, החיילים סיפרו ש"היתה חגיגה בכפר".

מעשרות התיקים שניתחתי, של הרג פלסטינים חפים מפשע, ניתן לראות שדעות גזעניות מהסוג הזה נפוצות בקרב היורים, ומרמזות כי לא מדובר בשגגה.

במרץ 2019, חייל ירה למוות בעלאא ג'יאדה סמוך לבית לחם. כל הראיות הראו שמדובר בירי מכוון. לפי עדות שחשף עו"ד שלמה לקר ב"הארץ", חיילת שדיברה עם היורה קודם לביצוע ההרג אמרה: "הוא נראה כאילו רוצה להשתמש בנשק, הוא אמר שהוא מוכן לירות, במידה שמישהו יבוא הוא יירה בו, יוריד לו את הראש… הוא אומר הרבה שהוא רוצה להרוג ערבים… הוא כל הזמן זורק כל מיני דברים על ערבים כמו 'אני יירה בו, אני אטפל בו'". למרות זאת, היורה לא עמד לדין, לאחר שעשרות קציני המשטר הצבאי בעבר נחלצו לעזרתו וטענו כי ירה בשגגה.

ב-21 ביוני 2016, סמוך לשעה אחת בלילה, ירו קצין וחיילים מחטיבת כפיר בראשו של הנער מחמוד ראפת בדראן, בן 15 מהכפר בית עור א-תחתא, והרגו אותו. הירי התרחש כאשר בדראן וחבריו חזרו מבילוי. בבוקר שלמחרת, דווח באתרי חדשות שונים כי "חוסל מחבל".

עד מהרה התגלה שקצין ירה בנער חף מפשע, שאיתרע מזלו לנסוע בכביש קרוב לכביש אחר שבו יודו אבנים זמן מה קודם לכן, בעודם פלסטינים. הירי בוצע בניגוד מוחלט לפקודות הפתיחה באש, מכיוון שכלי הרכב לא סיכן את הכוח בעת ביצוע הירי. התיק נסגר לאחר חקירה קצרה, מכיוון שהיורה ביצע טעות "כנה". עם זאת, נמנע ממנו לצאת לקורס שבו היה אמור להשתתף.

ב-3 יולי 2015, נסע הקצין ישראל שומר בכביש לכיוון מחסום קלנדיה. מוחמד אל כסבה, צעיר פלסטיני בן 17, זרק אבן גדולה לעבר שמשת רכבו וברח מהמקום. שומר יצא מהרכב, ירה שני כדורים בגבו של הנער הנמלט, והותיר אותו פצוע ומדמם על הכביש מבלי להושיט לו עזרה. אל כסבה מת מפצעיו.

התיק נסגר אף שנקבע כי שומר שיקר בחקירתו, לא היה במצב של סכנת חיים, וירה בניגוד לפקודות. שגיאה מקצועית בתום לב, אמרו. בג"ץ דחה עתירה להעמיד את שומר לדין. שופט העליון חנן מלצר קבע אז: "העמדת מפקד לדין פלילי עקב טעות בשיקול דעת שנתקבלה במהלך פעילות מבצעית בתנאי שדה, ואפילו מצביעה היא על מידה של התרשלות מצדו, מעוררת קושי ועלולה לפגוע בניהול המערכה, לגרור סטגנציה והיעדר מעוף ולהסב נזק לאינטרס הציבורי".

ב-26 באוגוסט 2016, חיילים ירו למוות באיאד חאמד, בן 37, בכפר סילוואד שבאזור רמאללה. בתחילה פורסמו בתקשורת ידיעות כאילו חאמד ירה לעבר החיילים ששהו במגדל התצפית, ואז נורה. לכן כונה מיד "מחבל שחוסל". אלא שעד מהרה התברר כי חאמד לא ירה, וגם לא השליך בקבוק תבערה (כפי שנטען לאחר מכן), וכך נותרנו עם פלסטיני, אב לשלושה שסבל ממוגבלות שכלית, ונורה בגבו מבלי שהיה סכנה.

היורה מגדוד נצח יהודה, תת יחידה דתית של חטיבת כפיר, לא עמד לדין, כי הפרקליטות טענה שירה בשגגה. זאת, מכיוון שחאמד התנהג מוזר כביכול בשל היותו מוגבל שכלית, אז היורה סבר שהוא ביצע קודם לכן פיגוע שלא היה, וירה בגבו. שבועיים לאחר מכן טען בחקירה שהוא לא זוכר את הסיפור. שגגה מוזרה, לאור העובדה שחיילי אותו גדוד חישמלו והכו פלסטינים כפותים והשפילו אותם, לא בשגגה.

שגגות דומות אפשר למצוא בהריגתו של מוחמד מוסא, ב-31 ביולי 2017, מירי חיילי גבעתי סמוך לנבי סאלח, עת נסע עם אחותו. החיילים החמושים ירו בגבו, כי דווח שייתכן שרכב חשוד יעבור בכביש. החקירה נסגרה, שוב, בטענה שהירי התבצע בשגגה.

ביולי 2021 נורה למוות שאדי לוטפי סלים, בן 41, סמוך לכפר ביתא בנפת שכם. היורים, מחטיבת כפיר, טענו שחשדו שסלים מחזיק נשק. למעשה, הוא היה שרברב שהחזיק מפתח ברזים כדי לפתוח את הצינור לכפר, שמתנחלים מהמאחז הסמוך נוהגים לפגוע בו. עוד שגגה. עוד תיק שנסגר.

יום לאחר מכן חיילים ירו למוות בילד מוחמד אל-עלאמי, בן 12, כאשר נסע ברכב עם אביו. האב חזר על עקבותיו כאשר ראה את החיילים, מפחד שיירו בו, ואחד מהם ריסס את הרכב ביריות והרג את הילד. שגגה.

במקרה אחר, ב-2015, חייל חטיבת כפיר ירה 29 כדורים בבני הדודים קוואריק, כאשר היו כפותים סמוך להתנחלות. אחרי כן טען כי אחד מהם אחז קלשון, אך לא היה קלשון, אז שינה את הטענה למזרק, שגה, אך גם על מזרק שהיה בשטח לא היו טביעות אצבעות.

במרץ השנה חיילים ירו בראשו עמאר שפיק אבו עפיפה בן ה-19 סמוך לאל ערוב, כאשר טייל עם חברו. הם טעו לחשוב שמדובר במחבל, אף שלא עשה דבר. לא רחוק משם, ב-2014, חיילים ירו בראשה של לובנא חנש בת ה-22 והרגו אותה, כאשר יצאה מהמכללה שבה למדה. זאת, במסגרת "ירי התרעתי", שממרחק 100 מטר פגע בדיוק בראשה של הסטודנטית. אף אחד לא הואשם.

גם הרשימה הזאת יכולה להימשך עוד ועוד. אבל בטח כבר הבנתם: הצבא משתמש במושג "שגגה" בצורה מאוד אלסטית, שמגדירה למעשה כל דבר, וגם את היפוכו – החל מריסוס רכב ביריות מרובה חצי אוטומטי בכביש אזרחי, ועד לירייה בעורפו של נער. גם אם כל הראיות מצביעות על מעשה מכוון, גם כאשר אנחנו יודעים בוודאות שהיורים מחזיקים בדעות גזעניות כלפי פלסטינים, ולעתים אף מצהירים שהם חפצים לירות למוות בפלסטינים.

לפני כמה חודשים שוחחתי עם שני בכירים לשעבר ברשויות התביעה הצבאית, שעכשיו מתפקדים כסנגורים פרטיים של שוטרים וחיילים. הם טענו טענה שלא מפתיעה את מי שמכיר את הרשימה שלעיל: שרשויות התביעה הצבאיות, בבואן לבחון ראיות נגד חיילים, למעשה מנסות רק למצוא סיבות להימנע מהעמדה לדין.

המנגנון הזה כמעט לא יכול להיכשל. לא אוספים ראיות, ולכן אין ראיות. אם איתרע מזלו של היורה וגורמים חיצוניים אספו ראיות ותיעדו, אז עוברים לטענת השגגה, אבסורדית ולא מבוססת ככל שתהיה. מכיוון שחקירות מתנהלות בתוך הצבא, בשלב הזה אין עליהן פיקוח. בבית המשפט העליון נבחנות הטענות לאור החקירה של הצבא את עצמו, תוך קבלה האקסיומה שחיילי צה"ל הם המוסריים בעולם, ולכן לכל הגרוע הם טעו או התרשלו. אך כמו שמלצר הסביר, גם זו אינה עילה. על הציבור הישראלי אין טעם להכביר במילים בהקשר הזה.

התחקירים שפורסמו בעולם על הרג העיתונאית היו אמורים להוביל מזמן לפתיחת חקירה פלילית בישראל. אבל כאשר הרמטכ"ל טוען מראש כי אם קרה משהו, אז מדובר בשגגה, מה הסיכוי שפקוד של אותו רמטכ"ל יחליט להעמיד לדין את היורה בשירין אבו עאקלה?

הצהרת ארה"ב כי אין ראיות לירי מכוון מבוססת על התחקיר הצה"לי ועל זה הפלסטיני – לא על חקירה עצמאית. זאת מסקנה טריוויאלית ומטעה. אין ראיות, כי לא התקיימה חקירה פלילית. רק גוף חקירה עם גישה לזירה ולכלי נשק של היורים יכול לחקור, וזה לא קרה עד עתה. בזירה יש לפחות עוד שישה קליעים שנורו לעבר העיתונאית הפלסטינית, ולא נבדקו. הכוונה של היורה יכולה להיבדק רק כאשר הוא יימצא, ויעומת עם עובדת הירי המדויק ועם העובדה שלא היו חמושים פלסטינים בסביבה.

רק חקירה בינלאומית, או לפחות כזו שתתקיים בפיקוח בינלאומי הדוק על כל שלבי החקירה והמשפט, יכולה להביא לצדק. בישראל אין היתכנות פוליטית למהלך כזה. אם כל זה לא יקרה, שירין אבו עאקלה תצטרף לשורה הארוכה של חפים מפשע שנהרגו מאש חמושי צה"ל, ושאיש לא נתן על כך את הדין.