נגד הפשיזם, נגד המאפיה. שיעור באנרכיה נוסח סיציליה
פרסום של עיתון וספרים רדיקליים, הפגנות נגד בסיסים אמריקאיים, ארגון עובדים. שיחה עם שני פעילים אנרכיסטים בעיר קטנה בדרום סיציליה, שמספרים איך שומרים על גחלת של מאבק בימים טובים ובימים רעים
האנרכיסטים בסיציליה מנהלים מאבק ארוך שנים נגד הבסיסים האמריקאים באי. כרזה הקוראת למאבק נגד האנטנות שהציב הצבא האמריקאי בעיירה נישמי בסיציליה (מתוך האתר של תנועת NO MUOS)
זו חוויה מיוחדת לישון בבניין עתיק מהמאה ה-17 בלב פלרמו, גם הפיצות והפסטה א-לה נורמה היו מעולות, והטיפוס על הר אטנה היה עוצר נשימה, תרתי משמע. אך גולת הכותרת של הטיול שלי בסיציליה היתה הליכה ברחובות השוממים של רגוזה, כניסה לבניין של "אגודת הליברטריאינים" ושיחה עם פיפו ולטיציה, זוג ודמויות בולטות בקהילה האנרכיסטית המקומית. באיטליה ובמדינות נוספות באירופה, צריך לומר, המונח "ליברטריאן" עדיין לא נחטף לחלוטין על ידי תומכי הפרטות ושוק "חופשי" ללא רגולציה, והוא ממשיך לשמש אנרכיסטים גם היום.
רגוזה היא עיר קטנה בדרום סיציליה. ההתיישבות הראשונה בה מתועדת עוד ב-1800 לפני הספירה. רוב ההיסטוריה של העיר נמחקה, יחד עם 5,000 מתושביה, ברעידת האדמה הקטלנית של 1693. הניצולים לא הצליחו להגיע להסכמה היכן לבנות את ביתם החדש, ובסופו של דבר נבנו שתי עיירות צמודות: רגוזה סופריורה ורגוזה אינפריורה (רגוזה עלית ורגוזה תחתית). ההחלטה לבנות את רגוזה תחתית על חורבות העיר הישנה בסגנון הבארוק, עם מבוך של רחובות צרים ושפע ארמונות וכנסיות, תרמה תרומה מכרעת להפיכת המקום, מאות שנים לאחר מכן, למוקד תיירות ענק ולאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
אבל לא הגעתי לרגוזה בשביל התיירות, אלא כדי לפגוש את האנרכיסטים המקומיים, שבמשך 45 שנה מוציאים לאור את אחד מהעיתונים האנרכיסטים הוותיקים באיטליה, "סיציליה ליבֶּרְטָרְיָה". השיחה שלנו נמשכה כמה שעות והתנהלה בעזרת גוגל טרנסלייט והרבה רצון טוב. כשחזרתי לתל אביב, החלטתי להפוך אותה לראיון של ממש ושלחתי להם כמה שאלות במייל. גם באיטליה וגם בישראל שולטות היום ממשלות ימין קיצוני, ודווקא משום כך הרגשתי שהניסיון של פיפו ולטיציה יכול להיות חיוני עבורנו. סוג של תזכורת לקחת נשימה עמוקה, להבין שאנחנו כאן לטווח הארוך ולמצוא את הדרך שלנו לתרום לחברה חופשית ושוויונית יותר.
תוכלו לספר לנו קצת על עצמכם, וכיצד התחלתם להיות מעורבים בתנועה האנרכיסטית?
פיפו: "אני בן 67, עובד רכבת בגמלאות. אני גר עם לטיציה, ויש לנו שני ילדים, קארים ובלנקה. מגיל 13 התחלתי להיות פעיל פוליטית במסגרת פדרציית הנוער הקומוניסטית האיטלקית (FGCI). השנה היתה 1968, ונמשכתי מאוד לתנועות המחאה של הנוער. לאחר שלוש שנים של פעילות אינטנסיבית, החלטתי, יחד עם קומוניסטים צעירים אחרים לעזוב את הארגון, לא התחברנו יותר לסוג הקומוניזם שהיא הציעה (פרלמנטרי, רפורמיסטי, פרו-סובייטי וכו'). בחרנו להמשיך להיות קומוניסטים, אבל ליברטריאנים, כלומר מחויבים לקומוניזם שוויוני אמיתי, ולא קומוניזם מדינתי, או גרוע מכך, דיקטטורי. אז יצרנו קשר עם אנרכיסט מרגוזה, פרנקו לג'יו, שהיה אז בן 50. הוא היה פעיל מוכר באיטליה ובעולם וניהל את הוצאת הספרים La Fiaccola (הלפיד), שאותה ייסד ב-1960. בזכות העצות והאנושיות שלו, ייסדנו את הקבוצה האנרכיסטית של רגוזה והתחלנו את ההרפתקה שלנו בתנועה האנרכיסטית".
50 שנה של מאבק. פיפו ולטיציה בהוצאת הספרים האנרכיסטית שהם מנהלים (צילום: מתן מוריסון)
לטיציה: "אני בת 61, אני מורה ללא קביעות, אבל במשך שנים רבות ניהלתי חנות סחר הוגן ברגוזה. אני גרה עם פיפו, והילדים שלנו גרים בצפון איטליה. הפעילות הפוליטית שלי החלה בעיר שלי, ויטוריה, במחוז רגוזה, בסוף התיכון. השתתפתי בקבוצה פוליטית של השמאל הרדיקלי, בקבוצה פמיניסטית ובתחנת רדיו פיראטית. ב-1980 פגשתי את חברי "סיציליה ליברטריה" ומאז אני פעילה בתנועה האנרכיסטית ומשתתפת בכל הפעילויות של הקבוצה האנרכיסטית של רגוזה. יחד עם זאת, אני ממשיכה להקדיש תשומת לב לסוגיות פמיניסטיות ולשחרור נשים".
מהן הפעילויות שבהן אתם מעורבים?
פיפו: "ניתן לחלק את הפעילויות העיקריות לשלושה סוגים: אנרכיסטיות, אנטי-מיליטריסטיות ואיגוד חברתי-מקצועי.
"הפעילות האנרכיסטית משתרעת על פני תחומים רבים: העיתון 'סיציליה ליברטריה', שגיליונו הראשון יצא לאור ב-1977, ובמשך יותר משלושים שנה יוצא כל חודש, הוא אחד העיתונים האנרכיסטיים הוותיקים בשפה האיטלקית; ההוצאה לאורLa Fiaccola פועלת תחת אחריותה הישירה של קבוצה קטנה של פעילים, ביניהם לטיציה; ההוצאה לאור Sicilia Punto L, שנוסדה ב-1978. La Fiaccola מפרסמת סדרות מעניינות המוקדשות לאתאיזם ואנטי-קלריקליזם; Sicilia Punto L מוקדשת לפרסום טקסטים ליברטריאניים על סיציליה, טקסטים פוליטיים, היסטוריים, ספרותיים, אנתרופולוגיים וכו'. הפעילויות האלו תופסת מקום רב בחיים שלי. ברגוזה יש לנו גם בניין שהתנועה קנתה לפני 10 שנים, ויש בו חנות ספרים, ספרייה וארכיון. ב-1996 נוסדה הפדרציה האנרכיסטית הסיציליאנית, שהאנרכיסטים של רגוזה חברים בה, והיא נוכחת בתנועות המאבק והמחאה המרכזיות בסיציליה.
"המאבק האנטי-מיליטריסטי תמיד שיחק תפקיד חשוב בסיציליה, במיוחד נגד בניית בסיסים צבאיים חדשים או למען סגירת בסיסים קיימים. המאבקים החשובים ביותר היו נגד בניית בסיס הטילים הגרעיניים בקומיזו בשנות השמונים. במאבק הזה היתה נוכחות אנרכיסטית חזקה מאוד, לצד תנועות אחרות. המאבק נגד בסיס של הנחתים האמריקאים בנישֶמי החל ב-2012 ועדיין נמשך. גם בו האנרכיסטים נוכחים מאוד. בנוסף למאבקים מקומיים, לקחנו חלק בכל המאבקים הבינלאומיים נגד מלחמות: ישראל-פלסטין, מלחמת המפרץ, עיראק, אפגניסטן, לוב, יוגוסלביה, ועכשיו אוקראינה.
פועלים לארגון עובדים. שביתה במילנו, 1980 (צילום: גייטנו פורנלי CC BY 2.0)
"בתחום הפעילות חברתית ואיגודי עובדים, הקבוצה אנרכיסטית הולידה פעילויות חברתיות רבות. כשהיינו צעירים בשנות ה-70 היינו נוכחים ברובע העני של העיר, עזרנו לילדים בפעילויות בית הספר: זה נמשך כמה שנים. לאחר מכן, הקמנו קבוצות של עובדים בכמה מפעלים קטנים. מאז סוף שנות ה-80 קידמנו את יצירתם של איגודים אלטרנטיביים, וייסדנו שני איגודים חשובים ביותר: עובדי הרכבת ועובדי המתכת. מאותו רגע ואילך, פעילות זו הפכה לקבועה. האיגוד נקרא CUB (ראשי תיבות של Confederazione Unitaria di Base, קונפדרציה מאוחדת עממית, שם כללי להתארגנויות מחוץ לאיגודים הגדולים, מ"מ) ויש לו מטה משלו בעיר.
תוכל לספר קצת על העיתון שלכם ואיך הוא התחיל?
פיפו: "'סיציליה ליברטריה' נולד ב-1977 כתוצאה מהרחבת הדיון התיאורטי על הקשר בין אנרכיזם למאבק לשחרור לאומי, ועל היישום המעשי של ניתוח זה בהתאם למצב בסיציליה. היבט נוסף היה לבחון מחדש את ההיסטוריה של סיציליה מאז סיפוחה לאיטליה, ב-1860, ואת השלכות הסיפוח שהובילו לתת-פיתוח כלכלי וחברתי שנמשך עד היום.
"מ-1977 עד 1986 העיתון יצא לאור באופן לא סדיר, ולאחר מכן הפך לירחון. העיתון מודפס ב-800 עותקים ומחציתם מופצים מחוץ לסיציליה, שם העיתון זוכה להערכה רבה. הגרסה המקוונת מתפרסמת באתר שלנו" www.sicilialibertaria.it
מה המוטיבציה שלכם לפרסם עיתון בעידן שבו אנשים בקושי קוראים ואלו שכן לרוב עושים זאת אונליין?
פיפו: "העיתון חשוב מכמה סיבות. הוא מאפשר להגיע לאנשים שאינם מבלים את זמנם ברשתות חברתיות ולקיים איתם יחסים אנושיים. להחליף דעות, לדון במאמרים, להסתכל להם בעיניים, ללחוץ את ידיהם. זהו אמצעי שאין לו תחליף עבור הפצת הרעיונות שלנו. מי שחי בעולם של רשתות חברתיות רגיל לקרוא כמה שורות ולא מאמרים ארוכים ומעמיקים, ולעיתים קרובות מבודד את עצמו מהעולם. יש לנו גם אתר, דף פייסבוק וערוץ טלגרם, ואין ספק שאנחנו צריכים לשפר את הנוכחות שלנו ברשתות החברתיות, אבל אנחנו מאמינים שהם לא אלטרנטיבה לעיתון, הם פשוט עוד אמצעי. אנרכיסטים חייבים להיות בכיכרות, במקומות העבודה, במחאות אמיתיות, ובמקרים אלו עיתון הוא כלי תעמולה בסיסי".
בימים המעטים שביליתי ברגוזה, שמתי לב שבחלקים מסוימים של העיר יש יותר תיירים ממקומיים (ביקרתי שם לפני שידור העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שצולמה בסיציליה, שלפי דיווחים הכפיל את מספר התיירים באי). מה עושה התיירות לעיר?
פיפו: "עד לפני 25 שנה, רגוזה היתה מחוץ לאזורי התיירות הסיציליאניים המסורתיים: סירקוזה, אגריג'נטו, טאורמינה, קטניה ופלרמו וכו'. לאחר שרגוזה הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות הארמונות והכנסיות בסגנון הבארוק שלה, היא החלה לעורר את סקרנותם של התיירים. הגורם הנוסף שהביא מסה הולכת וגדלה של תיירים היה סדרת הטלוויזיה 'המפקח מונטאלבנו', המבוססת על ספריו של אנדראה קמילרי.
התיירות הופכת את הערים המקוריות לגלויות נוף. מבט כולל על רגוזה (צילום: הרברט פרנק CC BY 2.0)
"סיציליה היא ארץ של הגירה, שממשיכה להתרוקן גם היום. הצעירים יוצאים לחפש עבודה בצפון. הפריחה התיירותית אפשרה לאנשים רבים למצוא עבודה בקייטרינג, לאירועים ולפעילויות נלוות. זו עובדה חיובית. עם זאת, תיירות אינה יכולה להיות המנוע הכלכלי היחיד של האזור. בתיירות יש גם היבטים שליליים רבים: היא מעודדת צרכנות, מובילה לג'נטריפיקציה ופוגעת באופן קשה במאפיינים התרבותיים של המקום, שכן היא מחליפה אותם ב'מסורת כוזבת'. ערים הופכות לגלויות נוף, הדימוי מחליף את הזהות האמיתית. בנוסף פעילויות תיירותיות רבות מבוססות על ניצול של מקומיים, על עבודה לא סדירה ומסוכנת. תיירות המונית, שאינה בת קיימא ומעדיפה כמות על פני איכות, תגרום נזק לאזור ובטווח הארוך תשאיר רק הריסות".
מצטער על השאלה הסטריאוטיפית. סיציליה התפרסמה בעולם גם בגלל הקוזה נוסטרה, המאפיה הסיציליאנית. אתה יכול לספר לי קצת על התופעה הזאת? האם אנרכיסטים ומהפכנים אחרים מצאו את עצמם בעבר בעימותים עם המאפיה?
פיפו: "אנסה להסביר. המאפיה הסיציליאנית נולדה בערך בשנת 1800 במחוזות שבהם היו אחוזות גדולות, שהיו בבעלות אנשים עשירים וטפילים שחיו בערים גדולות או בחו"ל, רבים מהם בפריז. מדובר בעיקר באזורים פאלרמו, טרפאני, אגריג'נטו וקלטניסטה (מערב סיציליה). בעלי האדמה לא עסקו ישירות בניהול אדמותיהם, אלא האצילו סמכויות לאנשים שנקראו קאמפְּיירי או גאבֶּלוטי. הם השכירו את האדמות לכפריים או דאגו לשכר האיכרים שהועסקו בחקלאות.
"האנשים האלה התנהגו כמו אדונים אמיתיים ועם הזמן רכשו כוח רב על ידי סחיטה של הבעלים או על ידי קניית אדמותיהם. הם הפעילו חמושים, בדומה לכוח משטרה פרטי, ועם הזמן החלו להשליט את כוחם על כל השטח, הפעילו אלימות נגד החקלאים והפועלים, לרוב בהסכמת המוסדות הרשמיים והמשטרה, וכך הם יצרו לעצמם ארגון סודי המורכב מבריתות של כבוד ודם. כך נולדה הקוזה נוסטרה או המאפיה. מאוחר יותר, המאפיה עברה מהאזורים הכפריים לערים, שם היא כפתה את סמכותה וגייסה שכבות של פרולטרים, שנדחקו לשוליים על ידי המדינה ומצאו הגנה ועבודה במדינה השנייה הזו.
המאפיה שירתה את בעלי האדמות. הפיגוע בפלרמו שבו נרצחו חוקר המאפיה ג'ובני פלקונה והמלווים שלו ב-1992 (צילום: ויקימדיה)
"בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר הפשיזם צץ, הוא היה חזק מאוד במחוזות של רגוזה וסירקוזה. שם לבעלי האדמות לא היו קאמפיירי וגאבלוטי, שיגנו עליהם מפני מאבקי האיכרים והפועלים, ולכן הם מימנו את הפשיסטים כדי להגן על עצמם מהמהפכה. במערב סיציליה בעלי האדמות לא היו זקוקים לפשיסטים. כבר היה להם מי שהגן עליהם באמצעות אלימות וטרור.
"למרות שבמקור המאפיה התחילה במערב סיציליה, היא החלה להפיץ את זרועותיה לחלקים אחרים באי, ובעקבות ההגירה המסיבית מסיציליה בסוף המאה ה-19, המאפיה הגיעה גם לרחבי איטליה וארצות הברית.
"בהתחלה, כשלמאפיה עדיין לא היה ארגון מובנה, מאפיוזים רבים באו משורות העם, ולעתים מצאו את עצמם משתפים פעולה עם הכוחות המהפכניים במהומות השונות שהתרחשו מ-1860 ועד סוף המאה. אבל באופן כללי, המאפיוזים היו יריבים של האנרכיסטים, ובאזור פלרמו אנרכיסטים ומאפיוזים התעמתו לעתים קרובות.
"כעת, כשהמאפיה היא מעצמה קפיטליסטית המקבילה למדינה, היא מייצגת כוח ריאקציונרי, שמשתף פעולה עם המדינה האיטלקית, עם השירותים החשאיים, המפלגות ומשרדי הממשלה, עם הכוחות הכלכליים ועם הפשיסטים. היכן שהמאפיה שולטת, הטרור שולט, ולעיתים קרובות מי שנאבקים נגד המאפיה נרצחים או מאוימים. יש כוחות אנטי-מאפיה מוסדיים, ששמים את כל מבטחם במדינה ובחוקיות. וישנם כוחות אנטי-מאפיה רדיקליים, הרואים במדינה ובמאפיה שני היבטים של דיכוי ומאמינים שהשחרור החברתי עובר דרך התבוסה של שניהם. האנרכיסטים שייכים לאחרונים".
הימין הקיצוני זכה בבחירות באיטליה. מה הסיכוי שהפשיזם יחזור לשלוט באיטליה?
פיפו: "כפי שכתבתי ב'סיציליה ליברטריה', הימין זכה בבחירות, אבל איטליה נשלטת זה מכבר על ידי מדיניות ימנית, המבוצעת על ידי מפלגות, שגם אם הן מגדירות את עצמן כשמאל או מרכז, הן פועלות בשירות תאגידים בינלאומיים, בנקים, התעשייה הצבאית והוותיקן. המדיניות הזו באה לידי ביטוי הן בתחום העבודה, הן בתחום הזכויות (של מהגרים, נשים וכו') והן בתחום הרווחה. תנועות האופוזיציה מתמודדות עם האלימות של המשטרה, והרשות השופטת משתוללת נגדן. מהגרים המגיעים מאפריקה סובלים מגזענות מדינתית ונכפית עליהם אפליה, קיום בצללים או מוות בים התיכון.
רוב האיטלקים הם לא פשיסטים. ראש מפלגת "אחים של איטליה", ג'ורג'יה מלוני, ב-2014 (צילום: Jose Antonio, CC BY 4.0)
"מפלגות 'האחים של איטליה' (מפלגתה של ראשת הממשלה, ג'ורג'יה מלוני), הליגה הצפונית (בראשות מתאו סלביני) ופורצה איטליה (מפלגתו של סילביו ברלוסקוני) רק ימשיכו במדיניות הזו, אולי תוך הדגשת כמה היבטים הקשורים יותר לזהות, במיוחד ביחס למשפחה, נשים, תנועות להט"ב ודיכוי חברתי. איטליה אינה מדינה פשיסטית. המפלגות שזכו בבחירות מייצגות רק 25% מכלל ציבור הבוחרים: כמעט מחצית מהמצביעים לא הלכו להצביע או שהצביעו פתק לבן או פסול. 'האחים של איטליה' מייצגים רק 16% מציבור הבוחרים. לכן, הם לא מייצגים את העם האיטלקי.
"עם זאת, אסור לזלזל בנוכחותו של ימין פשיסטי מיליטנטי ומסוכן, שנהנה מתמיכה גדולה בכמה אזורים, וקשור לשוליים הרדיקליים יותר של ניאו-פשיזם וניאו-נאציזם. גם אם כעת הפשיסטים בממשלה מנסים להסוות את עצמם כמתונים, כדי שיוכלו להתקבל על ידי האיחוד האירופי ואיגוד התעשיינים, הדנ"א שלהם תמיד מוכן להתפוצץ".
שנות ה-70 באיטליה, "שנות העופרת", היו תופעה ייחודית של מרד המוני, בעיקר בצפון איטליה. האם המרד הזה הגיע גם לסיציליה? ומה לגבי האסירים הפוליטיים של התקופה, הם עדיין בכלא? האם האנרכיסטים תומכים בהם, למרות שהם היו בעיקר קומוניסטים?
"שנות ה-70 ו'שנות העופרת' הן שני דברים שונים: שנות ה-70 היו ההמשך של 68' ו-69', שנים של התקוממויות המוניות חזקות ומושרשות. 'שנות העופרת' הוא השם שניתן למאבק המזוין, שכלל חלק מהתנועה שלאחר 68'. בשלב הראשון המאבק המזוין באמת הדאיג את המערכת, כי הוא היה יכול להצית את המהפכה. אבל הקבוצות החמושות היו יותר מדי מרוכזות בעצמן, והתנתקו מתנועות ההמונים. הן הפכו מאבק שיכול היה להיות פופולרי לעימות צבאי, שרק קבוצות קטנות יכלו לנהל. המעבר לעימות צבאי כדרך בלעדית הוביל לתבוסה של הקבוצות החמושות. זה קרה בעיקר בצפון ומרכז איטליה, אם כי היו מקרים גם בסיציליה, אבל ממש משניים. האסירים הפוליטיים של התקופה זכו להרבה סולידריות ואהדה, גם מצד האנרכיסטים, שתמיד רגישים מאוד לנושא הכלא. היום כמעט כולם חופשיים".
ציור קיר בפלרמו המציין מרד נגד הממשלה האיטלקית ב-1886 (צילום: מתן מוריסון)
סיפרתם לי ברגוזה שנקודת השיא של האנרכיזם הסיציליאני היתה בשנות ה-70 וה-80. איך הצלחתם לשמור על מוטיבציה לאורך כל השנים האלו ואל מול כל המכשולים?
פיפו ולטיציה: "כאשר נעשית בחירה שאינה רק אידיאולוגית, אלא בחירת חיים, שמבינה את היחסים החברתיים ונוקטת עמדה מתוך הסתירות של החברה, הבחירה הזו נשמרת גם ברגעים היפים והמרוממים, וגם בתקופת השפל והבדידות. לתנועה שלנו תמיד היו חיים תנודתיים. בשנות ה-70 ועד ראשית שנות ה-80 נרשם שיא בפעילות, בשנות ה-90 היה שפל ואז עלייה נוספת עם תנועת האנטי-גלובליזציה. תקופה של פעילות אינטנסיבית גוררת אחריה ירידה בהתחייבויות ובמספר הפעילים.
"אבל אנחנו מצוידים להתמודד עם הטוב ביותר והרע ביותר: יש לנו את המטה שלנו, את העיתון, את הספרים שאנחנו מוציאים לאור, ואנחנו ממשיכים גם אל מול המכשולים. אם לא היינו בוחנים כל סוג של מכשול שהמדינה יכולה להציב בדרכנו, לא היינו אנרכיסטים. במאבקים שלנו, גם היום, כמו המאבק האנטי-מיליטריסטי, העיקר הוא לא לעשות דברים טובים ומתגמלים כשאנחנו רבים וחזקים, אלא לדעת להתנגד ולהמשיך את המחויבות גם כשאנחנו מעטים, מוקפים בחוסר עניין ואכזבה. זה עושה אותנו חזקים יותר ותמיד מוכנים להתחיל מחדש".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
