newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק באפרטהייד זקוק גם לחזון ליום שאחרי. כך הוא יכול להיראות

שוחרי הצדק והשוויון בפלסטין ובישראל צריכים להציב יעד שאליו הם רוצים ללכת. במקום פתרונות לא ריאליים המבוססים על הפרדה או על מחיקת הריבונות, "ארץ לכולם" מציעה אופק המבוסס על עקרונות של עצמאות, הכרה הדדית ושותפות

מאת:
בלי פירוק משטר העליונות היהודית, לא יהיה כאן פתרון. ילדות פלסטיניות בחברון (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

בלי פירוק משטר העליונות היהודית, לא יהיה כאן פתרון. ילדות פלסטיניות בחברון (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

ב-2002 הגעתי במשימה עיתונאית לכפר הפלסטיני זיתא שבצפון הגדה המערבית. ישראל החלה לבנות את גדר ההפרדה באזור, ותושבי הכפר עמדו לאבד אלפי עצי זית, שכן הגדר הוקמה ממש על אדמותיהם. התיישבתי במועצת הכפר עם כמה איכרים, ושמעתי מהם על החששות שלהם: מה יקרה לעצים שייעקרו עם הקמת הגדר, כיצד יגיעו לאדמות שלהם, שיישארו בצד "הישראלי" של הגדר. אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו. אותם איכרים פלסטינים התחילו לדבר איתי על האדמות "האחרות" של זיתא, אלה שלפני 1948 הגיעו עד לחדרה ואפילו לים. כמה מהם אפילו טרחו להציג לי קושאנים על אותן אדמות.

זה הפתיע אותי, כי ראיתי מולי אנשים שישראל עומדת לגזול מהם את אדמותיהם תוך חודש-חודשיים, שעשויים מהיום למחר להישאר ללא פרנסה, אבל הם מדברים בלהט לא על האדמות שהם מאבדים עכשיו, אלא על אדמות שאיבדו לפני יותר מחמישים שנה, אדמות שהם לא עיבדו מעולם, שכן רובם היו צעירים מדי. שם, בבית המועצה בזיתא, זכות השיבה לא נשמעה לי כמו מושג פוליטי מופשט, או כמו שיטה להביא לחיסולה של מדינת היהודים, כפי שלומד כמעט כל יהודי בישראל בבתי הספר או בתקשורת. היא היתה עניין רגשי, געגוע של איכרים לאדמות "שלהם" גם אם לא ראו אותן מעולם. היא היתה זהות.

פרדיגמת ההפרדה ככלי להעמקת השליטה

מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית, ראיתי את עצמי כאיש שמאל. הספקתי אפילו להפגין למען נסיגה ישראלית מסיני תמורת שלום עם מצרים לפני מלחמת 1973, וכשהחזית הדמוקרטית לשוויון (חד"ש) החלה לקדם את רעיון "שתי מדינות לשני עמים", כלומר מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, תמכתי בו בכל לבי. אני זוכר את עצמי מפגין גם נגד ההתנחלויות הראשונות של "גוש אמונים" בסבסטיה. לכן, כשבספטמבר 1993 שמעתי על חתימת הסכם אוסלו, שמחתי מאוד. העוול של הכיבוש הישראלי שהתחיל ב-1967, חשבתי לעצמי, מגיע לקיצו. כמו שנסוגה מסיני, ישראל תיסוג מהגדה המערבית ומעזה, והסכסוך בין ישראל לפלסטינים יסתיים.

המפגש בזיתא התקיים כבר עמוק לתוך האינתיפאדה השנייה, כשהחלומות על פתרון מהיר לסכסוך נראו שוב רחוקים מאוד, כמעט בלתי אפשריים. אבל הוא לימד אותי משהו חשוב יותר. בפעם הראשונה הבנתי הבנה עמוקה – לא הבנה תיאורטית, אלא הבנה מוחשית – שפשוט אי אפשר לחשוב על הסכסוך הזה ככזה שהתחיל ב-1967. שאי אפשר לדבר על 1967 בלי לדבר על 1948, שאי אפשר לנתק באופן מלאכותי את חלקי הארץ הזו שבין הירדן לים. גם אם יקימו לו על אדמותיו גדר בגובה עשרה מטר, החקלאי מזיתא ימשיך לחשוב שהאדמות של הכפר שלו, שנלקחו ב-1948, הן חלק מהזהות שלו, שהן חלק מפלסטין, גם אם היום הן נמצאות בתוך ישות מדינית שקוראים לה ישראל.

החומה לא מנתקת את הקשר של הפלסטינים לארץ כולה. קטיף זיתים בצל החומה בדיר דיבוואן בגדה המערבית (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

החומה לא מנתקת את הקשר של הפלסטינים לארץ כולה. קטיף זיתים בצל החומה בדיר דיבוואן בגדה המערבית (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

הביקור בזיתא לימד אותי עוד משהו חשוב. ישראל קראה לגדר שהקימה בזיתא, ואחר כך במקומות אחרים בגדה המערבית, "גדר ההפרדה". את הגדר בנה ראש הממשלה אריאל שרון, אבל רעיון ההפרדה מקורו בשמאל הציוני. יצחק רבין שיווק לציבור הישראלי-יהודי את תהליך השלום עם הפלסטינים כתהליך שבסופו "אנחנו", היהודים, נהיה "כאן", ו"הם", כלומר הפלסטינים, יהיו "שם". בשמאל הציוני ההפרדה הוצגה כמהלך חיובי, שבסופו ישראל לא תשלוט בפלסטינים והם יחיו להם את חייהם.

אבל כשהגעתי לזיתא, ואחר כך למקומות רבים אחרים בגדה ובירושלים, ראיתי כיצד ישראל משתמשת בפרדיגמת ההפרדה כדי לחזק את השליטה שלה בפלסטינים, לצמצם אותם לשטחים כמה שיותר קטנים. כמה שיותר פלסטינים על כמה שפחות שטח. זה היה כמעט עשרים שנה לפני תוכנית טראמפ, אבל כבר אז היה ברור כיצד רעיון ההפרדה משמש כלי להפוך את הגדה לבנסטוסטנים, שהפלסטינים יהיו "מופרדים" בהם אלה מאלה, מופרדים מהאדמות שלהם, מופרדים מהארץ שלהם.

לפרדיגמת ההפרדה היתה השפעה שלילית נוספת שאי אפשר להפריז בחשיבותה. מרגע שהשמאל-מרכז היהודי אימץ את רעיון "הגירושין" מהפלסטינים, הדבר השפיע באופן ישיר גם על היחס למיעוט הפלסטיני בתוך ישראל שבקווי 1967. הרעיון של אביגדור ליברמן "להעביר" את יישובי המשולש למדינה הפלסטינית ולשלול את אזרחותם של עשרות אלפי פלסטינים החיים בישראל – נולד מתוך הפרדיגמה הזו.

לכן, כשאני, יחד עם קבוצה של פלסטינים ויהודים-ישראלים, יצאנו לדרך לפני כמעט עשור ביוזמה שמאוחר יותר קיבלה את השם "שתי מדינות מולדת אחת" (או "ארץ לכולם"), היה ברור לנו מהרגע הראשון שאת פרדיגמת ההפרדה צריך להחליף בפרדיגמה אחרת, פרדיגמה של שותפות בתוך כל המרחב שבין הירדן לים. פרדיגמה המבוססת על שוויון לאומי, קולקטיבי ואזרחי, ועל חופש תנועה ומגורים לכולם, פלסטינים ויהודים-ישראלים. מאז התחזקתי בדעתי עוד יותר. ככל שישראל משכללת את משטר האפרטהייד שלה ומכוננת בכל המרחב שבין הירדן לים משטר אחד שבו לקבוצה אחת, הקבוצה היהודית, יש זכויות יתר על הקבוצה הילידית הפלסטינית, התשובה לו צריכה להיות שיווין ומחיקת משטר ההפרדה. אפטרהייד, כדאי לזכור, משמעותו באפריקנס "הפרדה".

דרישה למדינה האחת היא דרישה מישראל להתפרק

אני מודה: חשיבה מעין זו קרובה לרעיון המדינה האחת הדמוקרטית, מדינת כל אזרחיה בין הירדן לים או מדינה דו לאומית על אותו מרחב. רעיון כזה אינו מפחיד אותי, ובעיני הרוב המוחץ של שותפיי הפלסטינים זהו רעיון יפה וצודק. אבל אנחנו, מהרגע הראשון, המשכנו לדבוק בכך שהפתרון צריך להתבסס על שתי מדינות עצמאיות וריבוניות, ישראל ופלסטין, בגבולות 4 ביוני 1967. שתי מדינות שפועלות בתוך מסגרת משותפת ושוויונית, מה שנקרא קונפדרציה בלשון מדע המדינה.

את ההסתייגות שלנו מרעיון המדינה האחת אפשר לחלק לשניים: צד עקרוני וצד מעשי. ברמה העקרונית, אנחנו מאמינים שלכל אחד משני העמים החיים כאן – היהודי-ישראלי והפלסטיני, יש זכות להגדרה עצמית. ישראל היא מדינה קיימת והיהודים-ישראלים מימשו בה זכות ההגדרה העצמית שלהם. על חשבון עם אחר, נכון, אבל הזכות הזו תתקיים גם אחרי שהכיבוש יסתיים ואחרי שיימצא פתרון צודק לשאלת הפליטים. לפיכך מן הצדק שגם לפלסטינים תהיה מדינה. זוהי משמעותו של שוויון לאומי. מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בכל השטחים שנתפסו ב-1967 היא גם הדרך הכי מהירה ופשוטה לסיים את הכיבוש הישראלי. הפלסטינים זכאים לנהל את ענייניהם בעצמם, ללא מגף הכיבוש והעליונות היהודיים.

גם אם יקימו לו על אדמותיו גדר בגובה עשרה מטר, החקלאי מזיתא ימשיך לחשוב שהאדמות של הכפר שלו, שנלקחו ב-1948, הן חלק מהזהות שלו

הצד המעשי הוא שיש קונצנזוס בינלאומי רחב לגבי פתרון שתי המדינות. החלטות האו"ם, האיחוד האירופי, ועוד שורה של מוסדות בינלאומיים מתבססים על ההכרה ברעיון שתי המדינות, מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל. מדינת פלסטין חברה כבר היום בשורה של מוסדות בינלאומיים, כולל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. פתרון של מדינה אחת, לפיכך, ידרוש מכל המוסדות הבינלאומיים לחזור בהם מההכרה בישראל ובפלסטין. זו משימה אדירה שסיכויה הצלחתה לא גבוהים, ותסכן את מעט ההישגים שהפלסטינים הצליחו להשיג בזירה הבינלאומית.

הקהילה הבינלאומית הכירה ברעיון של מדינה פלסטינית עצמאית. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס באו"ם (צילום: האו"ם CC BY NC ND 2.0)

הקהילה הבינלאומית הכירה ברעיון של מדינה פלסטינית עצמאית. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס באו"ם (צילום: האו"ם CC BY NC ND 2.0)

לכך ראוי לצרף גם את הקושי לשכנע את הרוב היהודי-ישראלי להסכים למדינה אחת, שבה הוא יאבד את הרוב הדמוגרפי שלו. למעשה, דרישה למדינה האחת היא דרישה מישראל להתפרק. גם מי שחושב שהצדק ההיסטורי דורש שישראל תפורק, יתקשה להסביר איך וכיצד ניתן יהיה להביא את הקולקטיב היהודי-ישראלי להסכים למדינה אחת, ללא הכנעה מוחלטת שלו. פתרון המדינה האחת נשאר פתרון יפה, וייתכן הקונפדרציה הפלסטינית-ישראלית שאנחנו מציעים תביא לכך בסופו של דבר, אבל כרגע הוא לא אפשרי כיעד פוליטי.

משבר פתרון שתי המדינות

אבל אין זה סוד שפתרון שתי המדינות נמצא במשבר עמוק. לפי הסקרים שעורכים ד"ר ח'ליל שקאקי וד"ר דליה שיינדלין, התמיכה בפתרון שתי המדינות צנחה בעשור שבין 2010 ל-2020 גם אצל הישראלים וגם אצל הפלסטינים (מ-71 ל-44 אצל הישראלים, מ-57 אחוז ל-43 אצל הפלסטינים). המצב גרוע עוד יותר כאשר עולה שאלת ההיתכנות של הפתרון הזה. רק 31 אחוז מהפלסטינים חושבים שהוא עוד אפשרי, לעומת 45 אחוז אצל הישראלים. האמת שאין צורך בסקרים: מספיק להקשיב לשיחות בבתי קפה או ברחוב ברמאללה או בתל אביב.

האשמה הראשית והכמעט בלעדית לירידה בתמיכה ברעיון שתי המדינות ובאמונה בהיתכנות שלו היא ישראל. הסיפוח הזוחל, מחיקת הקו הירוק, הרחבת ההתנחלויות והאלימות היומית מצד מתנחלים כלפי פלסטינים, האלימות הקטלנית של הצבא הישראלי, המצור על עזה, הריסות הבתים, פינוי משפחות פלסטיניות בשייח' ג'ראח ובסילוואן ויישובן על ידי מתנחלים יהודים, וכמובן ההתעלמות המוחלטת מאש"ף ומהרשות הפלסטינית (חוץ ממה שנוגע ל"תיאום הביטחוני") – כל אלה משכנעים את הפלסטינים, וגם את הישראלים, שאין שום סיכוי שישראל תוותר אי פעם על השליטה שלה בגדה המערבית ובעזה ותאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית.

מול הסיטואציה הזו, עלתה לאחרונה בישראל היוזמה ל"צמצום הסכסוך", שאיננה אלא דרך לשכלל ולהנציח את הכיבוש והאפרטהייד. ממשלת בנט, הכוללת מפלגות של השמאל היהודי – עבודה ומרצ – אימצה אותה בפועל כדרך פעולה רשמית. המשבר של שתי המדינות מסביר גם את העלייה בתמיכה במדינה אחת – מדינת כל אזרחיה או מדינה דו לאומית – בקרב הפלסטינים ואפילו בקרב חוגים בשמאל הרדיקלי היהודי. משיחות שלי עם פלסטינים עולה שרבים אחרים פשוט החליטו שעדיף לחכות. בסופו של דבר, הם אומרים, הצדק ינצח.

הפגנות לבדן לא יביאו הסכם. מחאה של לוחמים לשלום בכביש המנהרות (צילום באדיבות "לוחמים לשלום")

הפגנות לבדן לא יביאו הסכם. מחאה של לוחמים לשלום בכביש המנהרות (צילום באדיבות "לוחמים לשלום")

אני לא משלה את עצמי שסוף הכיבוש יבוא רק משום שמספיק ישראלים ופלסטינים ישתכנעו בפתרון מסוים, במקרה שלנו הפתרון שאנחנו ב"ארץ לכולם" מציעים. בלי התנגדות פלסטינית ולחץ בינלאומי על ישראל – כלכלי, פוליטי, אקדמי ותרבותי (ספורט לדוגמה), קשה לראות איך החברה הישראלית-יהודית תסכים לזוז מהמצב שעכשיו נוח לרובה. ובכל זאת, אני מאמין שחשוב מאוד שלמאבק לסיום הכיבוש והאפרטהייד תהיה גם תמונת עתיד, שפלסטינים ויהודים יוכלו להגיד: לשם אנחנו רוצים להגיע, ככה אנחנו רואים את החיים שלנו בארץ הזו שאנחנו רואים בה מולדת.

בעיני, פתרון כזה צריך לענות על שני קריטריונים: הוא צריך להיות צודק ומעורר השראה, והוא צריך להיות ריאלי ומחובר ולמציאות. אני חושש שהמודל ה"קלאסי" של שתי מדינות, המודל המבוסס על פרדיגמה של הפרדה, נכשל בשני הפרמטרים האלה. הוא לא מחובר למציאות, כי הוא מתעלם מהעובדה שיהודים ופלסטינים מעורבבים היום במידה רבה מאוד בכל המרחב שבין הירדן לים – גיאוגרפית, דמוגרפית, כלכלית וכולי, ולכן הפרדה פיזית של ממש היא כמעט בלתי אפשרית, או דורשת שינויים מאוד דרמטיים, כמו פינוי של מאות אלפי אנשים מבתיהם או חלוקה של מרחב עירוני כמו בירושלים. האם אפשר להפריד את האקלים, את המים? האם אפשר להפריד בין פלסטינים ויהודים בחיפה, עכו או נצרת עלית?

מעבר לקושי העצום ליישם אותו, פתרון ההפרדה הוא גם לא צודק או מעורר השראה, משום שהוא מקדם חזון שלילי של "גירושים" וחוסר רצון לחיות אחד עם השני, ומתעלם מהרגשות העמוקים של שני העמים כלפי המולדת כולה.

שלוש המשוכות: הפליטים, ההתנחלויות וירושלים

אנחנו ב"ארץ לכולם" זיהינו לפחות שלושה מכשולים גדולים שפתרון המבוסס על הפרדה מתקשה לפרק: פליטים, התנחלויות וירושלים. העובדה שפתרון ההפרדה מתעלם מהקשיים האלה, או מזיז אותם הצידה, היא לדעתנו אחת הסיבות לכך שהוא מאבד אמון בציבור.

אתחיל מהפליטים. לפי המודל "הקלאסי" של שתי המדינות, המיוצג לדוגמה ביוזמת ז'נבה ומבוסס על החשיבה של "יהודים כאן ופלסטינים שם", הפליטים הפלסטינים יוכלו לבחור בין שיקום במקומות הגלות שלהם, או מעבר למדינה הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה. רק מספר סמלי יורשה לחזור לתחומי מדינת ישראל. אולם זהו פתרון לא מספק. רוב הפליטים גלו מערים ומכפרים הנמצאים היום בתחומי ישראל, וקשרי המשפחה שלהם הם עם פלסטינים החיים היום בתוך ישראל. לפיכך, מרוב הפליטים תימנע למעשה השיבה. פתרון כזה, כפי שנוהג תמיד לומר עאוני אל-משני, ראש הקבוצה הפלסטינית ב"ארץ לכולם", בעצמו פליט מהכפר אל-קאבו, הוא "הודנה בין שתי מלחמות", שכן הוא משאיר ללא פתרון מספק את אחת משאלות היסוד של העניין הפלסטיני.

רעיון ההפרדה לא מעניק פתרון לשאלת הפליטים. מחנה פליטים ברפיח (צילום: עבד רחמן ח'טיב / פלאש 90)

רעיון ההפרדה לא מעניק פתרון לשאלת הפליטים. מחנה פליטים ברפיח (צילום: עבד רחמן ח'טיב / פלאש 90)

ההצעה שלנו מנסה למצוא איזון בין השיבה, שאותה אנחנו רואים כזכות אישית של כל פליט או פליטה וצאצאיהם, ובין הכרה במציאות שנוצרה כאן ב-74 השנים האחרונות, כלומר קיומה של מדינת ישראל. על פי המתווה שאנחנו מציעים, מדינת פלסטין תהיה ריבונית לאזרח את כל הפליטים הפלסטינים. מרגע שיקבלו אזרחות פלסטינית, הם יוכלו לנוע באופן חופשי בכל רחבי המולדת המשותפת, בישראל כמו גם בפלסטין, לצרכי עבודה, תיירות ומגורים. הפליטים שיבחרו לחיות בישראל, כלומר במקומות שמהם הוגלו, יקבלו מעמד של תושבות, במקביל לאזרחות הפלסטינית, וליהנות מכל הזכויות שהמעמד הזה מעניק, כולל הזכות להצביע לרשויות המקומיות. במקביל, הפליטים יקבלו פיצוי על הרכוש שאבד, והיכן שיתאפשר, תהיה התיישבות מחדש.

גם בתור ישראלי-יהודי, אני מודע לכך שמדובר בצדק חלקי. אבל מצד אחד, הוא מציע אופק של שיבה לכל הפליטים, ומצד שני הוא מתחשב במצב הנוכחי ולא מנסה למחוק אותו. אבל הוא כרוך בהכרה יהודית בזכותו של כל פלסטיני לשוב למולדתו, והוא יכול להתאפשר אך ורק בתוך מסגרת של שותפות עמוקה בין שתי מדינות במסגרת קונפדרטיבית ואיננו אפשרי במסגרת של הפרדה.

שאלה שנייה היא המתנחלים. על פי מודל ההפרדה ה"קלאסי", ישראל תספח את "גושי ההתנחלויות" (מושג מתועב בעיני), ותפנה את ההתנחלויות הנמצאות בעומק הגדה המערבית. כ-150 אלף מתנחלים, לכל הפחות, מיועדים לפינוי לפי המתווה הזה.

המתווה הזה מציב כמה בעיות קשות, גם מבחינה עקרונית וגם מבחינת יכולת היישום שלו. מצד אחד, סיפוח "גושי ההתנחלויות" פירושו מתן פרס למפעל ההתנחלויות הלא-חוקי והוא מעודד את ישראל להרחיב אותן היום, כדי להשיג יותר שטח בעתיד, כשייחתם הסכם. מצד שני, אף שההתנחלויות אינן חוקיות, קשה להתעלם מכך שפינוי כמות כה גדולה של מתנחלים נראה כמשימה כמעט בלתי אפשרית מבחינה פוליטית בישראל. קשה גם להתעלם מהמקום המרכזי של מקומות כמו חברון או בית לחם בזיכרון ההיסטורי היהודי.

אנחנו בארץ לכולם מכירים, כמובן, בכך שההתנחלויות אינן חוקיות ומייצגות מבנה קולוניאלי של עליונות יהודית שאותו יש לפרק. אנחנו גם אומרים שהרחבת ההתנחלויות צריכה להיפסק מיד. אבל אנחנו מציגים פתרון שמשלב – לדעתנו – בין צדק יחסי ובין הכרה במציאות.

לפרק את המשטר הקולוניאלי של ההתנחלויות. התנחלות עפרה (צילום: ליאור מזרחי)

לפרק את המשטר הקולוניאלי של ההתנחלויות. התנחלות עפרה (צילום: ליאור מזרחי)

לפי המודל שאנחנו מציעים, ההתנחלויות כמבנה פוליטי ומשפטי המאפשר זכויות יתר ועליונות יהודית-ישראלית במרחב יחדלו להתקיים, ויהפכו לישובים תחת ריבונות פלסטינית מלאה. אדמה פלסטינית פרטית שעליה קיימת היום התנחלויות תחזור לבעליה, והם יוכלו להשכיר או להחכיר אותה, לקבל עליה פיצוי או להחזיר אותה לידיהם, אם רצונם בכך. אזרחים ישראלים, כולל אלה החיים היום בגדה המערבית, יוכלו לגור באופן חופשי ובטוח במדינת פלסטין העצמאית, ובלבד שיקבלו על עצמם את ריבונותה של מדינת פלסטין ויכבדו את חוקיה. הם יזכו למעמד של תושבות וייהנו מכל הזכויות הנלוות למעמד זה, כולל הזכות לבחור לרשויות המקומיות. צבא ישראלי לא יישאר בתחומי המדינה הפלסטינית.

ההסדר הזה אינו פשוט, והוא אינו מבטא צדק מוחלט. אבל הוא מציאותי יותר וחשוב מכך, הוא מגלם בתוכו הבטחה גדולה: הכרה הדדית ששני העמים הם חלק מהמולדת המשותפת הזו, והם זכאים לחיות בכל חלקיה, בתנאי שיחיו בה בשוויון וללא זכויות יתר. ושוב, פתרון כזה וחשיבה כזו אפשריים רק במסגרת של שותפות ולא במסגרת של הפרדה.

פתרון ההפרדה מתקשה לתת מענה מציאותי, צודק ומעורר השראה גם בשאלת ירושלים. לפי מתווה שתי המדינות ה"קלאסי", ירושלים תחולק, השכונות הפלסטיניות יהיו חלק מפלסטין, השכונות היהודיות, כולל אלה שהוקמו על השטחים שסופחו לישראל באופן לא חוקי ב-1967, יהיו חלק מישראל, ובאזור העיר העתיקה יוקם משטר בינלאומי כלשהו.

אולם פתרון כזה מציב כמה בעיות. יש בו משום הכרה בסיפוח הלא חוקי של חלקים ממזרח ירושלים, הוא מתעלם מכך שירושלים היא מרחב אורבני אחד שיהיה מאוד קשה לחלקו, ובעיקר הוא אינו נותן מקום מספיק לזיקה העמוקה של שני העמים לכל חלקי העיר, מזרח ומערב. הקמת חומה במרכז ירושלים, אנחנו מאמינים, תהיה רעה לכולם.

ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה. מחסום בכניסה לראס אל-עמוד בירושלים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה. מחסום בכניסה לראס אל-עמוד בירושלים (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אנחנו מציעים לשמור על ירושלים כעיר אחת, פתוחה, משותפת, לא מחולקת בחומות ובגדרות, בירה של שתי המדינות, ישראל ופלסטין. יקום בה משטר מיוחד, ששתי המדינות, ישראל ופלסטין, יאצילו לו סמכויות שונות הנדרשות לתפקודו התקין. לא תהיה בירושלים בלעדיות או עליונות של צד אחד, והיא תנוהל במשותף לטובת כל תושביה, יהודים ופלסטינים. ההחלטות על ניהול העיר יצטרכו להתקבל בהסכמה על ידי שתי הקהילות החיות בה – הפלסטינית והיהודית. סיום הכיבוש וזכויות היתר היהודיות-ישראליות – כן. חלוקת העיר ומניעת גישה של פלסטינים ויהודים לכל חלקים – לא.

לסיכום, אפשר לתמצת את הרעיון שלנו על פי שלושה עקרונות מרכזיים:

עצמאות: ישראל ופלסטין יהיו שתי מדינות עצמאיות וריבוניות עם שליטה מלאה בשטחן, בגבולות הארבעה ביוני 1967. שתי המדינות יהיה דמוקרטיות. ומשטרן יהיה מבוסס על עקרון שלטון החוק ועל ההכרה באוניברסליות של זכויות האדם, כפי שאלו הוכרו במשפט הבינלאומי, על ערך השוויון, החירות, שמירה על זכויות המיעוטים ועל קדושת חיי האדם.

הכרה וכבוד הדדיים: שתי המדינות יכירו ויכבדו את הזיקה שחשים הן פלסטינים והן יהודים לארץ כולה, שתי המדינות יהיו מחויבות לחזון הארץ הפתוחה, לפיו תעמוד לאזרחי שתי המדינות הזכות לנוע, לעבוד ולהתגורר בכל חלקי הארץ.

שותפות בין שתי המדינות: שתי המדינות יקימו מבנה-על משותף, כלומר קונפדרציה, שבמסגרתו יפעלו מוסדות משותפים אפקטיביים על בסיס שוויוני שיוסכמו בין שתי המדינות בתחומי הביטחון, הזכויות האזרחיות והחברתיות, כלכלה, הגנת הסביבה והאקלים ועוד. המסגרת המשותפת תאפשר לשתי המדינות לפעול ביחד בתחומים הדורשים שיתוף, ולחוד בעניינים שהן ימצאו לנכון לנהל בעצמן.

דגל פלסטין לצד דגל ישראל. שלט שני דגלים של "גוש שלום". הפגנת השמאל בתל אביב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

דגל פלסטין לצד דגל ישראל. הפגנת השמאל בתל אביב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

קונפדרציה תופסת גובה

אין מחלוקת שפתרון הקונפדרציה מדובר יותר ויותר בזמן האחרון. דו"ח שכתב החוקר הפלסטיני עומר רחמן עבור מכון "ברוקינגס", דו"ח שהגיש מכון המחקר CNAS לממשל האמריקאי, מאמרים ב"ניו יורק טיימס", ולאחרונה מודל "הקונפדרציה של ארץ הקודש" שהציגו ד"ר יוסי ביילין, האיש הכי מזוהה עם תהליך אוסלו ויוזמת ז'נבה, יחד עם היבא חוסייני. לא עם כל המודלים האלה אני מסכים, אבל הכיוון ברור. שתי המדינות ה"ישן" פחות ופחות רלוונטי, ויש הכרה בצורך לשיח מדיני חדש.

אנחנו חיים במצב של כיבוש מתמשך ואפרטהייד, ולמצב הזה חייבים להתנגד. אני מבין לחלוטין את כל מי שאומר שכרגע זה לא הזמן לדבר על פתרונות, כרגע צריך לדבר ולפעול למען חיסולו של המשטר הרע הזה. אני גם לא משלה את עצמי שאימוץ חזון מסוים, חיובי וצודק ככל שיהיה, הוא פעולה פוליטית מספיקה. ויחד עם זה, אני מאמין שלכל תנועה לשינוי פוליטי צריך שיהיה חזון חיובי, צריך שתהיה לה תמונת עתיד, שכמה שיותר אנשים יוכלו להזדהות איתה. ראינו את זה בדרום אפריקה. גם מתוך הכלא שלו, נלסון מנדלה המשיך לדגול ברעיון של "אדם אחד, קול אחד", כלומר קול שווה ליליד האפריקאי כמו גם למתיישב הלבן. ואף שהפתרון הזה נראה אוטופי, כוחו המוסרי העמוק השפיע על המציאות.

אני מאמין שלמרות האפלה שמסביב, שוחרי הצדק והשוויון בפלסטין ובישראל צריכים להציב יעד שאליו הם רוצים ללכת. לנו ב"ארץ לכולם/שתי מדינות מולדת אחת", אין שום מונופול, ואנחנו לא חושבים שהפתרון שלנו הוא היחיד. אבל הוא משתדל להסתכל לתוך המציאות מצד אחד, ולהציע לה מבנה צודק ושוויוני מצד שני. כי בסופו של דבר, אם יש דבר אחד שמחבר בינינו, פלסטינים ויהודים, הוא האהבה למולדת הזו. בואו נהפוך את האהבה הזו ממוקד של סכסוך למנוף של חיים משותפים, שוויון, הכרה הדדית ופיוס.

המאמר התפרסם במקור בערבית, בכתב העת קדאיא אסראיליה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf