השבריריות הלבנה של מכחישי חטיפת ילדי תימן

התפקיד המשמעותי של גזענות הוא הסחת דעת. היא מרחיקה אותנו מהעבודה שצריך לעשות. הוי מאלצת אותנו להצדיק, שוב ושוב, את עצם הקיום שלנו" (טוני מוריסון)

"באופן כללי, אחת הדרכים העיקריות שבה אשכנזים בישראל מממשים את הפריווילגיה שלהם זה בלבזבז לנו את הזמן ולהטריח אותנו עם הבורות שלהם" (יאלי השש)

לאחרונה אנו עדות לגל של כתיבה ושיח של הכחשת חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן, רובו על הבמה הנרחבת שמספק לכך עיתון "הארץ" וחלקו בפלטפורמות אחרות, כמו פייסבוק וטוויטר. המלעיזים מערימים טענות מטענות שונות, רובן ככולן נשענות על הכחשה קטגורית של כל עוול.

אך בנוסף לטיעונים הרגילים ולהאשמות ב"תיאוריית קונספירציה", הפעם מתווספת להכחשה גם תחושת קורבנות עזה במיוחד, שנראה כי מגיעה לגבהים שטרם נראו במחוזותינו (לפחות בעיתונות הישראלית הכתובה, מרחב שלכאורה אמור לפעול על פי סטנדרטים עיתונאיים סבירים).

בולטת במיוחד האשמתו החוזרת ונשנית של אורי משגב, בשלושה מאמרים שונים (!), כי עמותת עמר"ם מקדמת "עלילת דם". אך משגב רחוק מלהיות היחיד – כך למשל, כותב מורן שריר כי "תיאוריית חטיפת ילדי תימן מבוססת על תחושות, ספקולציות, הגזמה סלקטיבית ושברי עדויות"; נעמה ריבה קראה לחטיפות "פרשה שלא היתה"; ועופר אדרת, במהלך אירוני במיוחד, משתמש במקרי חטיפות של ילדים אשכנזים כדי להאשים את עמר"ם בגזענות הפוכה, ולהכחיש את המרכיב הגזעני בחטיפות.

ויקי שירן כתבה: "מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות, צריך לנשום עמוק ולכתוב". ואכן, בשבועות האחרונים עלו הן מאמרי דעה והן פוסטים ברשתות החברתיות, תוך הרבה מאוד נשימות עמוקות.

הכותבות.ים – פעילים.ות ותומכות.ים של עמותת עמר"ם – עושים עבודת קודש של ממש, משקיעות אנרגיה ומאמצים בהפרכה מדוקדקת של דברי הבלע, נקודה מול נקודה. לא, לא מדובר בעלילת דם. כן, קיימות ראיות ועדויות רבות. לא, העמותה לא משלמת משכורות עתק (רק משכורת אחת שמאפשרת פרנסה בכבוד). לא, העמותה לא מקדמת "שנאת אשכנזים". הם מפנים לעדויות, לראיות ולעובדות, וכותבות באורך רוח ובסבלנות ראויים לציון.

בפוסט בפייסבוק, מציב עמוס נוי את שאלת המענה לכסיל כאיוולתו. מצד אחד, אי אפשר לענות לכסיל מבלי לקבל את תנאי השאלה, את המסגור שלה ואת חובתנו לענות. מצד שני, אי אפשר שלא לענות לו, כי אז עלולים לראות אותנו כמי שאין תשובה בידיהן. זהו בדיוק המלכוד שאליו נדרשה טוני מוריסון, ויאלי השש בעקבותיה.

אך ישנה גם אופציה שלישית, שפוטרת אותנו מהמלכוד המזיק הזה – להפוך את היוצרות, ולתשאל את השואל.

מושקעים רגשית בשימור מעמדם הפריווילגי

בראש ובראשונה, חובה לציין: מה שאנחנו רואות פה הוא בקלאש, תגובת-נגד, להצלחה של עמר"ם. צודק תום פסח כשהוא כותב שהמתקפה הפרועה של השבועות האחרונים משקפת את מצוקתם של המכחישים, לאור התרחבות הלגיטימציה שמוענקת לפרשה בשיח הציבורי.

אך מעבר לכך, המופע הגזעני שאנחנו עדות לו כרגע מהווה דוגמה מופתית לכמות המאמצים הנרחבת שקבוצות מדכאות מוכנות להשקיע כדי למצב את עצמן בתור "הקורבן האמיתי", וכדי להצדיק עוולות מזעזעות מבלי לבחול באמצעים.

בניגוד לעמותת עמר"ם, שעוסקת באיסוף עדויות וחתירה לתשובות לגבי הפרשה, השאלה שעליה מנסים המכחישנים לענות אינה "מה באמת קרה?", אלא – "איזה נרטיב ניתן לבנות כדי להכחיש/להצדיק את מה שקרה?". רוצה לומר, הם מבצעים ניסוי בכתיבה יצירתית כדי להתאים את הסיפור לצרכיהם האידאולוגיים.

ומהם צרכיהם האידאולוגיים? הגנה על הפריווילגיה והמעמד שלהם כאשכנזים. כאן נוכל להיעזר במונח "שבריריות לבנה", שאותו טבעה רובין דיאנג'לו בספרה הנושא את שם זה.

על פי דיאנג'לו, אנשים לבנים מושקעים רגשית באופן עמוק בשימור מעמדם הפריווילגי, כך שהם חווים מצוקה קשה מול הכרה במציאות הגזענית. הכרה זו יוצרת תחושת איום כה חזקה, שהם מגיבים בעוצמה כאשר הם נתקלים בה. לכן, יעשו כל דבר שבכוחם כדי להשיב את תחושת הביטחון שלהם בצדקתם וכדי להרגיע את מצפונם. במקרה זה, מה שאנחנו רואות הוא הניסיון של אשכנזים "לתקן" את הנרטיב ההיסטורי כך שיתמוך בטובתם.

את המהלך שהם מבצעים כאן ניתן להקביל לטקטיקה פופולרית בתחום המשפט, המשמשת גברים אלימים בתביעות נגד הנשים שבהן הם פגעו. DARVO (ראשי התיבות של "הכחשה, התקפה, והיפוך בין התוקף לקורבן") הוא מהלך שבו הצד האלים (בדרך כלל הגבר) ממציא נרטיב חדש שמכחיש את האלימות, ומצייר אותו בתור הקורבן האמיתי.

דוגמה בולטת לכך ראינו לאחרונה במשפט של ג'וני דפ נגד אמבר הרד, שבו זכה דפ לתמיכה ציבורית ניכרת. אפילו במקרה זה, שבו הקורבן לאלימות תיעדה את האלימות במשך שנים, הביאה ראיות והעידה באופן נרחב על דוכן העדים – אנשים העדיפו להאמין שכל השנים היא זייפה ראיות, קשרה קשר עם אחרות.ים והעבירה את עצמה שבעת מדורי גיהנום מול הציבור – אך ורק במטרה להרוס את חייו של דפ. ולא רק זאת, אלא שהיא עצמה האלימה האמיתית ודפ למעשה הינו הקורבן.

גם במקרה זה, המכחישנים משתמשים בטקטיקה של הכחשה, התקפה נגדית מול העמותה שמקדמת הכרה, ריפוי וצדק, והיפוך בין הצד המקרבן לצד הנפגע. אל מול העדויות והראיות הרבות, שמספרן רק ממשיך לגדול, הם מעדיפים להציג סיפור שלפיו מדובר בקונספירציה נרחבת ומתוחכמת במיוחד – שנוצרה אך ורק כדי לפגוע באשכנזים. ולא רק זאת, אלא שאשכנזים – ולא הילדים החטופים והוריהם – הם הקורבנות האמיתיים של השיח סביב הפרשה.

משם, הדרך לעלילות דם מתקצרת מאוד, ולא פלא שהדימוי הנגיש ביותר לדמיון האשכנזי הוא בזמן אחר ובמקום אחר – כאן ועכשיו הם המדכאים.

אך כמו במקרה של דפ והרד (עם חשיפתם לציבור של חומרים שקודם לכן היו מסווגים וחושפים את פרצופו האמיתי של דפ), ובכלל כמנהגו של עולם – האמת נהירה וגלויה לכל בר דעת, והשאלה האמיתית היא רק כמה זמן ייקח לחברה להשלים פערים.

שירי אייזנר היא אקטיביסטית וכותבת ביסקסואלית, פמיניסטית, מזרחית ואנרכיסטית. היא מחברת הספר Bi: Notes for a Bisexual Revolution