מתנאי העבודה של פלסטינים בעיריית ירושלים: צנזורה, מעקב ואיומים

מזה כמעט שבועיים שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אישה שמעולם לא פגשתי, איה קראקע שמה. איה, צעירה בת גילי פחות או יותר, אמא לשלושה ילדים, שעיריית ירושלים החליטה לפטר מעבודתה כסייעת פדגוגית בבית ספר במזרח ירושלים. חייה של אותה אישה שאיני מכירה התהפכו עליה ברגע, כאשר בעלה, חוסיין קראקע, מתמודד הנפש שהואשם בביצוע פיגוע הדריסה בשכונת רמות בירושלים בתחילת החודש (פברואר), "חוסל בזירת האירוע". את המניע והכוונה, אם היו, לעולם לא נוכל לאמת.

מיד לאחר האירוע נלקחה איה לחקירה במשטרה, והופרדה מבתה, תינוקת יונקת בת חודשיים בלבד. על אף שלא הוכח בחקירה כי היה לאיה כל קשר, אקטיבי או פסיבי, למעשה, או ידיעה על כוונות כלשהן לקראתו, לעיריית ירושלים זהותה היוותה עילה מספקת לבקש לפטר אישה שנמצאת בחופשת לידה.

וכך נכתב במכתב רשמי מטעם עיריית ירושלים לממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה: "נוכח הקירבה הראשונה של עובדת העירייה למבצע הפיגוע, סבורה עיריית ירושלים כי על מנת להשיב לציבור ולתושבי העיר את ביטחונם ואמונם בה ובמערכת הציבורית, יש מקום להיעתר ולקבל את בקשת העירייה" (הבקשה לפטר את איה מעבודתה, ג"ק). במילים אחרות, בהצהרת העירייה נכתב, אנו מבקשים להחיל ענישה קולקטיבית על בני משפחתו של חשוד בביצוע פיגוע, מתמודד נפש ששוחרר יומיים קודם מאשפוז ממושך בשיקום נפשי, ולגזור חיי עוני ומוחלשות על אלמנתו ועל שלושת ילדיו. כל זאת למען יראו אחרים וייראו.

לאחר כשבועיים, דחה משרד העבודה את בקשת העירייה. בינתיים, כוחותיו של השר לביטחון לאומי, שחזר בו מההוראה לאטום את ביתם של איה וחוסיין לאחר שנודע לו כי הם מתגוררים בבית שכור, הספיקו להשמיד במקום את ביתם של הוריו ואחיו של חוסיין קראקע. עונש קולקטיבי נוסף למשפחה, שנכפו עליה כעת חיי עוני מידיים. מדוע איה – שלא הוכח כל קשר בינה לבין המעשה שביצע בן זוגה – צריכה להיענש על אותו המעשה?

"בקרוב תגורש לסוריה"

באותה הרוח, פרסם שבוע קודם לכן סגן ראש העיר ירושלים, אריה קינג, מי שפועל במרץ לייהד את מזרח ירושלים ולהרחיב את ההתנחלויות בשכונות מזרח העיר, פוסט בפייסבוק שבו כתב: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", והמשיך בפנייה לקוראיו בבקשה לתעד ולשלוח אליו גילויי תמיכה ואהדה במאבק הפלסטיני, שנכתבו ברשתות החברתיות האישיות של עובדי עירייה או עובדי קבלן מטעם העירייה, כדי שיוכל לדאוג לפטרם.

ב-14.2 עדכן קינג את עוקביו שאיה קראקע פוטרה, והוסיף "בע"ה בקרוב תגורש לסוריה". אולם האיומים וההפחדות ששלח קינג לעובדי העירייה הפלסטינים, המועסקים על פי רוב דרך חברות קבלן או עמותות המוכפפות לעירייה, לא נותרו על דפי הרשת החברתית בלבד.

בתחילת פברואר, בעקבות ההרג בג׳נין, ולאחר מכן פיגוע הנקם בנווה יעקב, קיבלו עובדי עירייה פלסטינים המועסקים דרך חברות קבלן הודעת טקסט בערבית מטעם העירייה, ובה נכתב: "עובדים ועובדות יקרים, בימים האחרונים נודע לנו על מועסקים אשר פרסמו גילויי תמיכה ברשתות החברתיות בעקבות הפיגוע בנוה יעקוב. גילויי תמיכה כאלו אינם מקובלים ולכן לאחר בירור החלטנו לפטר את העובדים האלו. בימים קשים אלו, אנחנו מבקשים להבהיר שאנחנו תומכים בכבוד הדדי, ולא נגלה הבנה או סבלנות כלפי גילויי גזענות ואלימות מכל סוג שהוא, ונצא נגד כל התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם הערכים שלנו".

זאת אינה הפעם הראשונה שעובדי עירייה פלסטינים מקבלים הודעות איומים, מנומסות ומרומזות יותר או פחות, מעיריית ירושלים או ממי מטעמה, בדרך כלל בזמנים רגישים של מלחמה או מתיחות. גבולות הגזרה של התבטאויות אשר עשויות להתפרש כקריאות התנגדות, או איום על המשטר, נותרים מטושטשים ונתונים לפרשנות סובייקטיבית ומוטה פוליטית.

בה בעת, בשנים האחרונות, ומתוך צרכים שעלו במסגרת תוכנית החומש לפיתוח מזרח ירושלים, מגייסת עיריית ירושלים מאות עובדי שטח וקבלני ביצוע פלסטינים מקומיים. בלעדיהם, הודו מקבלי החלטות ואנשי עירייה המעורבים בגיוס העובדים במהלך ראיונות שקיימתי עמם, לא תוכל המדינה להוציא לפועל תוכניות חינוך, תעסוקה, תשתיות, קידום ופיתוח בקרב תושבי ירושלים הפלסטינים. לא רק מחסום השפה או התרבות עומדים בפני העירייה, המבקשת להחיל תוכניות פיתוח כלכלי-חברתי בקרב תושבי מזרח ירושלים, אלא גם מחסום תודעתי שנשען על שנים של אי אמון והחרמה של הגופים הממסדיים מצד תושבי ירושלים הפלסטינים.

"פחדתי שמישהו ילשין למנהלים"

הפתרון לכך, מסבירים אותם גורמים ממשלתיים, מצוי בגיוס רחב של עובדים מקומיים, המהווים גשר בין הממסד לבין תושבי ירושלים הפלסטינים. אותם מאות עובדי שטח ניצבים יום יום בפני אותה הצנזורה, נאלצים לשקול כל מילה, וחיים בפחד ממשי שמא מישהו ישמע, יראה, יפיץ ויעוות את כוונתם. הם מתנהלים באווירת חשש מתמיד לא רק מפני פיטורין, אלא פעמים רבות גם מתוך פחד להיעצר, להיכלא, לאבד אזרחות או מעמד, או לגרום עוול לבני משפחותיהם.

כך למשל מספרת אחת העובדות, "אחרי מה שהיה בג׳נין בסוף ינואר, הגעתי לעבודה בבוקר והאנשים שפגשתי היו צמאים להבין מה אני חושבת על מה שהיה שם ובנווה יעקב. שמתי לב שיש תסיסה בחדר, והאנשים רוצים לדבר על מה שהיה. פתאום אחת המשתתפות אמרה: 'לא צריך לדבר על זה פה', אחר הגיב לה: 'בטח שאפשר לדבר על זה פה, בטח היא [אותה עובדת, ג"ק] מחזיקה באותן דעות כמונו'. פחדתי לשתף את הדעה האישית שלי, את אף פעם לא יכולה לדעת מי מקשיב למה שאת אומרת, או איך יעוותו את דברייך. פחדתי שמישהו ילשין למנהלים שלי, וגם פחדתי שהמשתתפים ירגישו שאני בוגדת בהם, שאני לא איתם. הם ציפו שאגיד את המילה שהיד, ולא ידעתי מה לעשות. את מפחדת על העבודה שלך, על המעמד שלך, ומצד שני גם על התדמית שלך בעיני האנשים שאת עובדת איתם".

עובדי העירייה הפלסטינים ניצבים פעמים רבות מול דילמה קיומית, שכן במסגרת תפקידם הם מתבקשים לבסס אמון עם התושבים עימם הם עובדים. ללא אמון לא יוכלו לקדם את התוכניות במסגרת עבודתם. כיצד ירכשו אמון מבלי להביע סולידריות עם המשתתפים בתוכנית, בני עמם? האם יוכלו לדבר עם תלמידים בבתי הספר, עם משתתפים בסדנאות במנהל הקהילתי, עם יזמים, עם בעלי עסקים, עם חניכי תנועת הנוער, מבלי להשתמש במילים כמו "שהיד", או "נכבה"? מבלי להזכיר את המילה כיבוש? מחד, מבקשת עיריית ירושלים מאותם עובדים מקומיים לרכוש את אמונם של תושבי ירושלים הפלסטינים כדי לקדם את תוכניותיה, ומנגד מאיימת עליהם בפיטורין. כיצד אפשר ליישב פרדוקס זה?

השבוע הזדעקו המונים ברשתות ובתקשורת על הכוונה לפטר, או לכל הפחות להשעות מעבודה, את המורה עמיר קליגר מראשון לציון (שמאז הושב אף הוא לתפקידו). אותה מורה העז לדבר עם תלמידיו על הרפורמה במערכת המשפט ועודד אותם לחשוב בביקורתיות על התהליכים הפוליטיים במדינה. מדוע סיפורו של המורה עמיר מראשון לציון הדהד בסחף ברשתות, ואילו סיפורה של איה קראקע, הסייעת הפדגוגית מעיסאוויה, כמעט ולא נשמע?

גל קרמרסקי היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה חברתית, ועמיתה בפורום לחשיבה אזורית