זמנה של הרשות הפלסטינית הולך ואוזל

נתחיל בקביעת הגדרות ברורות לגבי הטרמינולוגיה שבה אנחנו משתמשים, מכיוון שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נוגע גם לשפה.

תפקידה של הרשות הפלסטינית – כפי שמצפים ומקווים בעם הפלסטיני – הוא להגן על פלסטינים, לסייע להמשך קיומו של מאבקם, ולהתפתח מרשות אדמיניסטרטיבית אוטונומית לראשות של מדינה עצמאית וריבונית באופן מלא בגבולות 1967, שירושלים בירתה.

זה לפחות השיח שמקדמים תומכי הסכמי אוסלו, ורוב הפלסטינים מבינים את מטרתה של הרשות במונחים האלה.

אך תפקידה של הרשות הפלסטינית בפועל הוא לשמור על הביטחון באזורים שנמצאים תחת שליטתה; למנוע "אלימות פלסטינית" נגד ישראלים; ולנהל את העניינים האזרחיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

>> הפלסטינים חושבים שהרשות נכשלה, ותומכים בהמשך קיומה

ניתן לראות את זה גם במציאות בשטח, וגם בהסכמי אוסלו עצמם. זה המקום שבו מתגלה סתירה בוטה בין שני התפקודים המנוגדים לחלוטין של הרשות הפלסטינית: איך אפשר לפעול כדי להיפטר מהכיבוש, ובו זמנית לנסות להגן עליו?

יאסר ערפאת המנוח, נשיא הרשות הפלסטינית לשעבר, חשב שאפשר לפתור את הפאזל המוזר והבלתי מובן הזה – לפחות לזמן מה. הוא מצא נוסחה ליצירת איזון עדין בין שתי הפונקציות האלה. ערפאת ניסה לקדם את החלק השני – השגת ביטחון לישראלים – ובה בעת לקדם את שאיפתם של הפלסטינים לעצמאות ולריבונות. הוא עצר חברי חמאס אך המשיך בתיאום עם הארגון. הוא עודד התנגדות לישראל, וכלא את מי שהיו מעורבים בפעולות התנגדות כאלה.

הפער מתרחב

בהתחלה, לא הפלסטינים ולא הישראלים הבינו במלואו את מה שעושה ערפאת. אבל בשנת 2000, כשפסגת קמפ דיוויד נכשלה בהתקדמות על סמך הסכמי אוסלו, שנחתמו שבע שנים קודם לכן, ערפאת לא היה יכול יותר להמשיך במדיניות המורכבת הזאת.

המבוי הסתום הדיפלומטי הציב אותו בפרשת דרכים, והוא היה חייב לבחור בין התפקיד הלאומי של הרשות לבין תפקידה המעשי. ברגע האמת הקשה הזה, הוא בחר לתמוך במאבק הלאומי, מה שהוביל לפריצתה של האינתיפאדה השנייה.

ערפאת ידע כשקיבל את ההחלטה שזמנו אזל. "הישראלים רוצים אותי כאסיר, או כנמלט, או כמת", הוא אמר ב-2002, בזמן המצור שהטילו הכוחות הישראליים על המטה שלו ברמאללה בשיא האינתיפאדה השנייה. "אבל אני אומר להם שאני רוצה להיות שהיד". ואכן, ערפאת זכה אז לתמיכה ציבורית חסרת תקדים, ונרצח בהתנקשות שטביעות האצבע של ישראל היו מרוחות עליה.

העידן שאחרי ערפאת התאפיין במדיניות דומה, בהבדל בולט אחד: כיום, תפקידה הלאומי של הרשות הפלסטינית מוכפף לתפקיד המעשי של הגנה על ישראל, במה שמהווה פניית פרסה משאיפתו של העם הפלסטיני לחירות ולעצמאות. בשל כך, הפער בין הרשות הפלסטינית לציבור הפלסטיני רק הולך ומתרחב.

ואם לא די בזה, הרשות הפלסטינית גם נכשלה בכל התפקידים שהציבה לעצמה – גם הפוליטי, גם הלאומי ואפילו המעשי.

האיזון הופר

רוב הפלסטינים מבינים את התנאים המאתגרים שבהם פועלת הרשות, ומכאן גם את מגבלותיה בניסיון ליישם אסטרטגיה מהפכנית באמת. אבל כיום כבר אין בה אפילו מדיניות פרגמטית מאוזנת – שמשאירה מקום לאסטרטגיה לאומית בהתבסס על השאיפה לחירות.

האיזון העדין הופר מכיוון שהפרויקט הציוני הגיע למקום שבו הוא מנסה לסיים את הסכסוך אחת ולתמיד. שר האוצר הישראלי, בצלאל סמוטריץ', התחיל ליישם בהדרגה את "תוכנית ההכרעה" שלו – ההתנחלויות מתרחבות, ייהוד המרחב מאיץ את הקצב, והדיכוי הנלווה של העם הפלסטיני מתגבר.

כתגובה טבעית, גם המאבק הלאומי הפלסטיני התגבר והתרחב, מה שמציב את הרשות בין הפטיש לסדן, מגביל את אפשרויות הפעולה שלה ופוגע ביכולתה להשיג איזון כלשהו.

הישראלים לוחצים על הרשות למלא את תפקידה המעשי, ולרדוף ולחסל כל התנגדות פלסטינית. מנגד, הציבור הפלסטיני לוחץ עליה בכיוון ההפוך, ודורש מהרשות לבחור באופן ברור לתמוך במאבק הלאומי שלהם. לא הישראלים ולא הפלסטינים מוכנים לקבל יותר עמדת ביניים.

הדילמה של הרשות מורכבת, ואם תבחר צד, היא עלולה לקרוס. ישראל לא תאפשר לה לתמוך בפרויקט השחרור הלאומי. ואם היא תמשיך למלא את תפקידה בהגנה על ישראל, הרשות תתנגש חזיתית בעם שלה, שינסה להפיל אותה.

זהו המשבר האמיתי.

עאוני אלמשני הוא פרשן ופעיל פוליטי פלסטיני. המאמר התפרסם במקור ב-Middle East Eye. מאנגלית: יונית מוזס