בהגנה על משימת חייו, נתניהו מוותר על נקודת יציאה למלחמה

36 ימים אחרי 7 באוקטובר, בנימין נתניהו הציג לראשונה לציבור הישראלי את תמונת היציאה מהמלחמה. המלחמה תסתיים, הוא אמר, "אחרי חיסול החמאס. עזה תהיה מפורזת ולא יהיה איום על מדינת ישראל. צה"ל ימשיך לשלוט ביטחונית ברצועת עזה כדי למנוע טרור… בכל מקום שאין שליטה ביטחונית ישראלית, הטרור חוזר ומתבסס ומכה בנו. זה הוכח גם ביו"ש. לכן לא אסכים לוותר על השליטה הביטחונית בשום מצב".

>> בעולם הערכים החדש בישראל, שחרור החטופים נדחק לשוליים

כשנשאל על אפשרות שובה של הרשות הפלסטינית לעזה, אמר נתניהו כי "לא תהיה שם רשות אזרחית שמחנכת את הילדים שלהם לשנוא את ישראל או להרוג ישראלים. לא יכולה להיות שם רשות שמשלמת למשפחות מרצחים. לא יכולה להיות רשות שמי שעומד בראשה עדיין לא גינה את הטבח. יצטרך להיות שם דבר אחר, אבל בכל מקרה שליטה ביטחונית שלנו".

מהלך ארוך, אולי אינסופי

כמה דברים אפשר להבין מהאמירות האלה. הראשון הוא שנתניהו מכוון למהלך ארוך מאוד, אולי בעצם אינסופי. ישראל אמנם מתקדמת בעזה, ככה נראה, מרוקנת מתושבים את האזורים שהיא תופסת, והורסת אותם כמעט עד היסוד. אבל גם אם הצבא ישלים את כיבוש העיר כולה ויהפוך אותה לעיר רפאים, וזה עוד לא מאוד קרוב, שכן רוב העיר עוד לא בידי ישראל, עדיין מדובר בכיבוש "העיר העילית" של עזה.

לאיש – חוץ מאולי למפקדי חמאס – אין מושג כמה לוחמי חמאס נשארו במנהרות מתחת לעיר עזה, כמה מהם יישארו בהן אחרי כיבוש "העיר העילית", כמה יעברו לדרום הרצועה דרך המנהרות וכמה כבר נמצאים בה. פורסם כי בישראל מעריכים, לא ברור על איזה יסוד, שגם רוב בני הערובה נמצאים בדרום הרצועה. פירוש הדבר שאחרי כיבוש העיר עזה, מדרום לנחל עזה יימצאו יותר משני מיליון פלסטינים תחת שלטון ממשלת חמאס, יימצאו שם רוב הכוח הצבאי של חמאס, אולי גם רוב ההנהגה שלו, ואולי גם רוב בני הערובה.

כלומר, כדי להשלים את המשימה של "חיסול חמאס" ברצועה, שלא לדבר על פירוזה – כפי שמבטיח נתניהו – יידרש עוד זמן רב. אם בצפון הרצועה אפשר היה "לדחוף" את האזרחים דרומה, מה תעשה ישראל עם שני מיליון התושבים שבדרום? ניסיון לדחוף אותם לסיני עלול לדרדר את היחסים עם מצרים למקומות שאיש לא יכול לדמיין כעת, אולי אפילו למלחמה. מצרים גם עשויה לפתוח את מעבר רפיח, ואז הפלסטינים בדרום הרצועה – אזרחים, אבל גם לוחמי חמאס – יוכלו ליהנות מעורף תומך, שתושבי צפון הרצועה לא יכלו ליהנות ממנו.

חיקוי של המהלך האגרסיבי שישראל עשתה בצפון הרצועה עלול להסתיים באלפי הרוגים ביום, שכן הוא יתנהל בתוך אוכלוסייה צפופה מאוד. המשבר ההומניטרי המזעזע הקיים כבר היום ברצועה עלול להתפתח לממדים תנ"כיים. קשה לראות את העולם המערבי וגם את מדינות ערב שיש להן יחסים עם ישראל – מצרים, ירדן ואולי גם אחרות – שותקות מול משבר כזה. שלא לדבר על חיזבאללה, הח'ותים בתימן ואולי גם מיליציות שיעיות בעיראק.

תנאי בלתי אפשרי

אבל מה שעושה את מלאכת סיום המלחמה לכמעט בלתי אפשרית הוא התנאי שהציב נתניהו להמשך חופש הפעולה הצבאי של ישראל ברצועה. שום גוף בינלאומי, ערבי או מקומי, לא יהיה מוכן לקחת על עצמו את השליטה האזרחית ברצועת עזה ההרוסה, שניהולה ידרוש מאמצים אדירים והשקעות עצומות, כקבלן משנה של כיבוש ישראלי צבאי. לא לחינם, הממשל האמריקאי אמר מהיום הראשון שישראל לא תשלוט בעזה אחרי סיום המלחמה, ולכן בממשל לא אהבו את האמירות של נתניהו לגבי המשך שליטה צבאית ישראלית. ובלי מעורבות של הממשל האמריקאי, קשה לראות איך אפשר יהיה להשיג פתרון מוסכם כלשהו לסיום המלחמה.

אם נתניהו מתכוון ברצינות להתעקש על התנאי הזה, פירוש הדבר שהוא החליט לוותר על נקודת יציאה למלחמה בעזה. הרי גם בגדה המערבית, שנתניהו מציג כמודל, גם אחרי 56 שנה, ישראל לא הצליחה להגיע להכרעה. אין שום סיבה שזה יקרה ברצועת עזה. לפני 7 באוקטובר, יותר מ-30 גדודים בגדה לא הצליחו להשיג שקט מלא. לכמה כוח תזדקק ישראל בדרך קבע ברצועה כדי להשיג את האי-שקט שהיה קיים בגדה לפני המלחמה?

התנאים האלה של נתניהו הופכים גם עסקה לשחרור כל בני הערובה, האזרחים והחיילים, לכמעט בלתי אפשרית. איזה תמריץ יהיה לחמאס להגיע לעסקה שבה יוותר על ה"נכסים" האלה, אם האופק שנתניהו מציב בפניו הוא חיסולו המוחלט ושליטה צבאית מלאה ישראלית ברצועה? בני משפחות החטופים צריכים להבין את זה. כרגע הם מתלבטים בין הטקטיקה של משפחת גולדין לטקטיקה שנקטה משפחת שליט. כדי לשחרר את גופתו של הדר גולדין, משפחתו בחרה לנסות ללחוץ על חמאס באמצעות קידום סנקציות שונות. משפחת שליט העדיפה ללחוץ על ממשלת ישראל לשחרר אסירים פלסטינים כדי להחזיר את הבן החי שלה הביתה. אנחנו יודעים איזו טקטיקה הצליחה יותר.

נתניהו בוודאי מודע לכך שהדרך היחידה לסיים את המלחמה, ולסלק את חמאס מהשלטון בעזה, היא באמצעות מהלך בינלאומי כלשהו. הבחירה שלו במהלך חד צדדי פירושה שהוא בוחר בהמשך המלחמה. אצל בני גנץ, כך נראה, המצב אחר. בניגוד לנתניהו ולשר הביטחון יואב גלנט, גנץ לא דיבר על המשך שליטה צבאית ברצועה, אלא הסתפק אך ורק ב"החלפת השלטון" בעזה.

אם נהיה ציניים, ואין שום סיבה לא להיות ציניים מול נתניהו, אפשר להעלות את הסברה שנתניהו רוצה להאריך את המלחמה משום שהוא יודע, או לכל הפחות חושש, שביום שבו תסתיים המלחמה, תתחיל הספירה לאחור לסיום שלטונו. אם נתניהו חשב שהמלחמה תשפר את מצבו בציבור, נראה שבדיוק ההפך קורה. אגב, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה בישראל. השכל הישר הפוליטי אומר שבזמן מלחמה העם מתלכד מאחורי המנהיג שלו, ולכן ראשי ממשלה בישראל אוהבים לצאת למבצעים צבאיים. הניסיון מלמד אחרת. מנחם בגין נאלץ לפרוש תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, אהוד אולמרט נאלץ לפרוש מייד אחרי מלחמת לבנון השנייה.

כאמור, עצם הדרישה לשליטה צבאית ישראלית מלאה ברצועת עזה שוללת מראש אפשרות של מעורבות בינלאומית, ערבית או פלסטינית בסיום המלחמה. אם כך, מדוע טרח נתניהו להדגיש שלא יסכים לחזרתה של הרשות הפלסטינית בצורתה הנוכחית לרצועת עזה? הרי אין סיכוי שהרשות הפלסטינית, גם אם מחמוד עבאס יגנה את הטבח בעוטף עזה מבוקר עד לילה וגם אם הרשות תפסיק "לשלם למשפחות רוצחים", תסכים לקבל את הניהול והשיקום של הרצועה תחת שליטה צבאית ישראלית מלאה. זה לא יכול לקרות, ונתניהו יודע את זה לא פחות מכולם.

התשובה לכך היא קודם כל פוליטית. נתניהו רוצה לחזור למקום הנוח שבו היה תמיד מאז עלה לשלטון ב-1996: האיש שנלחם ברשות הפלסטינית כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית. ייתכן שהוא חושב שאם ישווק את עצמו כסכר נגד שובה של הרשות הפלסטינית, ובהשלכה כסכר נגד החזרה לשיח מדיני עם הפלסטינים, אנשי הימין שמאסו בו עוד לפני 7 באוקטובר, ועוד יותר אחריו, יחזרו אליו. לנתניהו נוח יותר שהדיון הפוליטי יחוג סביב השאלה מי בעד מדינה פלסטינית ומי נגדה, מאשר סביב השאלה האם אפשר לסמוך עליו לנהל את המדינה.

קיר הברזל של נתניהו

אבל יש כאן משהו עמוק יותר מאשר רווח והפסד פוליטיים. משימת חייו של נתניהו היתה לחסל את הלאומיות הפלסטינית. הוא רואה בכך שליחות היסטורית מטעם העם היהודי לדורותיו, ובעצם גם שליחות מטעם המערב הנוצרי במלחמתו נגד המזרח המוסלמי. זו המורשת שקיבל מאביו.

אם המלחמה הנוכחית בעזה תסתיים בכך שהרשות הפלסטינית תתחזק במידה מסוימת, ותיפתח דרך מדינית ששמה לה כמצפן את פתרון שתי המדינות, כפי שמצהירים האמריקאים, האירופאים, ואחרי הוועידה בסעודיה, גם העולם הערבי והמוסלמי כולו, כל המורשת של נתניהו תועמד בסכנה. וכפי שנתניהו היה מוכן לשמר את חמאס בשלטון ולאפשר את מימונו, כל עוד חשב שחמאס מפצל ומחליש את המאמץ הלאומי הפלסטיני להשיג מדינה, הוא מעדיף עכשיו את המשך המלחמה, אפילו אם אין סיכוי להשיג בה הכרעה ממשית, ובלבד שהלאומיות הפלסטינית לא תוכל להתממש.

אחרי הטבח של 7 באוקטובר, נתניהו לא יכול לחזור למדיניות של שימור החמאס כדי להחליש את התנועה הלאומית הפלסטינית. הציבור בישראל, וגם ארצות הברית, לא יקבלו את זה. החמאס הוא כרגע האויב שצריך להילחם בו, ואין שום דרך לחמוק מזה. ועדיין, בעיני נתניהו, האיום הגדול יותר על מדינת ישראל, האיום הגדול יותר על השליחות ההיסטורית של התנועה הציונות במזרח התיכון, הוא תהליך מדיני עם הפלסטינים שבסופו בין הירדן לים תקום יישות מדינית שאיננה יהודית. ואם צריך להילחם כדי למנוע את האיום הזה, אם צריך לחיות על החרב לנצח כדי לחסום את האפשרות הזו, כך יהיה. זהו "קיר הברזל" של ז'בונטינסקי, זהו קיר הברזל של נתניהו.