מכתב פתוח מקייב הנצורה לשמאל במערב
"אידיוטים אנטי-אימפריאלסטים". כך מגדיר טאראס בילוס, איש שמאל אוקראיני, את אנשי השמאל במערב שמתעלמים מהתוקפנות של רוסיה ורואים רק את התוקפנות של נאט"ו. בואו נפיל יחד את פוטין, הוא קורא לעם הרוסי
כמו שהיה צריך להתנגד לפלישה לעיראק, כך צריך להתנגד לפלישה לאוקראינה. הפגנת תמיכה באוקראינה בהולנד (צילום: מרק ולטר CC BY SA 2.0)
אני כותב את השורות האלה מקייב בשעה שהעיר תחת מתקפה ארטילרית.
עד הרגע האחרון, קיוויתי שהכוחות הרוסיים לא יפתחו בפלישה רחבת היקף. עכשיו אני מודה למי שהדליף את המידע לשירותי המודיעין האמריקאים.
אתמול ביליתי חצי יום במחשבות האם להצטרף ליחידה הגנה יבשתית. במהלך הלילה, נשיא אוקראינה, ולודימיר ז'לינזסקי, חתם על צו לגיוס מלא, בעוד הכוחות הרוסיים התקרבו במטרה לכתר את קייב. זה הכתיב את ההחלטה.
אבל לפני שאתפוס עמדה, אני רוצה להעביר לשמאל במערב את המחשבות שלי על תגובתו לתוקפנות הרוסית כלפי אוקראינה.
בראש ובראשונה, ברצוני להודות לאנשי השמאל שמפגינים מול השגרירויות של רוסיה, גם כאלה שלקח להם זמן להבין שרוסיה היא התוקפנית בסכסוך הזה.
ואני מודה למשלחת של חברי פרלמנטים בריטים וְולשים, אנשי איגודים מקצועיים ופעילים שבאו לתמוך בנו ולהקשיב לנו בימים שלפני הפלישה הרוסית. אני גם מודה לקמפיין בבריטניה לסולידריות עם אוקראינה על העזרה שלו במהלך השנים.
תוצאות הסכסוך הקטלני הזה רחוקות מלהיות ודאיות, אבל יש לקחים שאפשר ללמוד ממלחמות קודמות. המאמר הזה נועד לחלק השני של השמאל במערב. אלה שדמיינו "תוקפנות של נאט"ו באוקראינה" ולא היו מסוגלים לראות את התוקפנות הרוסית, כמו הסניף בניו אורלינס של "הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה" (DSA);
או כמו הוועדה הבינלאומית של ה-DSA שפרסמה הצהרה מבישה שנמנעת מלומר ולו מילה אחת של ביקורת כלפי רוסיה;
או כמו אלה שמתחו ביקורת על אוקראינה על כך שלא יישמה את הסכמי מינסק, ומילאו פיהם מים בנוגע להפרות מצדה של רוסיה ומצד מה שמכונה "הרפובליקות העממיות" (הכוונה לממשלים הפרו-רוסיים שהוקמו במזרח אוקראינה ב-2014, המתרגם).
או כמו אלה שהגזימו בהשפעתו של הימין הקיצוני באוקראינה, אבל לא שמו לב לימין הקיצוני ב"רפובליקות העממיות" ונמנעו מלמתוח ביקורת על המדיניות השמרנית, הלאומנית והרודנית של פוטין. חלק מהאחריות למה שמתרחש עכשיו נופל עליכם.
"פוטין הפגין שאיפות לא כל כך חיובית"
זהו חלק מהתופעה רחבה יותר של התנועה "האנטי מלחמתית" במערב, המכונה "קמפיזם" על ידי קולות ביקורתיים בשמאל. היוצרת והפעילה הבריטית-סורית לילה אל-שאמי נתנה לכך שם חזק יותר" "אדיוטים אנטי-אימפריאליסטים". קיראו את המאמר הנפלא שלה מ-2018, אם עדיין לא קראתם אותו. לפעילות של חלק גדול מהשמאל "האנטי מלחמתי" במערב בנוגע למלחמה בסוריה לא היה שום קשר לניסיון לעצור את המלחמה. השמאל הזה התנגד אך ורק להתערבות המערבית בעודו מתעלם, ואפילו תומך, במעורבות של רוסיה ואיראן, שלא לדבר על יחסו למשטר "שנבחר באופן לגיטימי" של אסד בסוריה.
חלק מהאחריות למה שקורה נופל גם על השמאל. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין בביקור ביד ושם (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
"כמה מהארגונים האנטי-מלחמתיים הצדיקו את השתיקה שלהם בנוגע למעורבות הרוסית והאיראנית בטענה כי 'האויב האמיתי נמצא בבית'", כתבה אל-שאמי. "זה חסך מהם עריכת ניתוח רציני כדי למצוא מיהם השחקנים המרכזים שקידמו את המלחמה".
לרוע המזל, ראינו כיצד חוזרות על עצמן אותן קלישאות בנוגע לאוקראינה. גם אחרי שרוסיה הכירה בעצמאותן של "הרפובליקות העממיות" בשבוע שעבר, ברנקו מרקטיץ', הכותב במגזין השמאל האמריקאי "ג'קובין", פרסם מאמר המוקדש כמעט כולו לביקורת על ארצות הברית. כאשר הוא דן במעשיו של פוטין, הוא הסתפק בכך שהעיר שהמנהיג הרוסי "הפגין שאיפות שאינן כה חיוביות". ברצינות.
אני לא מעריץ של נאט"ו. אני יודע שאחרי סופה של המלחמה הקרה, הברית הזו איבדה את תפקידה ההגנתי ואימצה מדיניות אגרסיבית. אני יודע שההתפשטות של נאט"ו מזרחה חתרה תחת המאמצים להשיג פירוז גרעיני ולבנות מערכת של הגנה משותפת. נאט"ו ניסתה להמעיט בתפקידו של האו"ם ושל הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה ולשלול מהם לגיטימיות כ"ארגונים לא יעילים". אבל כאשר אנחנו מנסים להיחלץ מהמצב הנוכחי, אנחנו לא יכולים להחזיר את העבר, ועלינו לכוון את עצמנו לעבר הנסיבות של עכשיו.
כמה פעמים הזכיר השמאל במערב את ההבטחות הלא-רשמיות של ארה"ב לנשיא הסובייטי לשעבר מיכאיל גורבצ'וב בנוגע לנאט"ו (אפילו לא סמנטימטר מזרחה), וכמה פעמים ציין אותו שמאל את מזכר בודפסט מ-1994, שהבטיח את ריבונותה של אוקראינה? כמה פעמים הביע השמאל במערב תמיכה ב"חששות הביטחוניים הלגיטימיים" של רוסיה, מדינה המחזיקה בארסנל הגרעיני השני בגודלו בעולם? וכמה פעמים הוא הזכיר את החששות הביטחוניים של אוקראינה, מדינה שנאלצה לסחור בנשק הגרעיני שלה, בלחצן של ארצות הברית ורוסיה, בתמורה לחתיכת נייר (מזכר בודפסט) שפוטין זרק אותה הצידה סופית ב-2014? האם עלה אי פעם על דעתם של המבקרים השמאלים של נאט"ו, שאוקראינה היא הקורבן העיקרי של השינויים שהביאה ההתפשטות של נאט"ו?
שוב ושוב, השמאל השיב לביקורת שנמתחה על רוסיה בכך שציין את התוקפנות האמריקאית נגד אפגינסטאן, עיראק ומדינות אחרות. ברור שיש להכניס לדיון את המדינות האלה, אבל איך בדיוק?
התזוזה של נאט"ו מזרחה פגעה באוקראינה. חלק מחומת ברלין ליד מטה נאט"ו בברלין (צילום: ויקימדיה)
הטיעון של השמאל צריך להיות שב-2003, ממשלות אחרות לא הפעילו מספיק לחץ על ארצות הברית בנוגע לעיראק; לא שצריך להפעיל פחות לחץ על רוסיה בנוגע לאוקראינה היום.
שגיאה ברורה
תארו לעצמכם לרגע שב-2003, כאשר ארצות הברית התכוננה לפלישה לעיראק, רוסיה היתה מתנהגת כפי שארצות הברית התנהגה בשבועות האחרונים: באיומים של הסלמה.
עכשיו תארו לעצמם מה השמאל הרוסי היה עושה במצב ההוא, לפי הדוגמה של "היריב העיקרי שלנו הוא מבית". האם הוא היה מותח ביקורת על הממשלה הרוסית עקב ה"הסלמה" ואומר לה ש"אסור לה לסכל סתירות פנים-אימפריאליסטיות?". ברור לכולם שהתנהגות שכזו היתה נחשבת לטעות במקרה הזה. מדוע אין זה מובן מאליו שזה המקרה גם בנוגע לתוקפנות כלפי אוקראינה?
במאמר נוסף ב"ג'קובין" מוקדם יותר החודש, מרקטיץ הגיע עד כדי כך שאמר שטאקר קרלסון מרשת פוקס ניוז "צודק לחלוטין" בנוגע ל"משבר האוקראיני". מה שקרלסון עשה היה להעמיד בסימן שאלה את "הערך האסטרטגי של אוקראינה לגבי ארצות הברית". אפילו טארק עלי, במאמר ב"New Left Review", אימץ את החישוב שערך האדמירל הגרמני קאי-אחים שונבאך, שאמר כי "להעניק כבוד" לפוטין כרוך ב"עלות נמוכה, בלי עלות בכלל", שכן רוסיה יכולה לשמש בעלת ברית יעילה נגד סין. אתם רצינים? אם ארצות הברית ורוסיה יגיעו להסכם ויפתחו במלחמה קרה נגד סין, האם זה מה שאנחנו רוצים?
רפורמה באו"ם
אני לא אוהד של ליברליזם בינלאומי. על סוציאליסטים למתוח עליו ביקורת. אבל אין פירוש הדבר שעלינו לתמוך בחלוקה של "אזורי השפעה" בין המדינות האימפריאליסטיות. במקום לחפש מאזן כוחות חדש בין שתי מדינות אימפריאליסטיות, השמאל צריך להיאבק למען דמוקרטיזציה של הסדר הביטחוני העולמי. אנחנו זקוקים למדיניות גלובלית ולמערכת גלובלית של ביטחון בינלאומי. את החלק השני כבר יש לנו: זהו האו"ם. כן, יש בו פגמים רבים, ולעתים קרובות הוא מושא לביקורת צודקת. אבל הברירה היא בין לפסול דבר-מה ובין לשפר אותו. במקרה של האו"ם, אנחנו זקוקים לאופציה השנייה. אנחנו זקוקים לחזון שמאלי לרפורמה ודמוקרטיזציה באו"ם.
כמובן, אין פירוש הדבר שעל השמאל לתמוך בכל החלטות האו"ם. אבל חיזוק כולל של תפקידו של האו"ם בישוב סכסוכים חמושים יכול לאפשר לשמאל להפחית מחשיבותן של הבריתות הצבאיות-פוליטיות ולצמצם את מספר הקורבנות. (במאמר קודם כתבתי איך פקחי שלום של האו"ם היו יכולים לפתור את הסכסוך בדונבאס. לרוע המזל, הדבר אינו רלוונטי יותר). בסופו של דבר, אנחנו זקוקים שהאו"ם יפתור את משבר האקלים ובעיות גלובליות אחרות. חוסר הרצון של אנשי שמאל רבים בעולם לפנות אליו הוא טעות קשה.
אחרי שהכוחות הרוסיים פלשו לאוקראינה, העורך האירופי של "ג'קובין" דיוויד ברודר כתב שהשמאל "לא צריך להתנצל על כך שהוא מתנגד לתגובה הצבאית האמריקאית". ביידן, כפי שאמר פעמים רבות, בכל מקרה לא התכוון להגיב. אבל השמאל במערב חייב להודות בכנות, שהוא כשל לחלוטין בגיבוש התגובה שלו ל"משבר האוקראיני".
הבדיחות שלו הצחיקו גם את הרוסים. נשיא אוקראינה ולודימיר ז'לינסקי עם הנשיא האמריקאי ביידן (צילום: הבית הלבן)
הזווית שלי
אני אסיים בכך שאכתוב בקצרה עליי ועל הזווית שלי.
במהלך שמונה השנים האחרונות, המלחמה בדונבאס היתה העניין המרכזי שפילג את השמאל האוקראיני. כל אחד מאיתנו גיבש עמדה תחת השפעה של ניסיונו האישי ושל גורמים אחרים. משום כך, אוקראיני שמאלי אחר היה כותב את המאמר הזה בצורה אחרת.
נולדתי בדונבאס, אבל למשפחה לאומנית ודוברת אוקראינית. אבי נעשה מעורב בימין הקיצוני בשנות ה-90', לאחר שהיה עד לנסיגה הכלכלית של אוקראינה ולהתעשרות של ההנהגה הקומוניסטית לשעבר, שנגדה הוא נאבק מאז אמצע שנות ה-80'. כמובן, הוא גם היה מאוד אנטי-רוסי, אבל היו לו גם השקפות אנטי-אמריקאיות. אני עדיין זוכר את המלים שלו ב-11 בספטמבר 2001. כאשר ראה בטלוויזיה את מגדלי התאומים נופלים, הוא אמר שמי שהיו אחראים לכך הם "גיבורים" (הוא כבר לא חושב כך. עכשיו הוא חושב שהאמריקאים פוצצו אותם במכוון).
כאשר החלה המלחמה בדונבאס ב-2014, אבי הצטרף כמתנדב ל"אידאר", מיליציית הימין הקיצוני. אמי נמלטה מלוהאנסק, סבי וסבתי נשארו בכפר שלהם, שעבר לשליטתה של "הרפובליקה העממית של לוהאנסק". סבי יצא נגד מהפכת "אירומאידאן" (המהפכה האנטי-רוסית ופרו-דמוקרטית שהביאה לבריחתו של הנשיא הפרו-רוסי לרוסיה, המתרגם). הוא תומך בפוטין, שלדבריו "החזיר את הסדר לרוסיה". אף על פי כן, אנחנו כולנו מנסים להמשיך לדבר אחד עם השני (אם כי לא על פוליטיקה) ולעזור זה לזה. אני מנסה לגלות כלפיהם אהדה. בסופו של דבר, סבי וסבתי בילו את כל חייהם בעבודה בחווה קולקטיביסטית. אבי היה פועל בניין. החיים לא האירו להם פנים.
האירועים של 2014 – מהפכה שבאה בעקבות מלחמה – דחפו אותי בכיוון ההפוך לזה של רוב האנשים באוקראינה. המלחמה הרגה את הלאומנות שבתוכי ודחפה אותי לעבר השמאל. אני רוצה להיאבק למען עתיד טוב יותר לאנושות ולא למען אומה. ההורים שלי, עם הטראומה הפוסט-סובייטית שלהם, אינם מבינים את ההשקפות הסוציאליסטיות שלי. אבי מזלזל ב"פציפיזם" שלי והיתה לנו שיחה מכוערת אחרי שהשתתפתי במחאה אנטי-פאשיסטית ונשאתי שלט הקורא לפרק את "אזוב", מיליציה ימנית קיצונית.
כאשר ולודימיר ז'לנסקי הפך לנשיא אוקראינה, באביב 2019, קיוויתי שהדבר יכול למנוע את האסון המתגלגל עכשיו. הרי קשה להפוך לשטן נשיא דובר רוסית, שנבחר על יסוד תוכנית שלום לדונבאס ושהבדיחות שלו היו פופולריות אצל אוקראינים כמו גם אצל רוסים. למרבה הצער, טעיתי. בעוד שניצחונו של ז'לנסקי שינה את הגישה של רוסים רבים כלפי אוקראינה, הוא לא מנע את המלחמה.
בשנים האחרונות, כתבתי על תהליך השלום ועל הקורבנות האזרחים משני הצדדים במלחמה בדונבאס. ניסיתי לקדם דיאלוג. אבל כל זה עלה עכשיו בעשן. לא תהיה שום פשרה. פוטין יכול לתכנן מה שהוא רוצה, אבל אפילו אם רוסיה תכבוש את קייב ותציב שם את ממשלת הכיבוש שלה, אנחנו נתנגד לה. המאבק יימשך עד שהרוסים ייצאו מאוקראינה וישלמו עבור כל הקורבנות וההרס.
והנה, המילים האחרונות שלי מכוונות לעם הרוסי. הזדרזו והפילו את משטרו של פוטין. זה לטובתכם כפי שזה לטובתנו.
המאמר התפרסם כאן לראשונה. תרגם מאנגלית: מירון רפופורט
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
