צפון הגדה בוער, דרום הגדה שקט. לעת עתה

בעוד הפלישות הצבאיות הישראליות התכופות לערי צפון הגדה, ובעיקר בג'נין ובשכם, ממשיכות לחולל עימותים קשים ולא פעם קטלניים עם כוחות ההתנגדות הפלסטיניים, אזור דרום הגדה, כך נראה, שומר על שקט מתוח, לעת עתה.

מדוע ההתנגדות החמושה גוברת בצפון הגדה המערבית אבל לא בדרומה? האם תתפשט לאזורים נוספים? האם תימשך? משיחות עם עיתונאים, פרשנים, ופעילים פוליטיים עולה שלא פשוט להשיב על שאלות אלה. אחת הסיבות המרכזיות לקושי היא שהחמושים פועלים באופן עצמאי למדי, ולא כחלק מתנועה פוליטית ריכוזית, עם תוכנית עבודה והנהגה שמתווה דרך ברורה.

"באופן היסטורי, מבחינה חברתית, בג'נין ובשכם יש תמיכה ציבורית גלויה בהתנגדות", מנסה אכרם אל-נתשה, עיתונאי מחברון, להסביר את התופעה. "לכן באינתיפאדה השנייה, למשל, הפעילות הצבאית בערים האלו היתה ידועה וחשופה לכל, בעוד שבחברון היא נעשתה בסודיות. זו הסיבה שעד היום אנחנו פחות רואים תהלוכות צבאיות בחברון, אך הן דבר נפוץ יותר בצפון הגדה. זה עניין של מסורת, יחס אוהד ופומבי להתנגדות מזוינת".

הרשות הפלסטינית משחקת גם היא תפקיד בחלוקתה של הגדה לצפון ולדרום. לדברי אל-נתשה, התמיכה העממית הגלויה בהתנגדות בג'נין ובשכם מקשה מאוד על הרשות לבצע מעצרים שם. בשכם, הרשות נאלצת להיכנס בכוחות גדולים, לסגור רחובות, והיא נתקלת בהתנגדות חריפה, כמו שקרה לאחרונה עם מעצרו של מוצעב אשתיה. למחנה הפליטים בג'נין מנגנוני הביטחון כלל לא נכנסים.

"הרשות הפלסטינית היא אחד המכשולים העיקריים בפני ההתנגדות"

מספר פרשנים איתם שוחחתי אמרו כי הרשות תופסת כל פעולת התנגדות כמעשה שמנוגד לעצם קיומה. "אומרים שהרשות הפלסטינית תומכת בהתנגדות עממית, אבל זה לא נכון, הרשות מדכאת גם אותה", אמר אל-נתשה.

ניתן להבחין בהבדל בין צפון לדרום, ובקושי של הרשות לפעול, גם בהיקף המעצרים בשטח. "המעצרים של מנגנוני הביטחון בחברון מרובים יותר מבצפון הגדה", קבע אל-נתשה, "גם צבא הכיבוש פועל יותר בדרום. כל זה מפחית את ההתנגדות שם ביחס לצפון".

אחמד אבו השהש, תושב מחנה הפליטים אל-פוואר, בדרום הגדה, יכול להעיד על פעילות זו ממקור ראשון. ימים ספורים לפני השיחה שלנו, הוא שוחרר ממעצר קצר בכלא של הרשות.

"מורגש כבר מזה תקופה, שהרשות מפעילה לחץ כדי לשמור על הרגיעה באזור דרום הגדה", הוא אמר. "אני מכיר עשרות צעירים שקיבלו ממש לאחרונה שיחות טלפון מקצינים ברשות שדרשו כי יגיעו לחקירות ולשיחות אזהרה, אבל הם סירבו".

אבו השהש, ששני אחיו יושבים בכלא הישראלי, נעצר על ידי הרשות בחשד כי העביר לחשבון אחיו בבית הסוהר  1,400 שקלים מגוף שהרשות מגדירה ישות עוינת – הג'יהאד האסלאמי. אבו השהש שלל זאת לחלוטין, והעיד במשפטו כי העביר רק כסף שהגיע ממקור חוקי, הוועדה לענייני אסירים של הרשות הפלסטינית. הוא שוחרר, אך מעצרו, לדבריו, יכול להצביע על מגמה כללית: עיסוק מוגבר של הרשות בדיכוי פלגים מתחרים בדרום הגדה, קרי ג'יהאד, חמאס, והחזית העממית.

"הרשות הפלסטינית היא אחד המכשולים העיקריים בפני ההתנגדות", אמר אל-נתשה, "כי היא רודפת את החמושים ועוצרת אותם. עם זאת, בגל הנוכחי, יותר מתמיד, הרשות כלואה בין הפטיש לסדן: מצד אחד, הרחוב הפלסטיני מאשים את מנגנוני הביטחון שהם פועלים באופן לא לאומי, וזועם על מעצרי מתנגדים חמושים, ומצד שני, ישראל מאשימה אותה אחרי כל מעשה התנגדות שהיא לא מבצעת את תפקידה לעצור ולסכל".

תושב אחר באזור, אסמאעיל אבו השהש, לא תולה תקווה גדולות בהתנגדות הנוכחית בצפון הגדה. הוא איש שמאל, פעיל בחזית הדמוקרטית. שאלתי אותו מדוע הפעילות החמושה מתקיימת בצפון ולא בדרום הגדה. לדעתו, זו שאלה לא רלוונטית.

"ההתנגדות החמושה כרגע ספורדית, לא מאורגנת. הגלים האלו יכולים לקרות פתאום, בהפתעה, וכך גם להיכבות פתאום, בהפתעה. זו התנגדות למען התנגדות. בלי חזון פוליטי. זה דרך לבטא דחייה של הכיבוש, דחייה של מציאות שבה יש ריק פוליטי, ללא אופק מדיני".

הביקורת שלו נוקבת: "הבעיה שלנו היא שמאז סוף האינתיפאדה השנייה, הפלגים הפלסטינים לא הצליחו להתאסף, באופן אמיתי, כדי לבנות תוכנית לאומית מאוחדת – מה המטרה שאליה אנחנו מעוניינים להגיע, מה הפתרון הפוליטי, ואיך אנחנו מתכוונים להתנגד כדי להשיג אותו".

"הפלגים הפלסטיניים נאבקים זה בזה עבור מטרות מפלגתיות צרות ובלי חזון", אמר אבו השהש. "סיבה אחת לכך היא שכל פלג תלוי במקורות מימון משלו בחוץ לארץ. הם מוכרחים לפעול לאור מטרות שמכתיב הגורם הזר שמממן אותם. הכסף הפוליטי הזה, לצערי, החריב – או לכל הפחות החליש משמעותית – את הכוחות השמאליים הפלסטינים, כמו החזית הדמוקרטית והחזית העממית". בקווים כלליים, ידוע כי הג'יהאד האסלאמי מקבל תמיכה כספית מאיראן, ואילו החמאס נתמך על ידי קטר ותורכיה.

"אבל בתוך המצב הזה", הוסיף אבו השהש, "הפלסטינים עדיין ממשיכים להתקומם נגד הכיבוש. מתוך עצמם. היצר הזה לא נפגע באופן ישיר. לדעתי, אין הכרח להתנגד רק בנשק ובאבנים, אפשר להתנגד גם דרך סומוד (היאחזות בקרקע, ב"ע) – בבקעת הירדן הצפונית, בירושלים, במסאפר יטא, בביתא, בכל מקום ממנו מגרשים פלסטינים, אבל כדי להתנגד, אנו זקוקים לציפוף שורות ובניית חזון לאומי חדש ומשותף".

"הרחוב הבין שהוא צריך להגן על עצמו"

עיתונאי וסופר ממחנה הפליטים ג'נין, שביקש להתראיין מבלי לציין את שמו עקב המתיחות במחנה, דיבר גם הוא על "התנגדות של יחידים", שקשה לחזות אם וכיצד תתפשט מצפון לדרום הגדה, מול "התנגדות קולקטיבית", כפי שהיתה באינתיפאדה השנייה והראשונה.

"פעילות היחידים הנוכחית, לא נוצרה יש מאין", הסביר, "זה חלק ממה שיצרה האינתיפאדה השנייה והפיצול הפלסטיני הפוליטי שהגיע אחריה. באינתיפאדה היה עימות רחב ומלא מול הכיבוש, בו השתתפו כל הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים, כולל הרשות. הפלגים סומנו ודוכאו על ידי ישראל, שהתנקשה במרבית המנהיגים של התקופה".

אך לאחר-מכן, לדבריו, החל הפיצול הפלסטיני, חמאס השתלטה על עזה, נעלמה מהגדה, ואבו מאזן פירק את הגדודים החמושים של הפת"ח, על מנת לאפשר הסכם עם ישראל.

"זה אחת מהסיבות שהגדה המערבית נכנסה לתקופה של רוגע ויציבות, למשך שנים", הוא אמר, "אבל הנוכחות של הכיבוש, והדיכוי, והמשך השליטה הצבאית, הם מה שמעורר תמיד את הצורך בהתנגדות. לכן התחילו פעילות גרילה בגדה שאינן מאורגנות דרך הפלגים. הרחוב הבין שהוא צריך להגן על עצמו, ונוסדו יותר תנועות עממיות כדי למלא את החלל שהותירו הפלגים הפוליטיים".

לשאלה מדוע ההתנגדות מתקיימת כרגע בצפון ולא בדרום הגדה הוא מציע שתי תשובות. אחת היא שהחלוקה הזו בינארית מדי. "בין השנים 2015-2016", הוא אמר, "היתה תקופה שבה מספר פלסטינים ביצעו פעולות דקירה. רובם הגיעו מאזור חברון, בית לחם, וירושלים, כאשר דווקא צפון הגדה לא השתתפה". כלומר לעיתים הדרום מתקומם, ולעיתים הצפון, ואין הבדל מהותי בין השניים.

במהלך תקופת "אינתיפאדת הסכינים", שארכה קצת יותר משנה, נהרגו 70 פלסטינים ממחוז חברון, לעומת 19 בלבד ממחוז ג'נין, רובם במהלך ניסיונות דקירה. על-אף ההבדלים, לא מדובר בהתנגדות חמושה נגד חיילים, אלא במעשי דקירה, עובדה המחזקת את הטענה כי התנגדות ניצתת לסירוגין, במקומות שונים.

אך בכל זאת, יש לג'נין ייחוד היסטורי כמוקד של מחאה, שאותו הזכירו מספר מרואיינים. עז אל-דין אל-קסאם, שנאבק בתנועה הציונית ובקולוניאליזם הבריטי, אסף קבוצות של חמושים פלסטינים, רבים מהם איכרים מצפון הארץ. כאשר ירד למחתרת, הסתתר בגבעות שבין ג'נין לשכם, והמשטרה הבריטית, שהובילה מצוד אחריו, הרגה אותו בסופו של דבר ב-1935, סמוך לכפר יעבד שליד ג'נין.

"האזור של ג'נין היה מקור למהפכות ולגלי מחאה במשך ההיסטוריה בארץ, החל מתקופת הקולוניאליזם התורכי, ולאחר-מכן הבריטי, וגם בזמן הכיבוש הישראלי", הסביר העיתונאי. "סקירה היסטורית של התופעה עוזרת להבין מדוע יש התנגדות חמושה בצפון הגדה כיום. דוגמה לכך היא קבוצת התנגדות חמושה בג'נין ובשכם במהלך האינתיפאדה הראשונה, שנשאה את השם אל-פַהֵד אל-אָסְוׇד (הפנתר השחור), שמאות מאנשיה נהרגו או נכלאו, וחלקם אסירים בישראל עד היום".

תרגום מערבית: יובל אברהם