לימודי ישראל זה מצוין, כל עוד החוקרים תומכים בישראל

בשנת 2016 משפחת בנארויה מסיאטל בחרה לתרום חמישה מיליון דולר להקמת תוכנית ללימודי ישראל באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. עולם הפילנתרופיה והאקדמיה הפך לבלתי ניתן להפרדה בעשורים האחרונים, ובמיוחד בלימודים יהודיים ובלימודי ישראל.

הנוהג הוא שתורמים מחליטים על נושא הקרוב לליבם, מקדישים את הסכום הדרוש, הפרופסורה נקראת על שמם, ומאותו רגע מוקמת "חומת אש" בין האוניברסיטה לתורמים.

חומת האש הזו הכרחית כדי לשמור על החופש האקדמי. עם התגברות מגמת הייבוש של מדעי הרוח, והתלות הגוברת התרומות, באוניברסיטאות מסוימות נתנו לתורמים דריסת רגל לתוך תהליך החיפוש, ולעיתים גם מקום בוועדות קהילתיות שפועלות כגוף מייעץ לתוכניות האקדמיות. באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, אחת מהאוניברסיטאות הציבוריות הבכירות בעולם, חומת האש נשמרה בדרך כלל.

לאחר הליך חיפוש בינלאומי נבחרה פרופ' ליאורה הלפרין לתפקיד. התרומה המכובדת אפשרה להקים תוכנית לימודי ישראל מהמדרגה הראשונה. הלפרין, מהחוקרות הבכירות והמרתקות בתחום לימודי ישראל (וגם קולגה עימה אני בקשרי עבודה וחברות), השקיעה במשרות פוסט דוקטורט מתגמלות, הזדמנויות מחקריות לתלמידים לתואר ראשון ולתארים מתקדמים, סדרת הרצאות, ועוד. ספרה הראשון של הלפרין זכה בפרס האגודה ללימודי ישראל, וספרה השני יצא לפני מספר חודשים ומציג מחקר חדיש ומרתק של המושבות הראשונות. התוכנית בסיאטל הציבה מודל של חדשנות במחקר ובהוראה של לימודי ישראל.

במאי 2021, על רקע סיבוב הלחימה האחרון בין ישראל לעזה, פרופ׳ הלפרין חתמה על מכתב המביע צער על כל אובדן שנחווה בקרב פלסטינים וישראלים, מגנה את ישראל וחמאס על פגיעה בחפים מפשע, ומכיר גם בעליונות הצבאית של ישראל. המכתב גם מציג את המודלים התיאורטיים להבנת הסכסוך, ומקורו בתיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי, הכרה בקשר הלא ניתן להתרה בין ההיסטוריה והחיים בפלסטין ובישראל וקריאה להבטחת זכויות האדם והאזרח של כל יושבי האזור, ישראלים ופלסטינים.

מכתב זה גרם למשפחת בנארויה לדרוש את החזרת התרומה שלהם. אוניברסיטת וושינגטון הסכימה להחזיר את הסכום וסגרה את התוכנית ללימודי ישראל.

בנקודה זו, הייתי כמובן מצפה מאבירי החזית העממית לשחרור מ"תרבות הביטול" להרים קול זעקה. פרופסורית, העוסקת בחקר ישראל, נפגעה, תוכנית שלמה ללימודי ישראל נסגרה, וכל זה בגלל חתימה על מכתב מאופק ביותר, מעוגן באמפתיה ובידע עמוק, הנמצא לגמרי במסגרת הזכות לחופש אקדמי. אולם המקרה נתקל בדממה.

כנראה שתרבות הביטול רעה רק כשהיא נתפסת כפוגעת בימנים (עדיין לא ראיתי חוקר ימני שנפגע באופן ממסדי בשל דעותיו). ראוי לציין שהאגודה הבינלאומית ללימודים יהודיים (AJS) הוציאה מיד מכתב תמיכה בפרופ׳ הלפרין, אולם שתי האגודות המרכזיות ללימודי ישראל מילאו פיהן מים.

בדיון בקבוצת הפייסבוק של ״בשער-אקדמיה״, שלא מעט מהפוסטים בה עוסקים בבי-די-אס, באנטישמיות באקדמיה ועוד, אחד החברים העלה את הלינק למכתב התמיכה. אני הערתי בציניות שהפליא אותי שכל המוחים נגד תרבות הביטול לא באו בהמוניהם לתמוך במי שנפגעה באופן ממשי מהתרבות הזו.

אחד מאנשי האקדמיה הגיב כי "ליאורה וחבר מרעיה רימו את התורמת, ואחרי שנחשף הבלוף, לא נותר לאוניברסיטה אלא להחזיר את הכסף, חמישה מיליון דולר, בחזרה לתורמת". אותו חוקר המשיך: "תורמים נותנים סכומי עתק לאוניברסיטאות על מנת לקדם לימודי ישראל מזווית פרו-ישראלית. אם האוניברסיטה מוכנה לקחת את הכסף, האם יש מקום לרמות את התורמים ולבחור לתפקיד אנשים אנטי-ישראלים מובהקים?".

שאלה זו מעלה סוגיות מרתקות, הכרוכות במקרה זה ואולי בכל תחום "לימודי ישראל". האם התחום מקנה זכות לתורמים להזמין או לקנות מחקר "פרו-ישראלי"? האם זהו תחום דעת או ענף תעמולה? אם זו הגישה של חבר בקהילת לימודי ישראל, יש צורך לבחון מקרוב את הצד האקדמי בתחום הזה.

הטענה שמדובר במעשה רמייה בעייתית מאוד. אף אוניברסיטה רצינית לא תאפשר לתורם להתנות תרומה במחקר, שתוצאותיו ידועות מראש. אותו חוקר, שתמך במהלך של התורמים שדרשו את כספם, הוסיף: "אני סבור שזה לא אתי לקחת כסף מתורם ולא לספק את הסחורה שהתורם ציפה לקבל, וכך נוצר המשבר נוכחי. לימודי ישראל או לימודים יהודיים מסובסדים במלואם על ידי תורמים פרטים. אז או שאוניברסיטאות יואילו לפתוח את הארנק להעסיק מכיסם, או שייקחו כסף מתורמים אבל אז יש לזה תו מחיר". טענה כזו היא פשוט בלתי ניתנת להגנה בעולם של מדעי הרוח או האקדמיה בכלל.

תורמים מקדישים קתדרות רבות להיסטוריה של השואה, לימודי הקהילות הלטיניות, היסטוריה אפריקאית-אמריקאית, היסטוריה יהודית-אמריקאית, לימודי איראן, לימודי הדרום הגלובלי, לימודי נשים ועוד. האם ללימודי ישראל יש זכות קיום כתחום דעת עצמאי? שאלה זו עלתה במסגרת דיונים רבים, ואני סבור שבהחלט כן.

בתחום של לימודי המזרח התיכון, יש חשיבות להתמקצעות בחברות ספציפיות כדי למקם אותן בצורה טובה יותר בתוך ההקשר האזורי. יש לימודי מגרב, לימודי עיראק, לימודי סוריה, לימודי איראן (גילוי נאות: אני חבר המועצה של האגודה הבינלאומית ללימודי איראן), ועל כן יש מקום גם ללימודי ישראל.

אפשר ורצוי להתווכח מה צריך להיכלל בתוך לימודי ישראל, והאם בכלל ניתן ללמוד את ישראל בלי פלסטין ואת פלסטין בלי ישראל, אבל תחום זה יכול להתקיים. הדרך היחידה שבה תישלל זכות הקיום של התחום הוא אם העוסקים בו יצטרכו לנקוט גישה פרו-ישראלית או אם לתורמים תהיה זכות לממן משרות רק לחוקרים פרו-ישראלים.

עד אז, אני ממליץ בכל לשון לקוראים המתעניינים לקרוא את מחקריה הנהדרים של פרופ' ליאורה הלפרין. הם ייווכחו שאפשר לחקור את ישראל גם מזווית ביקורתית ועדיין אמפטית, רגישה, חכמה ומעניינת.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט