והיום, ילדים, לא נלמד על פלסטין
תלמידים במערכת החינוך הגרמנית מספרים שמורים מציקים להם בגלל זהותם הפלסטינית, הכיבוש הישראלי נעדר מספרי הלימוד וכך גם הנכבה. "הסירוב ללמד על פלסטין משרת את המצפון הגרמני", אומרת תלמידת תיכון
מי שמדבר על הנכבה – ננזף. ציור קיר ברובע קרויצברג בברלין, יולי 2022 (צילום: אורן זיו)
"המילה 'פלסטין' נאסרה לשימוש לחלוטין בכיתה שלי", נזכרת דליה וקילי, גרמניה-פלסטינית, כשהיא מספרת על חוויית הלימודים התיכוניים שלה בסקסוניה התחתונה. "בכל פעם שציינתי שאני פלסטינית, המורים שלי זעמו ואמרו שאני צריכה לקרוא להם (לפלסטינים) ירדנים". וקילי, כיום בת 35, גם ננזפה על עטיית כאפייה משובצת בשחור ולבן, שאחד המורים כינה "צעיף של מחבלים".
וקילי איננה היחידה. תלמידים לשעבר ובהווה סיפרו למגזין 972+ על חוויית האפליה והצנזורה בכיתות הלימוד בשל זהותם הפלסטינית, ועל התחושה שאסור לערער בשום צורה על האופן שבו ישראל מוצגת בבתי הספר שלהם.
מרים, תלמידת כיתה י"ב בסקסוניה, סיפרה שאחד המורים חתך את דבריה כשדיברה על הרקע הפלסטיני שלה ואמר לה שהיא ישראלית. "זאת היתה חוויה מאוד כאובה עבורי. המורה שלי בעצם אמר שהזהות שלי פשוט לא קיימת".
מרים גם הואשמה באנטישמיות בגלל דעותיה הפרו-פלסטיניות, כולל מצד חבריה לכיתה. "השיח בגרמניה הוא מאוד פרו-ישראלי", היא מסבירה. "כל ביקורת על ישראל או על המערכת הפוליטית שלה נתפסת כאנטישמית ומוקעת, אפילו על ידי חברים לספסל הלימודים שמרשים לעצמם לקרוא לי אנטישמית בגלל שאני מחזיקה בדעות אנטי-ציוניות. אני יודעת שלהיות פרו-פלסטיני לא אומר שאני אנטי-יהודים", היא מוסיפה, "אבל אני בוחנת בזהירות מי נמצא בסביבה כשאני מדברת על הזהות שלי או על החוויה שלי כפלסטינית במדינה הזו, כי אני פוחדת מאפליה".
"אני חייבת להיות מאוד זהירה ומדויקת בדבריי", אומרת שורוק, הלומדת כעת לתואר הראשון שלה בברלין. "אחד המורים אמר לי לא לדבר על פלסטין משום שלשיטתם, לא אוכל לשמור על ניטרליות. הדבר הזה נשאר איתי. הלוואי שהשיח על פלסטין היה כזה שמכבד את הקהילה הפלסטינית, במיוחד במדינה שיש בה כל כך הרבה פלסטינים".
מרגישים שקופים. חנות המוכרת מזכרות פלסטיניות בברלין (צילום: Sascha Pohflepp/CC BY 2.0)
תומס לאנג, 22, נזכר שציין את הנכבה בפני המורה שלו בבית ספרו בבוואריה. "הוא האשים אותי מיד באנטישמיות ואמר שהנכבה היא תיאוריית קונספירציה אנטישמית", אומר לאנג. "כל ניסיון לדבר על מה קרה באמת במהלך הקמתה של ישראל היה עקר. הייתי חייב לחקור את הדברים בעצמי, אחרת פשוט למדנו את הנרטיב הרווח על היותה של ישראל האנדרדוג שנלחמה במדינות ערב שרצו להשמיד אותה בגלל שהיא מדינה יהודית".
לדברי המרואיינים, האווירה העוינת הזו קשורה בחלקה הגדול לתוכניות ממשלתיות וחומרי לימוד רשמיים של ממשלת גרמניה, המקדמים נרטיב פרו-ישראלי בכיתות הלימוד ומשתיקים כל ביקורת. אף שמערכת החינוך בגרמניה היא בסמכות הרשויות של 16 המדינות הפדרליות, ייצוגה של ישראל באור חיובי והשתקת כל דיון על דיכוי הפלסטינים משותפים לכולן. מדיניות זו מגובה במאמצים אינטנסיביים לקדם מפגשים בין תלמידים ישראלים וגרמנים, מבלי לקדם מפגשים דומים עם תלמידים פלסטינים, בהרחקת כל דיון על הכיבוש מכיתות הלימוד, ובתוכניות ממומנות היטב להכשרת מורים גרמנים בישראל.
התערבות מיניסטריאלית
חלק ניכר מהאופן שבו מדברים על ישראל בבתי הספר בגרמניה מעוצב על ידי ועידת הקבע של שרי החינוך והתרבות, פורום של השרים האחראים על מערכת החינוך בכל 16 המדינות הפדרליות. אף שאין לה מעמד משפטי, לוועידה תפקיד מרכזי בפיתוח תוכניות פדגוגיות ויישומן בבתי הספר ברחבי המדינה.
לרגל שנת ה-50 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה וישראל ב-2015, הוועידה פרסמה הודעה רשמית יחד עם השגריר הישראלי בגרמניה, יעקב הדס הנדלסמן, על שיתוף הפעולה החינוכי בין שתי המדינות. ההודעה מדגישה את רצונה של ישראל "להמשיך ולחזק את הקשרים בין צעירים ישראלים וגרמנים", וכן את התפקיד של ההיסטוריה והדת "בהעמקה נוספת של היחסים הבילטראליים בעשורים הבאים".
התחייבה שישראל היא "אינטרס גרמני". אנגלה מרקל מקבלת תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, 2018 (צילום: פלאש 90)
לציון האירוע, הוועידה הפיקה ברושור, שפורש את מגוון הפעילויות וההישגים של שיתוף הפעולה הישראלי-גרמני בתחום החינוך ברמת שני משרדי החינוך והמדינות הפדרליות. חלק מהפעילויות כללו ביקורים של שרי חינוך גרמניים בישראל, קיום סימפוזיוני הכשרה מקצועיים משותפים, ואפילו תכנון "יום ישראל" עבור תלמידים בברלין.
במהלך אותה התקופה, הוועידה גם הפיקה ופרסמה באתר שלה עלון על יחסי ישראל-גרמניה עבור מורים להיסטוריה ולאזרחות, תוך שהיא מפצירה בהם ובתלמידיהם "לעסוק בהתפתחות של היחסים המיוחדים בין ישראל וגרמניה במהלך השיעורים". המטרה, לפי העלון, היא להמשיך ולהעצים את "יחסי הקרבה והידידות" בין שתי המדינות. למרות שהעלון לא הופץ ישירות בבתי הספר, שרי חינוך המליצו לפנות לאתר של הוועידה, בו אפשר למצוא את העלון, כדי להשיג חומרי לימוד כלליים.
תחת הכותרת "זיכרון ואחריות", אחד החלקים בעלון כולל מקורות ראשוניים המיועדים למערכי שיעור המראים את מחויבותה של גרמניה למדינת ישראל, כגון הפגנת תמיכה שנערכה במינכן במהלך מלחמת ששת הימים, ונאומה בפני הכנסת של הקנצלרית לשעבר, אנגלה מרקל, ב-2008 בו הצהירה כי ביטחונה של ישראל הוא "חלק מהאינטרס הלאומי של המדינה שלי", ועל כן "לעולם לא יעמוד למשא ומתן". הכיבוש הצבאי בן עשרות השנים של הגדה המערבית, רצועת עזה והגולן זוכה ללא יותר מאשר הערת שוליים במערך השיעור, המציין ביובש כי הוא "מעורר ביקורת".
בשנים האחרונות, הוועידה גם פועלת במשנה מרץ כדי לקדם יותר תוכניות לחילופי תלמידים בין המדינות, כולל נסיעות המתקיימות במהלך חופשות. "אני שומע את זה בכל שנה אחרי הנסיעה שלנו לישראל: ההבדלים בינינו לא כאלה גדולים. אנחנו מקשיבים לאותה מוזיקה, יש לנו תחומי עניין משותפים ואנחנו אוהבים לבלות עם חברים", אומר המורה הגרמני אלכס שלוטר באתר גרמני רשמי המשווק את תוכנית חילופי התלמידים. שלוטר מארגן את תוכנית החילופים בבית הספר שלו מאז 2015, במסגרתם הוא שולח מדי אביב 15-20 תלמידים לישראל ומארח תלמידים ישראלים בגרמניה במהלך הקיץ.
על פי עדויות של משתתפי עבר בתוכניות החילופים, במהלך התוכנית התלמידים נוגעים ב"סוגיות בוערות" כמו "הגירה, העבר הישראלי-גרמני, או הומוסקסואליות". התוכנית לא נוגעת בכיבוש וגם לא כוללת פרספקטיבה פלסטינית; במקום זאת, התלמידים מבקרים בירושלים, לנים בקיבוצים, ונופשים בים המלח.
אין אף תוכנית חילופים שבמסגרתה תלמידים גרמנים יכולים לבקר בגדה המערבית הכבושה. יתרה מזו, המורים לא תמיד פתוחים לשמוע את החששות שמביעים תלמידים ממוצא פלסטיני לגבי תוכן המסעות לישראל ואת האופן שבו אלה גורמים להם להרגיש לא רצויים. שורוק קיבלה בבית הספר פלאייר לקראת ביקור במערב ירושלים במטרה "להבין טוב יותר את המצב". כשהביעה בפני המורה חששות לגבי האופן שבו תתקבל כפלסטינית, המורה "נפנף את זה".
שכתוב ספרי לימוד
במהלך העשור האחרון, קבוצות ציוניות בגרמניה מתרכזות יותר ויותר בספרי לימוד. ב-2010 הוקמה מחדש, במימון משרד החוץ הגרמני ומשרד החינוך הישראלי, הוועדה הגרמנית-ישראלית לספרי לימוד, שהוקמה במקור בשנות השבעים של המאה הקודמת. מטרת הוועדה היא "לקרב בין גרמניה וישראל, במיוחד דרך הצעירים", והיא רואה בניתוח ספרי לימוד "כלי חשוב להשגת המטרה".
תיאום עמוק בענייני חינוך. קנצלר גרמניה אולף שולץ בביקורו בישראל, מרץ 2022 (צילום: אוהד צוויגנברג / פלאש 90)
הוועדה בחנה כ-400 ספרי לימוד גרמניים בתחומי ההיסטוריה, גיאוגרפיה ואזרחות כדי לוודא את אופן ההתייחסות לישראל. במקומות שנמצאו "מחדלים", הוועדה ציינה שתעשה את "השינויים הנדרשים" בספרים ובחומרי הלימוד.
המחדלים, על פי הוועדה, נבעו מ"תיאור חד צדדי ומעוות של ישראל". בפועל, הרבה מה"חומרים החשודים" פשוט הצביעו על טבעו של הכיבוש. כך למשל, באחד הספרים שנלמדו בתיכונים ב-2013 נראו תמונות של חיילים ישראלים המכוונים את נשקם לפלסטינים, מקימים מכשולים ושומרים על מחסומים.
התיאורים האלה הפחידו את הוועדה. "היבטים רבים של המציאות הישראלית הושמטו, במיוחד בכל הקשר לחברה האזרחית", אמר דירק סדובסקי, המתאם המדעי של הוועדה, לרשת השידור דויטשה ולה. "מחברי ספרי הלימוד נוטים להציג את הפלסטינים כקורבנות ואת הישראלים כעבריינים". את התמונות המראות אלימות של הצבא הישראלי כינה סדובסקי "תצוגת ראווה זולה", שיש לתקן אותה כי "ישראל בדרך כלל יוצאת לא טוב".
ספר לימוד לבית ספר יסודי, שראה אור ב-2008 ונלמד בכיתות ג' ו-ד' בברלין, מציג תמונות של גדר ההפרדה. המורה קירסטן טנהאפן סבורה שהתמונות האלה מרמזות כי הגדר "משמשת למשהו אחר מלבד הגנה על ישראלים מפני מתקפות טרור".
אפילו כותרת של ספר כמו "ישראל – מלחמה עד אין קץ?" נתפסת בעיניו של סדובסקי כהצהרה "דטרמיניסטית" מדי. "אסור לראות את ישראל רק בהקשר של הסכסוך המזרח-תיכוני", אמר סדובסקי באותו ראיון.
נראה שהוועדה תיקנה את התדמית השלילית של ישראל באמצעות שינויים שערכה בחומרי הלימוד. בין 2016 ל-2018 נוצרו חומרי לימוד דיגיטליים ואינטראקטיביים המבוססים על עבודת הוועידה ובתיאום עם המרכז לטכנולוגיה חינוכית בתל-אביב, והותאמו לשימושם של מורות ומורים בשתי המדינות.
סדנאות וסמינרים המוצעים לבתי ספר גרמניים הם ערוץ נוסף להטמעת הנרטיב הציוני הפרו-ישראלי בקרב התלמידים. האנתרופולוגית אסרא אוזיורק (Esra Özyürek), שחקרה את התוכניות למניעת אנטישמיות בקרב צעירים ערבים ופלסטינים בגרמניה, כותבת שהתוכניות האלה חותרות לשבור את מה שהן תופסות כ"מיתוס" ו"רגשות פתולוגיים של קורבנות" בקרב אותם תלמידים. "המומחים [המעורבים בכתיבת התוכניות] סבורים שהפלסטינים בפרט, וערבים בכלל, מקרבנים את עצמם ללא כל סיבה", ובכך מציגים את הפלסטינים כשותפים שווים באחריות לנישולם, כותבת אוזיורק.
בינתיים, "יוזמת קרויצברג נגד אנטישמיות" היא ספקית של סדנאות בנושאי ישראל, "הסכסוך במזרח התיכון" ואנטישמיות, כאשר המושג אנטישמיות כולל גם אנטי-ציונות. סדנה טיפוסית של היוזמה, "מעבר לשחור ולבן: ציר זמן של היסטוריה ודימויים היסטוריים בסכסוך המזרח תיכוני עד 1949" מתיימרת לדון בהיסטוריה שקדמה להקמתה של ישראל ב-1948, במטרה לסכל את הטענה לפיה "היהודים גנבו את פלסטין מהערבים".
אסור לומר ש"פלסטין נגנבה". שוטרים גרמנים עוצרים מפגינים במחאת יום הנכבה בברלין (צילום: @thequestionislysh)
הברושור של הסדנה מדגיש כי "במהלך מאות שנים, שטחים שונים באזור יושבו על ידי קבוצות של יהודים ומוסלמים", וכי "מעולם לא היתה מדינת פלסטין". התרגיל, נאמר עוד בברושור, שואף "להעמיד לדיון את הנרטיבים ההיסטוריים המשמשים בסיס לתביעות טריטוריאליות", ובמילים אחרות משדרים לתלמידים שמכיוון שמעולם לא היתה להם מדינה, התביעה הפלסטינית על הארץ אינה לגיטימית. הסדנה לא "מעמידה לדיון" את התביעה הישראלית או הציונית על הארץ.
באופן דומה, פורום החופש של המזרח התיכון – ברלין מציע תוכנית לימודים תחת הכותרת "ערכים דמוקרטיים ומאבק באנטישמיות", סמינר בן שלושה ימים המוצע לבתי ספר, אוניברסיטאות ומכוני לימוד למבוגרים בגרמניה. מטרת הסמינר היא "לחנך סטודנטים ומורים כיצד אנטישמיות, אסלאמיזם ושנאת ישראל משפיעים על ערכים דמוקרטיים בסיסיים ומסכנים אותם".
בספטמבר האחרון, השגרירות הישראלית ערכה בבית הספר לאונור גולדשמידט שבסקסוניה התחתונה יום פרויקטים, תחת הכותרת "להכיר את ישראל בצורה שונה". האירוע, שבו נכחו תלמידים, מורים, נציגי ממשל רשמיים ונציגים ישראליים, הוכתר על ידי ממשלת סקסוניה התחתונה כהזדמנות "ליצור מרחבי מפגש חדשים בין ישראל וגרמניה". חלק מהסדנאות עסקו בהיסטוריה ובתרבות ישראלית, כולל אומנות הלחימה "להגנה עצמית" הישראלית, קרב מגע. מטרת הסדנאות, על פי ההודעה לעיתונות, היתה "להרחיב את נקודת המבט על ישראל כמדינה מודרנית".
פרמטרים למורים
גם מורים גרמנים מקבלים יותר ויותר הצעות להכשרות ולחומרי לימוד המציגים את ישראל באור חיובי. התוכנית הבווארית-ישראלית לשיתוף פעולה חינוכי, הכפופה לממשלת בוואריה, לא רק מארגנת נסיעות של תלמידי בית ספר לישראל, אלא מנהלת גם תקציב שנתי של 200,000 יורו המיועד לנסיעות הכשרה לישראל של מורים, מנהלי סמינרים ואנשי אדמיניסטרציה.
אחת הסדנאות הזמינות למורים במדינת הסן, תחת הכותרת "פרואקטיביים נגד אנטישמיות", מסייע למורים לזהות מופעים שונים של אנטישמיות, כולל "אנטישמיות הקשורה לישראל". הפרויקט ממומן על ידי המדינה כחלק מהתוכנית "פעולה למען הדמוקרטיה ונגד קיצוניות".
"האנטישמיות היא חלק מהחיים היומיומיים בגרמניה", נאמר בתיאור הפרויקט. "היא נמצאת לא רק בשוליים של הקשת הפוליטית ובאסלאמיזם כחלק מתפיסת העולם הסגורה שלו, אלא גם בלב החברה".
בשם המאבק נגד אנטישמיות, מדכאים על ביקורת על ישראל. דגל ישראל על שרידי חומת ברלין (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)
ועידת הקבע של שרי החינוך והתרבות, מצדה, הפצירה במורים שוב ושוב לשלב בתוכניות הלימודים שלהם תדמית חיובית של ישראל. ב-2016, הוועידה פרסמה הצהרה משותפת ביחד עם המועצה המרכזית של יהודי גרמניה בנושא הוראת היסטוריה ותרבות יהודית בבתי הספר בגרמניה, המדגישה שלישראל "חשיבות מיוחדת ליהודים", ושאנטי-ישראליות ואנטי-ציונות הם צורות של אנטישמיות.
"בהקשר זה, חיוני להדגיש את סיפור הקמתה של מדינת ישראל כדי להבין את מצבה הייחודי ואת האיום על קיומה", נאמר בהצהרה. ההצהרה מתרה במורים שלא לדבר על ההתפתחויות "בתוך וסביב מדינת ישראל", ומדגישה כי "אסור להעמיד לדיון את זכותה של ישראל להתקיים".
כיתות לימוד רבות אימצו את רוח ההצהרה. כך למשל, מערך שיעור שהתפרסם בפורטל בתי הספר של מינכן תחת הכותרת "הסכסוך הישראלי-פלסטיני", מקדיש לנושא שמונה שעות. על פי המערך, המורים מצופים ללמד על הסכסוך אך ורק דרך שורשיו ההיסטוריים, ולהעביר לתלמידים את המסר שהציונות מרכזית ליהדות.
המורים שכן מדברים על פלסטין צפויים לקשיים. כריסטוף גלנץ, מורה גרמני ופעיל פרו-פלסטיני באולדנברג, הותקף ב-2016 בשל תמיכתו בתנועת הבי.די.אס. רשויות בית הספר חקרו את גלנץ תחת החשד שפעילותו היא אנטישמית, ואפילו השגרירות הישראלית התערבה והאשימה את גלנץ ב"תמיכה באלימות".
האשמות אלה התעצמו גם על רקע מאמר שכתב גלנץ עבור איגוד המורים המקומי שלו, על חינוכו כליברל ציוני והמעבר שלו לתמיכה בבי.די.אס. כאשר המאמר היה עוד בשלבי עריכה, הוא הודלף לקבוצות ציוניות שפתחו במערכה בינלאומית נגד האיגוד. מזכיר האיגוד הוצף במבול של איומים. לבסוף האיגוד נכנע ללחצים ומשך את המאמר של גלנץ, תך השמדת כמה מאות עותקים שכבר ירדו לדפוס, לפני שיופצו. ראשת האיגוד, מרליס טפ, אף כתבה מכתב התנצלות.
סירב להתנצל. כריסטוף גלאנץ (באדיבות המצולם)
אחת ההאשמות נגד גלנץ היתה שהוא הפר את קוד הניטרליות שלו מחויבים עובדי ציבור בגרמניה. אך גלנץ דוחה את ההאשמה. בשיחה עם מגזין 972+ הוא אמר כי "התוצר של עבודתי כמורה לא יהיה העתק של עמדותיי הפוליטיות, אלא בוגרים צעירים שלמדו כיצד לגבש ניתוח פוליטי המבוסס על עובדות וליישם אותו בחיים החברתיים".
גלנץ סבור כי תלמידים יכולים לגבש דעה על המתרחש בפלסטין במקום לקבל את הנרטיב הגרמני לפיו "זה מאוד מסובך". "העובדות ההיסטוריות, המקורות, המסמכים – הכל שם. ברגע שאתה מעצב ניתוח פוליטי מבוסס עובדות על הסוגייה, זה מסמן את סוף הניטרליות", הוא אומר. "הנגשת עובדות והוראת ערכים הומניים הן ליבת העבודה המקצועית שלי, בין אם זה לרוחו של 'האינטרס הלאומי הגרמני' הנודע לשמצה או לא".
בסופו של דבר, גלנץ לא פוטר מעבודתו ובכך הציב תקדים לפיו אין זה מנוגד לחוק להיות מורה ופרו-פלסטיני.
"המקרה שלי מוכיח שאפשר לעמוד בהצלחה גם בפני המתקפה הציונית החריפה ביותר, בתנאי שיש לך מצפן פוליטי ברור ואיתן ותמיכה של חברים ושותפים לדרך", אומר גלנץ. "המאבק הפלסטיני הוא מקור תמידי של השראה עבורי".
הפגנת סולידריות עם פלסטין בברלין (Hossam el-Hamalawy/Flickr/CC BY 2.0)
בעוד המקרה של גלנץ נראה כצעד בכיוון חיובי, תלמידים פלסטינים שלא לומדים אצל מורים בעלי ראייה ביקורתית כמו גלנץ עדיין נתונים לגזענות אנטי-פלסטינית. "פלסטין הפכה למילת טאבו באקדמיה, בחינוך הציבורי ובמקומות עבודה", אומרת וקילי.
"המשמעות של להיות פלסטינית בגרמניה היא להפוך את עצמך לבלתי נראית ככל האפשר, כדי לשרוד. בית הספר שלי לא סיפק לפלסטינים מקום כדי להתקיים. רוב המורים היו נוצרים ציונים, שנטפלו אלינו במכוון, הפלו אותנו וכינו אותנו שקרנים כאשר דיברנו על הסבל של המשפחות שלנו בפלסטין".
"הנחיתי פעם פאנל על מזרח גרמניה בהשתתפות פוליטיקאי מקומי", אומרת מרים, תלמידת תיכון. "נדהמתי כשהוא התחיל לדבר פתאום על פלסטינים. הוא טען שאנחנו לא תמימים כפי שאנחנו מעמידים פנים ומהווים איום על ישראלים. הייתי כל כך בהלם שלא הצלחתי להוציא מילה".
מרים סבורה שהשיח סביב ישראל איננו רק מדאיג, אלא מסוכן עבור תלמידים פלסטינים. "השיח הגרמני מתעלם לחלוטין מהפלסטינים. היופמיזם המשמש לתיאור הצבא הישראלי – 'כוחות הביטחון' – תמיד יגמד ויוציא מהקשרה את האלימות נגד בני עמי".
"זאת איננה רק השלכה של הניסיון ההיסטורי הגרמני, אלא דרך למיקור חוץ של כל הפחדים והאחריות שלהם לפתחנו, בעוד הם לוקחים על עצמם את התפקיד הנעלה, לוודא שאנחנו מתנהגים כראוי. הסירוב ללמד את ההיסטוריה הפלסטינית משרת בפשטות את המצפן המוסרי של גרמניה עצמה".
היבא ג'מאל היא עיתונאית אמריקאית-פלסטינית החיה כיום בגרמניה. המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגמה מאנגלית: אורלי נוי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
