newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפעם זאת אזעקת אמת

לנתניהו אין מה להציע לציבור הישראלי מלבד סטטוס קוו הולך ונשחק. בן גביר, מנגד, הוא כוח השינוי. בתסריט לא מופרך הוא יהיה האיש החזק בממשלה הבאה, עם תוכנית פעולה שכמוה איש לא העז לקדם בישראל מעולם  

מאת:

צריך להתחיל להתכונן לאפשרות שעוד חודשים ספורים נעמוד בפני ממשלה שתנסה לשלול אזרחות מאזרחים ישראלים – פלסטינים, אבל אולי גם יהודים. פוסטר בחירות של איתמר בן גביר על רקע הסרת פוסטר של ח"כ אחמד טיבי. (יונתן זינדל / פלאש 90)

אפשר להבין את מי שלא מתרגש במיוחד מהאפשרות שגוש נתניהו ישיג 61 מנדטים בבחירות הקרובות. הימין שולט בישראל ב-45 השנים האחרונות כמעט ברציפות, ובמה שנוגע ליחסה של ישראל לפלסטינים, ממשלות מפא"י והעבודה, ששלטו ב-30 השנים הראשונות לקיומה של המדינה, היו אפילו גרועות יותר: נכבה, חוק נכסי נפקדים, הפקעות אדמות, הקמת ישובים ליהודים בלבד, התנחלויות בשטחים שישראל כבשה ב-1967. במה כבר ממשלת הימין החדשה תהיה שונה ממה שראינו עד כה?

ובכל זאת, אסור להוציא מכלל אפשרות שממשלת נתניהו השישית תציג חידוש שלא ראינו מאז 1948, חידוש הרסני ומסוכן מאוד. לא בגלל נתניהו. את נתניהו אנחנו מכירים, לטוב ובעיקר לרע. אלא משום שזו בעצם תהיה ממשלת בן גביר. בנימין נתניהו יעמוד בראש הממשלה, אבל האיש החזק בממשלה יהיה איתמר בן גביר. לא רק בגלל גודלו המספרי בתוך קואליציית הימין – כרבע מחברי קואליציית הימין העתידית, לפי הסקרים האחרונים, קרוב לחצי מגודלו של הליכוד (בכנסת הנוכחית, ראוי להזכיר, היחס בין עוצמה יהודית לליכוד הוא אחד לשלושים) – אלא משום שבן גביר הוא כוח השינוי, ונתניהו הוא כוח העבר, שמהשמרנות שלו נותרה רק האובססיה לשמור על עצמו.

עליית הבן גביריזם נובעת מתוך משבר אמיתי בחברה הישראלית ובמנגנוני השליטה היהודית במרחב. מצד אחד, הסטטוס קוו, משני צידי הקו הירוק, הולך ומתערער. ראינו את זה באירועי מאי 2021, ואנחנו ודאי רואים את זה בשבועות האחרונים בג'נין, בשכם, במזרח ירושלים ובקרוב, מן הסתם, גם במקומות אחרים. מצד שני, התחזקות המיעוט הפלסטיני וכניסתו לתוך המשחק הפוליטי בישראל, ואפילו לתוך הקואליציה והממשלה, מאיים על משטר העליונות היהודית, שעל יסודו פועלת ישראל מאז סיום מלחמת 1948.

נתניהו בנה את עצמו על יכולתו לשמור על הסטטוס קוו הזה בלי שהסתירות הגלומות בו ימוטטו אותו: מצד אחד מחיקת הקו הירוק והורדת הסיפור הפלסטיני מסדר היום, ומצד שני "שלום כלכלי" בגדה המערבית ובעזה; מצד אחד פיתוח כלכלי וחברתי של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל, ומצד שני שימור העליונות היהודית על ידי צעדים הצהרתיים כמו חוק הלאום. מצד אחד פיצול ושיסוע החברה הישראלית, ומצד שני שמירה על מראית עין של ממלכתיות.

בן גביר למעשה מצביע על כך שהמלך הזה הוא עירום. הסטטוס קוו הזה התערער ומתערער כל יום, הוא אומר, העליונות היהודית בסכנה, גם בגדה המערבית ובירושלים, אבל בעיקר בתוך ישראל הריבונית (לא במקרה הוא ממעט לדבר על התנחלויות או סיפוח), והניסיונות להסוות את הסכנה הזו במלים יפות או בהסתמכות על מושיע על-אנושי, שכפי שתומכי נתניהו מנסים להציג אותו, כבר לא עובדים. צריך משהו חדש.

אפרטהייד? אדרבה

במובן זה, בן גביר הוא סוג של תמונת ראי לעליית שיח האפרטהייד כהגדרה למשטר הישראלי. תומכי השיח הזה טוענים כי הכיבוש, הדיכוי של הפלסטינים ושלילת זכויותיהם הם לא קוניוקטורה, הם לא מהלך שאפשר לסיימו על ידי סיום הכיבוש ופירוק ההתנחלויות, אלא הם עצם מעצמו של המשטר הישראלי. בן גביר מסכים עם ההגדרה הזו, אלא שהוא חושב שהמשטר הזה הוא הדבר הנכון, וכדי שהוא יישמר, צריך לשנות את כללי המשחק הקיימים כאן מאז 1948.

אפשר בהחלט לראות בעלייתו של בן גביר ביטוי של חולשת המערכת הפוליטית בישראל. לאליטה הישראלית אין היום שום הצעה של ממש לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים – לא סיפוח, לא שתי מדינות, לא ניהול או צמצום הסכסוך – ואין לה גם שום כוונה לוותר על זכויות היתר שלה. לפי ההסבר הזה, ההצעה של בן גביר היא יותר ביטוי של חוסר אונים, של תסכול, מאשר תוכנית פעולה ממשית. ובכל זאת, ההיסטוריה מראה שגם הצעות פוליטיות שנולדו מתוך חולשה ומצוקה, גרמו נזק עצום.

ההצעה של בן גביר פשוטה. כדי לשמור על משטר העליונות היהודית הקיים, צריך לפעול נגד כל מי שמערער עליו. את מי שלא יקבל את המשטר הזה, אומר בן גביר, צריך להוציא ממעגל האזרחות הישראלי: לשלול את אזרחותו ולגרש אותו מישראל.

בן גביר מתקבל בקריאות צהלה על ידי שבט צופים:

מאז שדוד בן גוריון העניק אזרחות ישראלית למיעוט הפלסטיני שנשאר בתחומיה אחרי מלחמת 1948, המדינה הישראלית לא העזה לגעת באזרחותם של תושביה הפלסטינים, שלא לדבר על האזרחות של תושביה היהודים המתנגדים למדיניותה. ישראל עשתה הרבה דברים נוראים אחרים במהלך 75 השנים האחרונות, אבל לא את זה. זהו איום מסוג אחר. אני אישית חושב שאם ישראל תאמץ מדיניות של שלילת אזרחות וגירוש, היא תגזור את סופו של המשטר הקיים, אבל אין פירוש הדבר שזה לא יכול לקרות.

נכון, כבר הועלו הצעות ברוח זו בעבר. רחבעם זאבי הציע טרנספר לפלסטינים (טרנספר מרצון, מתעקשים תומכיו), קמפיין הבחירות של אביגדור ליברמן ב-2009 קידם את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות", ו"תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ', שותפו הפוליטי של בן גביר, העמידה בפני הפלסטינים ("ערבי ארץ ישראל", בלשונו) שתי ברירות: לחיות כפרטים במדינה היהודית, ללא שאיפות לאומיות, או להגר למדינה ערבית אחרת בסיוע מדינת ישראל. שלא לדבר על אביו הפוליטי של בן גביר, מאיר כהנא.

מה שמבדיל את ההצעה של בן גביר הוא, אם כן, לא התוכן. מה שמבדיל אותה הוא הרגע הפוליטי. בעבר, ההצעות האלה עלו מהשוליים של מחנה הימין, בעוד המיינסטרים הימני, הליכוד, שמר על קו פופוליסטי-מסורתי, ממלכתי במידה רבה. גם כשהוא צירף לממשלות שהקים את המפלגות שהציעו את הרעיונות האלה, יישום החלקים האלה במצע שלהן לא עלה מעולם על הפרק.

המצב היום שונה. הליכוד לא רק הצטמק מבחינה מספרית ורחוק מאוד מקו הארבעים מנדטים של ימי מנחם בגין או יצחק שמיר, הוא גם איבד את הממד הממלכתי שהיה בו. אין זה המקום להיכנס לכל הסיבות שהובילו לכך – משפטו של נתניהו היה אחד מהן, אבל לחלוטין לא היחיד – אבל הליכוד ונתניהו עצמו לא מסוגלים להציג תזה של ממש נגדית לתזה של בן גביר. גם הם כבר לא מאמינים יותר בנפלאות הסטטוס קוו.

עורף ציבורי רחב

הרגע הפוליטי של בן גביר מסוכן יותר מבעבר גם משום שהוא נשען על עורף ציבורי רחב, לא רק על קבוצות שוליים מקרב נערי הגבעות, משם צמח בן גביר. הלינץ' בבת ים (ובמידה מסוימת אולי גם הלינץ' בקריית שמונה), צופי רמת גן המקדמים אותו בצהלות, מראים שיש מספיק כוחות ברחוב הישראלי שיתגייסו למען יישום המדיניות שלו, אם יהיה הצורך. ההתמזגות הכמעט מוחלט בין הצבא בשטחים הכבושים ובין המתנחלים, כפי שבאה לידי ביטוי נוסף בעיירה חווארה רק ביום חמישי האחרון, מלמדת שגם חלקים בכוחות הביטחון הישראליים מקבלים את ההיגיון הבן גבירי.

אין זה אומר שאם גוש נתניהו ינצח בבחירות, התסריט הזה בלתי נמנע, ושתוך חודשים ספורים הכנסת תאשר את "חוק הגירוש" של בן גביר, ויוקם משרד להגירה. אבל זה בהחלט לא תסריט שצריך להוציא מכלל חשבון. בערוץ 12 דיווחו שנתניהו ובן גביר נפגשים באופן קבוע, מדי שבוע. לא נתניהו, ולא איש מראשי הליכוד, הביע הסתייגות של ממש מההצעות האלה של בן גביר. ייתכן שהם תומכים בעצמם ברעיונותיו של בן גביר – וריבוי הצהרות על אפשרות של נכבה חדשה מפי בכירי ליכוד רומז לכיוון הזה – וייתכן שהם מאמינים שהוא לא מתכוון ברצינות ליישם את החוקים האלה, וכורסת שר תגרום לו לשכוח מהם.

ההיסטוריה של המאה העשרים עשירה למדי בדוגמאות של מנהיגי ימין "מתון", שהכניסו ימין פשיסטי לתוך ממשלתם, מתוך אמונה שיוכלו ליהנות משני העולמות: גם להישאר בשלטון וגם לרסן את הימין הפשיסטי הזה מבפנים.

אינני אומר שזה מה שיקרה אחרי ה-1 בנובמבר. ייתכן שנתניהו והליכוד יבינו שבן גביר מאיים לחסל קודם כל אותם, כפי שעשו מפלגות הימין הקיצוני למפלגות הימין השמרניות במערב אירופה בשנים האחרונות, ויעדיפו להקים ממשלה עם כוחות ימין מרכז, כמו מפלגתו של בני גנץ. גם מעורבות בינלאומית, אמריקאית ואחרת, נגד צירופו של בן גביר לממשלה, עשויה להגיע. גם אם יצטרף לקואליציה, ייתכן שבן גביר ילך בעקבותיהם של זאבי וליברמן ויאפסן את ההצעות הגזעניות והאנטי-דמוקרטיות שלו ברגע שייכנס לממשלה. אבל האפשרות שהוא אכן ינסה לממש אותן קיימת, במיוחד לאור המצב הפוליטי השביר שישראל נמצאת בו היום.

אין בדברים האלה משום אזהרה (או הסגברה, כפי שכתבה חנין מג'אדלה ב"הארץ"), בבחינת אם לא תלכו להצביע, יקרה אסון, ו"מחנה השינוי" יפסיד. אין שום ביטחון שגוש נתניהו ישיג 61 מנדטים, וגם אם זה יקרה, אין הכרח שהתסריט השחור יתממש. אבל אני חושב שהשמאל בישראל – תהיה ההגדרה שלו אשר תהיה – צריך להתחיל להתכונן לאפשרות שעוד חודשים ספורים נעמוד בפני ממשלה שתנסה לשלול אזרחות מאזרחים ישראלים – פלסטינים, אבל אולי גם יהודים. צריך להתחיל לחשוב איך מתנגדים לממשלה שתנקוט צעדים כאלה. ממשלה שתהיה אולי חוקית, אבל לחלוטין לא לגיטימית.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf