תכלס, אין מחסור במורות ובמורים במערכת החינוך

במדד יחס מספר התלמידים לכל משרת הוראה, הגענו בשעה טובה ליחס הממוצע בעולם. תלמידים ביום הראשון של שנת הלימודים בבית ספר בתל אביב, ב-1 בספטמבר 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

דוח עובדי הוראה במערכת החינוך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והדוח השנתי של מרכז טאוב מעידים בבירור: מספר משרות ההוראה בישראל גדל באופן עקבי לאורך השנים, בקצב גדול יותר (קרוב לכפול!) מאשר הגידול במספר התלמידות והתלמידים. במדד יחס מספר התלמידים לכל משרת הוראה, הגענו בשעה טובה ליחס הממוצע בעולם.

אם יש תחושה של חוסר יציבות, זה כנראה בגלל שיעור תחלופה שנתי גבוה של מורות ומורים בכל בית ספר, כחמישית מהצוות; וכנראה בגלל שיעור ההיעדרויות האדיר (הקשור לתנאי העבודה הבלתי אפשריים): יותר מחודש היעדרות לכל מורה. ואני מוסיף, שאם יש מחסור נקודתי, זה כנראה בגלל חלוקה מפלה של המשאבים, כך שהמגזר הדתי נהנה מרווחה תקציבית יותר ממגזרים אחרים.

ירידה במספר המורים החדשים

מבין הנתונים שבדוח הלמ"ס הובלטה הידיעה כי חלה ירידה של 22% במספר עובדי ההוראה החדשים שנכנסו למערכת בשנה האחרונה. משום מה, זה תואר כ"ירידה מדאיגה". ברשתות החברתיות אף נטען שזאת ההוכחה למצבה הרע של המערכת, שמורים חדשים לא רוצים לעבוד בה.

האמת יותר מורכבת. ראשית, צמצום במספר המורים החדשים אינו בהכרח נתון שלילי. מורה חדש נדרש לשנתיים עבודה כדי להשלים את הכשרתו המעשית, וזמן דומה על מנת להגיע למיומנות מקצועית וקליטה מיטבית בבית הספר. מורה חדש דורש גם יותר משאבי ליווי ופיקוח מצד הנהלת בית הספר ובעלי התפקידים בו.

שנית, אין בנתון משום חידוש. שיעור עובדי ההוראה החדשים הנקלטים במערכת החינוך נמצא במגמת ירידה עקבית לאורך שנים. בשנת 2000 עובדי ההוראה החדשים היו 8.2% מכלל עובדי ההוראה, ואילו ב-2025 שיעורם הוא 5.4% בלבד.

ולבסוף, הנתון אינו מעיד על מחסור במורים, אלא רק על ירידה באחד מאפיקי הגיוס של מורים. למעשה, מספר עובדי ההוראה בישראל, גם כאשר מחשבים אותם לפי משרות מלאות, גדל משנה לשנה.

מספר המורים גדל יותר מהגידול בתלמידים

במעבר משנת תשפ"ד לשנת תשפ"ה גדל מספר עובדי ההוראה במערכת ב-3,800 מורות ומורים. הגידול הזה גבוה יותר מאשר הגידול במספר התלמידים. באותן שנים, מספר התלמידים גדל ב-1.04% (נתוני "במבט רחב"), בעוד מספר עובדי ההוראה גדל ב-1.81%.

כיצד יכול להיות שמשנה לשנה יש פחות מורים חדשים, ובכל זאת מספר המורים גדל? על כך יש בדוח הלמ"ס כמה תשובות. ראשית, בשנים האחרונות חזרו למערכת החינוך מדי שנה כ-2,300 עובדי הוראה ותיקים. הכוונה למורות ולמורים שעזבו את המערכת לשלוש שנים או יותר, וחזרו לעבודה.

שנית, שיעור העזיבה של מורות ומורים הוא יציב. מאז שנת 2000 ועד 2022 השיעור הוא 5.2% בממוצע, עם תנודה של אחוז לכאן ולכאן. זאת אומרת שאין נטישה המונית של המערכת, והמחסור (עקב נטישה) אינו גדל.

שלישית, שיעור המורות והמורים שעובדים במשרה מלאה גדל מאוד (פי חמישה לערך). בין 2001 ל-2024 גדל שיעור עובדי ההוראה שעובדים 31–40 שעות בשבוע מ-9.8% ל-47.5% בחינוך העברי, ומ-11.1% עד ל-60.5% בחינוך הערבי. ככל שיותר מורים ותיקים עובדים יותר שעות, כך צריך פחות מורים חדשים.

בניגוד לטענה הרווחת, הגידול במספר המורים אינו מתרחש לנוכח ירידה באיכות הנקלטים. בין 2001 ל-2024, שיעור עובדי ההוראה חסרי השכלה אקדמית ירד מ-32% ל-7% בחינוך העברי, ומ-43% ל-2% בחינוך הערבי. שיעור עובדי ההוראה בעלי תואר שני עלה באותן שנים מ-19% ל-41% בחינוך העברי, ומ-9% ל-49% בחינוך הערבי.

הגענו לממוצע העולמי

שפע התקציב למשרות הוראה מוצג היטב בתרשים הבא, מתוך דוח הלמ"ס.

למשל, בין שנת 2000 ל-2024, בחטיבות הביניים (עמודות אדומות), גדל מספר התלמידים ב-36%. לעומת זאת, מספר הכיתות גדל ב-61% ומספר המשרות המלאות גדל ב-78% (פי שניים). מספר המורים גדל ב-107% (פי שלושה).

הנה עוד נתון: ב-2010 למדו במערכת החינוך 1.9 מיליון תלמידות ותלמידים, והיו 3.5 מיליון שעות עבודה שבועיות של מורות ומורים. ב-2024 למדו במערכת 2.5 מיליון תלמידים, ומספר שעות העבודה השבועיות היה 6.4 מיליון. כלומר מספר התלמידים עלה רק בשליש (31%), ומספר השעות כמעט הכפיל את עצמו.

בהתאם חל שיפור משמעותי ברווחת ההוראה והלמידה בכיתות. בשנת 2000 סיפקה המערכת משרה מלאה של מורה ביסודי לכל 16.9 תלמידות ותלמידים. ב-2024 מספרם ירד ל-13.6 תלמידים למשרת מורה. לשם השוואה, בממוצע מדינות OECD (על פי הנתון האחרון ל-2022), יש 14 תלמידים למשרת הוראה, ובממוצע מדינות אירופה 13 תלמידים.

בחטיבות הביניים הגענו למשרת מורה לכל 10.5 תלמידים. בממוצע OECD, ב-2022 היו בחטיבות 13 תלמידים למשרה, ובממוצע מדינות אירופה 11 תלמידים למשרה.

13 אלף משרות נמחקות בגלל היעדרויות

נתונים דומים לדוח הלמ"ס מופיעים גם בדוח השנתי ל-2024 של מרכז טאוב, בפרק על מערכת החינוך שנכתב בידי נחום בלס. כפי שנכתב שם: אין מחסור "או אפילו מגמה של היווצרות מחסור".

בנוסף, מאיר הדוח שתי תופעות מדאיגות הקשורות לתחושת חוסר היציבות של המערכת. הראשונה היא הכפלה בהיקף שעות ההיעדרות של מורות ומורים. מ-5 מיליון שעות היעדרות בשנים שלאחר 2014, ועד 11 מיליון שעות היעדרות החל מ-2023. מדובר בממוצע של כ-50 שעות היעדרות לכל מורה בשנה.

שיעור ההיעדרויות גבוה יותר בבתי הספר שבהם הישגי התלמידים נמוכים יותר. אפשר להבין שככל שהמורות והמורים מתמידים בנוכחות ובמשמעת קיום הלימודים, כך התלמידים מתקדמים בלימודיהם. ההיעדרויות אם כך, מגדילות פערים, ופוגעות יותר בקבוצות האוכלוסייה המוחלשות.

מלבד הפגיעה בלמידה, יש להיעדרויות משקל רב גם מבחינת התקציב. כלל ההיעדרויות שוות ערך ל-13 אלף משרות הוראה מלאות, שנמחקות מהמערכת בכל שנה. בהחלט יכול להיות שמחיקה זאת יוצרת את האווירה של מחסור במורות ומורים בכיתות. בלס מעריך כי מילוי המקום של השעות החסרות עולה כ-1.6 מיליארד שקל. סכום אדיר, אפילו במונחי תקציב משרד החינוך.

חמישית מהצוות מתחלף בכל שנה

התופעה השנייה שנחקרה בדוח טאוב היא תחלופת המורות והמורים השנתית בבתי הספר. כפי שכבר הוזכר, כ-5% מהמורות והמורים עוזבים את המערכת מדי שנה. להם מצטרפים שיעור דומה של מורות ומורים שעוברים מבית ספר אחד לאחר, מסיבות שונות.

כאשר מוסיפים להם את שיעור הפורשים לגמלאות, היוצאים לשנת שבתון, חופשת לידה או חופשה ללא תשלום, מגיעים לכך שבכל בית ספר (בממוצע) מתחלפים מדי שנה 20%-25% מהמורות והמורים, חמישית עד רבע מהצוות.

התחלופה מגבירה את קשיי ההסתגלות לתרבות בית הספר, מובילה לגידול במשאבי הליווי והניהול הפנימיים הנדרשים, וכמובן – גורמת לתחושת חוסר יציבות אצל התלמידות והתלמידים, שנדרשים מדי שנה להתרגל למורות ולמורים חדשים. בסך הכול, כאמור, מספר המורות והמורים בבתי הספר גדל, אבל שיעורי התחלופה הגבוהים יכולים ליצור תחושה של חוסר יציבות ומחסור.

לסיכום, יש במערכת החינוך אתגרים רבים לתיקון: תנאי העבודה הנחותים של המורות והמורים, רמת ההישגים הנמוכה לצד פערים גדולים, ומדיניות ההפרדה על רקע דתי ומעמדי. אבל מחסור במורות ומורים – אין.