ישראל הולכת ומאבדת את יתרונה העולמי בתחום ההשכלה

מי שממשיכים ללמוד מעבר לתיכון זוכים ליציבות תעסוקתית ולשכר גבוה בהשוואה לאלה שלא. סטודנט באוניברסיטה העברית (צילום: הדס פרוש / פלאש 90). למצולם אין קשר לכתבה

לפני שבוע פרסם ארגון המדינות המפותחות (OECD) את דו"ח החינוך השנתי. במשרד החינוך מיהרו להתהדר בכך שישראל "היא מדינת עתירת השכלה בהשוואה למדינות הארגון". אולם מבט מפוכח בנתונים חושף מציאות מאתגרת למדי.

ראשית, יתרון ההשכלה של אוכלוסיית ישראל הולך ונשחק עם השנים. שיעור בעלי ההשכלה האקדמית בממוצע המדינות עלה בעשרים השנים האחרונות בקצב גדול הרבה יותר מאשר בישראל. בקבוצת הצעירים, בני 25 עד 34, שיעור האקדמאים בישראל נסוג כבר אל מתחת לממוצע המדינות.

שנית, האוכלוסייה בישראל מחולקת: מחציתה אקדמאים, ומחציתה בעלי השכלה עד תיכונית. בשנות הקורונה (2021-2020), שאליהן מתייחס הדו"ח, שיעור המועסקים בקרב האקדמאים היה כפול משיעור המועסקים בקרב בעלי השכלה תיכונית; והשכר הממוצע של האקדמאים היה כפול מהשכר הממוצע של בעלי השכלה תיכונית.

המשמעות היא שמערכת החינוך חורצת גורלות: מי שממשיכים ללמוד מעבר לתיכון זוכים ליציבות תעסוקתית ולשכר גבוה בהשוואה לאלה שלא, ומכאן שהפערים בין שתי קבוצות ההשכלה הולכים וגדלים.

משרדי האוצר והחינוך מסרבים להגדיל את ההשקעה בחינוך, כנראה משום שהוא שבויים בקונספציה שישראל היא מדינה עתירת השכלה. אולם לפחות שני אתגרים מחייבים מבט אסטרטגי ארוך טווח: הנסיגה בשיעור ההשכלה בקרב הבוגרים הצעירים, והפערים שנפערים בין מי שחוצים את תקרת הזכוכית של התיכון, למי שלא.

ישראל מאבדת את יתרון ההשכלה

אוכלוסיית ישראל היא משכילה מאוד, משכילה יותר מאשר ממוצע מדינות OECD. נכון לשנת 2021, מחצית מהאוכלוסייה בגילי 25 עד 64 בישראל (49.7%) הם בעלי השכלה אקדמית, 10% יותר משיעור בעלי ההשכלה האקדמית בממוצע מדינות OECD (כ-40%).

גם בקרב חסרי ההשכלה מצבנו טוב. רק 12.1% מאזרחי ישראל לא סיימו תיכון, לעומת 20.1% בממוצע OECD.

אולם אם מסתכלים על הנתונים במבט רב שנתי, יתרון ההשכלה של ישראל הולך ונשחק. תוכלו לראות בתרשים, שבמהלך עשרים השנים האחרונות, שיעור האקדמאים בישראל גדל ב 8% (הקו הכחול העליון, מ-42% 50%). לעומת זאת בממוצע המדינות שיעורם גדל ב-17% (הקו הכתום העליון, מ-23% עד 40%).

אובדן היתרון בולט במיוחד בקרב הבוגרים הצעירים יותר, בקבוצת הגיל 25 עד 34. נכון לשנת 2021, שיעור האקדמאים בישראל הוא 46%, נמוך משיעור האקדמאים בממוצע המדינות (47%).

תוכלו לראות בתרשים לעיל שבמהלך עשרים השנים האחרונות, גדל שיעור האקדמאים הצעירים בממוצע מדינות OECD ב-18% (הקו הכתום התחתון, מ-28% עד 47%), ואילו בישראל הוא גדל ב-5% בלבד (הקו הכחול התחתון). על תופעה זאת כתבתי בהרחבה בשנת 2017.

מחצית האוכלוסייה נותרת מאחור

אתגר נוסף מתגלה במבט פנים-ישראלי. אוכלוסיית ישראל מחולקת לשני חצאים ברורים: מחצית שהם בעלי השכלה עד תיכונית (כולל קורסים על תיכוניים), ומחצית שהם בעלי השכלה אקדמית.

חלוקה זאת של האוכלוסייה הבוגרת, מקבילה בדיוק לשיעור בוגרי התיכון, שהם בעלי תעודת בגרות מוכרת להמשך לימודים: 51% מכל שנתון. כלומר, חלוקת החברה לשני חצאים מתקיימת כבר בתוך מערכת החינוך, ונמשכת עם השנים גם באוכלוסייה הבוגרת.

אפשר להניח שאם מערכת החינוך היתה מצליחה להגדיל את שיעור הבוגרים בעלי תעודת בגרות ליותר ממחצית בכל שנתון, היה אפשר גם להגדיל את שיעור המשכילים בחברה הבוגרת, ולשמר את יתרון ההשכלה של ישראל בהשוואה למדינות העולם.

פרנסתם של המשכילים יציבה יותר

להיקף ההשכלה יש השפעה ישירה על כל אחת ואחד, ולא רק במונחים של תחרות בינלאומית. הנתונים שמובאים בדו"ח החינוך השנתי על שנות הקורונה מלמדים שלמשכילים היה יתרון משמעותי בשוק העבודה.

בתרשים מוצג שיעור המועסקים (מי שעבדו תמורת שכר), כשיעור מהאוכלוסייה בגילי 25 עד 64, בשנים 2020 (העמודות הכתומות) ו-2021 (העמודות הכחולות), ובחלוקה לקבוצות לפי השכלה. ניתן לראות בבירור שככל שהקבוצה משכילה יותר, כך שיעור התעסוקה גבוה יותר.

למשל, בשנת 2020 שיעור המועסקים בקרב בעלי השכלה עד תיכונית היה 40.8%, בעוד שיעור המועסקים מקרב בעלי תואר שלישי היה יותר מכפול: 91.5%.

עוד ניתן לראות כי קבוצת בעלי ההשכלה הנמוכה (עד השכלה תיכונית) רגישה יותר לשינויים שחלו בשנות הקורונה. בקבוצה זאת שיעור המועסקים נע בפער של כ-7% בין השנים 2020 ל-2021. לעומת זאת, עבור מחצית האוכלוסייה בעלי ההשכלה הגבוהה, נשמרה יציבות תעסוקתית גם בשנות המגפה.

משכילים יותר מרוויחים יותר

לא רק שהמשכילים עבדו יותר ושמרו על יציבות תעסוקתית בשנות הקורונה, הם גם הרוויחו יותר כסף עבור עבודתם.

בתרשים ניתן לראות את ממוצע השכר של כל קבוצת השכלה, בישראל ובממוצע מדינות OECD. במחקר זה השכר אינו מבוטא בכסף, אלא באחוזים, בהשוואה לשכר של בעלי השכלה תיכונית, המחושב כ-100. למשל, שכרם של בעלי תואר ראשון הוא 151, שפירושו 51% מעל השכר של בעלי השכלה תיכונית.

ניתן לראות שככל שהעובדים שייכים לקבוצת השכלה גבוהה יותר, השכר שלהם גבוה יותר. כך, למשל, השכר של בעלי תואר ראשון (151) כפול משכרם של בעלי השכלה נמוכה מתיכונית (77); וכך גם שכרם של בעלי תואר שני ושלישי (208) כפול משכרם של בעלי השכלה תיכונית (100).

נדרשת השקעה במערכת החינוך

הנתונים שפורסמו בדו"ח השנתי המתייחס לשנות הקורונה מעידים על שני תהליכים המתרחשים בחברה בישראל: הראשון, ששיעור המשכילים בחברה הולך ונשחק בהשוואה למדינות העולם. השני, שלמשכילים יותר יש יתרון בשוק העבודה: פרנסתם יציבה יותר ושכרם גבוה יותר.

צוואר הבקבוק של שני התהליכים הוא בשיעור מסיימי התיכון עם תעודת בגרות המוכרת להמשך לימודים. כל עוד נתון זה עומד על מחצית מכל שנתון, אין עתודות נוספות שיוכלו לבחור במסלול לימודים אקדמי בסיום התיכון.

חסם הבגרות גורם לכך שישראל מאבדת את יתרונה העולמי בתחום ההשכלה, וכן שעל מחצית האוכלוסייה נגזר עתיד תעסוקתי נחות יותר, מבחינת שיעור התעסוקה וגובה השכר.

כדי להגדיל את שיעור בוגרי מערכת החינוך בעלי תעודת בגרות מוכרת להמשך לימודים, נדרש להשקיע עוד במערכת החינוך. אבל בפועל, משרד האוצר כאמור חוסם את ההשקעה בחינוך, מערכת החינוך מוזנחת מבחינת משאבים, ואינה פועלת על סמך מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח. חבל.