הקולנוע הנשי החרדי היה בשיא, הקורונה עצרה אותו

בסוף שנות התשעים, שגשג הקולנוע החרדי כענף תעסוקה גברי בעיקר, שהפיק סרטי מחשב לכל המשפחה. אלא שבשנת 2007 יצאו רבנים באיסור גורף נגד צפייה בסרטים במחשבים הביתיים. לאיסור זה נוספה תופעת צריבת הדיסקים, מה שהוביל לדעיכת הקולנוע החרדי-גברי.

על רקע דעיכה זו, החלו לשגשג סרטי הנשים החרדיות. סרטי הנשים הוקרנו בהקרנות ציבוריות, לנשים בלבד, בכיתות, במחנות קיץ של סמינרים יוקרתיים ובאולמות מאולתרים בריכוזים חרדיים ברחבי הארץ ובהמשך גם ברחבי העולם. הסרטים הופקו, שווקו והופצו באופן עצמאי על ידי היוצרות החרדיות. בלי טלוויזיה ואינטרנט, הן ביססו באופן עצמאי תרבות צפייה בסרטים בתוך העולם החרדי. כעת, כעשרים שנה לאחר פריצתו, מפעל זה, שהעניק העצמה רבה לקולנועניות החרדיות, ניצב בסכנה בגלל השלכות משבר הקורונה.

באופן מפתיע, לא רבים הבינו את גודל תרומתו של הקולנוע החרדי, הפנים סקטוריאלי, לקולנוע ולחברה הישראלית. הקולנוע החרדי שרד כמעט ללא תמיכה מהממסד, ללא סינמטק חרדי או אולמות קולנוע סטנדרטיים. הוא שרד על אף הביקורת שהושמעה נגדו מבית, ולא אחת גם מחוץ. המתנגדים מבית ראו בקולנוע סמל למערביות ויצאו בפשקוולים כדי להזהיר את הציבור מפניו. המתנגדים מחוץ טענו שאסור לתמוך בקולנוע חרדי משום שהוא סקטוריאלי ואינו פונה לכלל הציבור.

היו שהתנגדו לו (בלי לצפות בו כמובן) בטענה שהוא חובבני, והיו שהתנגדו נחרצות לבידול המגדרי (סרטי נשים וסרטי גברים בנפרד). כך או כך, הקולנוע הנשי החרדי לא רק שרד, אלא המשיך להפיק הפקות, העסיק את טובי נשות ואנשי תעשיית הקולנוע בישראל, תוך שיתופי פעולה פוריים עם שורת שחקניות מהמובילות בתחום. מרים זוהר, אוולין הגואל, אליאנה תדהר, סמדר קילצ׳ינסקי, דניאל גל, גאיה טאוב, שירן סנדל, ליה קניג, ריימונד אמסלם, עדי הימלבלוי, לוסי דובינצ׳קי, סנדי בר, רותם זיסמן-כהן, עינת שרוף – הם רק חלק מהשמות שהשתתפו בהפקות האלה.

כך לדוגמה, סרטה של דינה פרלשטיין ״זכות השתיקה״ צולם ב-2017 בישראל ובצרפת, בכיכובן של אליאנה תדהר ושירן סנדל. פרלשטיין פועלת בתחום כבר יותר מעשרים שנה, יצרה 14 סרטים עלילתיים וכמה סרטים דוקומנטריים ונחשבת פורצת דרך בתחום הקולנוע הנשי-חרדי בישראל ובחו״ל. הסרט "זכות השתיקה", שאורכו 150 דקות, מספר את סיפורה של עיתונאית צרפתייה שמגיעה לישראל לעשות כתבה על גל ההגירה היהודית בעקבות אירועי טרור בצרפת ונחשפת תוך כדי כך לסיפורה שלה ולשושלת הבין דורית והנשית של השקרים והסודות במשפחתה.

מתוך הטריילר של "זכות השתיקה" בבימוי דינה פרלשטיין 

אולם עכשיו, חרף תרומתו המשמעותית כסוכן שינוי חברתי, משבר הקורונה חשף את הקולנוע החרדי הנשי לפגיעה משמעותית, ואין מי שיגן עליו. לא מאבק של היוצרות עצמן וגם לא שיח אינטלקטואלי שיגן על חשיבותו.

הפגיעה הראשונה והמיידית טמונה בהשקעות כספיות עצמאיות, שירדו לטמיון בגלל הקורונה ויקשו על היוצרות להתאושש ולהמשיך ליצור. הקולנוע החרדי התבסס על אירועים המיועדים לנשים ונערות בארבע עונות בשנה – סוכות, חנוכה, פסח וחופשת הקיץ. עקב ביטול ההקרנות בפסח השנה, ההפקות ספגו מכה קשה. לצד המכה הזו, הקהל החרדי החל לחזור לתרבות הצפייה במסכים הביתיים, זאת בעקבות הסכמת חלק מההנהגה החרדית לצפייה בסרטים ולשימוש באינטרנט הביתי בתקופת הקורונה. חלק מהיוצרות הפנימו את השינוי והחלו משווקות לינקים ודיסק און קי עם סרטים ישנים בתשלום, אבל זהו פיתרון חלקי.

ההתעלמות של ההנהגה הפוליטית החרדית מהפגיעה בתרבות הפנאי של הנשים החרדיות לא מפתיעה, שכן הם גברים שהמקדמים אינטרסים ״בוערים״ אחרים על הפרק. היעדר הגיבוי ליצירה החרדית בולט גם בשתיקת היוצרות עצמן. כאשר החלה מחאת יוצרי הקולנוע, הן בלטו בהיעדרן, בעיקר משום שהן לא מקבלות תקציבים מגופים ממשלתיים וסרטיהן אינם מוקרנים בבתי קולנוע רגילים. חלקן כלל לא שמעו על המחאה.

בנוסף יש לזכור כי קשה מאוד לאישה חרדית להיות בחזית, להנהיג ולצאת כנגד. ייתכן שזו הסיבה שארגוני היוצרים החרדיים, שפועלים כיום באופן לא רשמי וללא תקציב, לא יצאו לרחובות להפגין לצד שאר הארגונים. זו גם הסיבה שקהל הצופות החרדיות, שהחליפו את תרבות הקריאה בתרבות הצפייה, לא יצאו למחאה.

״אלו ימים של סרטים לכל המשפחה״, אומרת לי אם חרדית מירושלים, ״ולכן אני מעדיפה את אונטערן (הצגות מוסרטות ביידיש, מ״ו) או סרטים שיתאימו גם לבנים. סרטים רק לבנות זה קצת מורכב כרגע לארגן, למרות שהבנות הולכות לצפות אצל חברות שאצלן זה מתאפשר יותר בקלות״. על השאלה כיצד מתקבלת הצפייה בסרטים בבית שעד כה לא צפו בו בסרטים כלל, היא משיבה: ״לבנים היה צימאון גדול יותר מאשר לבנות, שרגילות לצפות בסרטי נשים. הגענו למצב שהם צפו בשלושה סרטים ביום, עד שאמרתי די. הסרטים הם בייביסיטר מושלם, אבל זה ממכר ויכול להיות שמייד אחרי שהמגפה תחלוף, נחזור לתקנות הרגילות, שאצלי בבית חייבים לקבל״.

הקולנוע החרדי-נשי הפיק עד כה מאות כותרים, ביסס את מעמדו והפך לפופולרי מאוד בקרב נשים חרדיות. ההערכה היא שמאות אלפי נשים חרדיות בישראל ובעולם צפו בסרטים באולמות מאולתרים. אולם עכשיו הכל עומד. ההקרנות בריכוזים חרדיים בערים וביישובים  -בני ברק, חיפה, ביתר עלית, אופקים, קריית גת, ירושלים, מודיעין, קריית ספר ועוד – בוטלו לראשונה אחרי שני עשורים שעבדו ברציפות. ההקרנות האלה היו מקור הכנסה עיקרי של היוצרות. יוצרות רבות נקלעו עכשיו לחובות משום שאינן יכולות להחזיר את ההשקעה. עכשיו הן יצטרכו להוכיח את עצמן מחדש ולשאת על כתפיהן את מאבקי זכות הקיום והשוויון, כאשר איש לא נאבק עבורן מעל בימת הכנסת או בכיכר הבימה.