מתי ישראל תבין שהריגת "הגנרלים" של עזה לא תשבור את רוחה

ב־9 במרץ 1973 הגיעה ידיעה ששימחה מאוד שני גנרלים – אריאל שרון, אז מפקד פיקוד הדרום, ומשה דיין, אז שר הביטחון. לפי עדויות, דיין רצה לוודא בעצמו את נכונותה, וכאשר נוכח לדעת שהיא אכן נכונה, הורה לחלק ממתקים לחיילים. הגופה אכן היתה של גווארה עזה, שהשתחרר מהכלא שנים ספורות קודם לכן, והיה נחוש להבעיר את האדמה מתחת לרגלי הכיבוש.

>>ישראל מפסידה את המלחמה הזו

גווארה עזה, או בשמו האמיתי מוחמד אל־אסוואד, נולד שנתיים לפני הנכבה, ומשפחתו עברה מהגדה המערבית לרצועת עזה. הרעיונות של תנועת אל־קומיון אל־ערב שבו את לבו, והוא הצטרף לחזית העממית לשחרור פלסטין בראשות ד"ר ג'ורג' חבש, שהעריץ את המאבק בווייטנאם, את ההילה של פידל קסטרו ואת המיתוס של ארנסטו צ'ה גווארה.

בתחילת שנות השבעים הגיע אריאל שרון לעזה עם תוכנית להתנקש בחייהם של לוחמים פלסטינים. יחידה מיוחדת הוקמה לשם כך, בפיקודו של מאיר דגן, לימים ראש המוסד. אל־אסוואד פיקד על פעולות של השלכת רימונים לעבר סיורים של הצבא, וגם נטל בהן חלק.

שמועות עברו מבית לבית בעזה על איש המסתורין, שהתמיד להחליף את מקום הימצאו. הוא התיש את הכיבוש עד כדי כך שדיין בעצמו אמר: "אנחנו שולטים בעזה ביום, וגווארה – בלילה". יום אחד כיתרו כוחות של הצבא הישראלי את הבית שבו התבצרו המבוקש הבכיר ושניים מחבריו. הוא יצא ופתח באש עד שקליעים ניקבו את גופו. שני הגנרלים, שרון ודיין, חגגו אז כי חשבו שתם הפרק.

חמישים שנה לאחר מותו של הגנרל הראשון של עזה, הוכו הגנרלים הישראלים בהפתעה מקולו של הגנרל השלישי של עזה, מוחמד דף, שהכריז על היציאה למבצע "מבול אל־אקצא". מוסדות הביטחון של ישראל חלמו זמן רב להתנקש בחייו של דף. באחד מחמישה ניסיונות ההתנקשות, הוא נפצע, ובאחר נהרגו אשתו ושניים מילדיו.

הנכבה הביאה את משפחתו של דף לעזה. הוא גדל בשכונות ח'אן יונס, והשתחרר מכלא הכיבוש עם מוטיבציה גדולה. הוא דמה לרוח רפאים, נע ממקום למקום בתדירות גבוהה, ואיש לא ידע מה כתובתו. מקור ההשראה שלו שונה מזה של גווארה: הוא יצא מתחת אדרתם של עז א־דין אל־קסאם ואחמד יאסין, והצטרף לחמאס, שנוסדה רשמית ב־1987.

דף קיבל את הפיקוד על כוחות חמאס בעקבות חיסולו של הגנרל השני של עזה, סלאח שחאדה, ביולי 2002. האם ישראל תלמד שהריגת "הגנרלים של עזה" לא תשבור את רוחה?

שוחחתי עם אדם שבחמשת העשורים האחרונים היה מעורב בסכסוך הארוך הזה ובניסיונות לסיימו. הוא אמר שהזוועות שמתחוללות בעזה החזירו לסדר היום של המעצמות את עניין המדינה הפלסטינית העצמאית, לאחר שישראל ובעלות בריתה הצליחו להדחיק ולהקפיא אותו.

הסכסוך הזה לא יוכרע בנוק אאוט, אמר האיש. ישראל ניסתה, ומצאה את עצמה מול דורות חדשים, נחושים לא פחות מקודמיהם, ואף יותר. לדבריו, מחיקה מוחלטת של חמאס היא בלתי אפשרית, בדיוק כשם שהיה בלתי אפשרי למחוק את פת"ח ואש"ף. הכוחות האלה הם לא רק מנגנון צבאי: הרעיון שלהם מבוסס על צדק היסטורי.

האיש תהה: האם חמאס יכולה לנצל מה שהתרחש כדי להגיע למדינה? האם היא יכולה להשלים עם המציאות, כפי שקרה עם אש"ף? האם ניתן לדמיין, למשל, את אסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, יושב בוועידה בינלאומית מול משלחת ישראלית?

כאשר אתה נושא ונותן עם האויב שלך, אתה מכיר בקיומו, ומכיוון שאינך מסוגל למחוק אותו, אתה מחויב להתפשר איתו. ב-2017 קיבלה חמאס את הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית, אך מבחינתה הכוונה היתה להודנה ארוכת טווח. חמאס מעולם לא התקרבה לרעיון של הכרה בישראל.

האם ישראל תסכים? האם המדינות שתומכות בה יסכימו? האם חמאס תסכים למדינה פלסטינית מפורזת? האם אנחנו יכולים לדמיין, למשל, את הנייה מושיט יד במדשאת הבית הלבן כדי ללחוץ את ידו של ראש ממשלת ישראל, כפי שעשה יאסר ערפאת עם יצחק רבין? יש לזכור כי חמאס והג'יהאד האסלאמי מילאו תפקיד מרכזי בהכשלת הסכמי אוסלו על ידי פעולות המתאבדים. ישראל מצידה השלימה את המלאכה ורוקנה את ההסכמים הללו מתוכן.

האם ניתן להתעלם מעקבותיה הברורות של איראן בהתנהלות של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי? סיום הסכסוך הוא משימה קשה ומורכבת. ההחלטה להמשיך בו ולהסלימו קלה יותר וכואבת פחות מההחלטה לסיימו.

במשך 50 שנה באו והלכו גנרלים ישראלים ופלסטינים, אולם נהרות הדם המשיכו לזרום. העולם הערבי שילם מחיר כבד בגלל העוול שגרמה ישראל לעם הפלסטיני. הגנרלים הישראלים ניסו כל מיני שיטות של מחיקה ודיכוי, אך הפלסטיני שרד עם אגרוף, אבן, כדור או חגורת נפץ. העולם הישלה את עצמו שהר הגעש יתעייף ויגווע. העולם ו"מעצמת העל היחידה" טעו בגדול.

אני נזכר במילים ששמעתי ממחמוד דרוויש וממוחסן אברהים, שהיו מקורבים מאוד לערפאת. הם סיפרו שהיה לו יותר קשה ללכת לפשרה מאשר לירות את הכדור הראשון. הם אמרו לי גם שכאשר לחץ את ידו של רבין, ערפאת היה בטוח שהמדינה הפלסטינית היא במרחק יריקה. הם גם הסכימו שבמאבק מר זה על כל שעל, קשה יותר להגיע לפשרה מאשר להכריז מלחמה.

ע'סאן שרבל (غسان شربل) הוא העורך הראשי של העיתון א־שרק אל־אסווט שבו פורסם המאמר המקורי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב