העליונות היהודית עדיין מחפשת הכרעה כוחנית של הסכסוך

החברה הישראלית הפכה לחברת ג'נוסייד. חברי פורום הגבורה מפגינים למען חידוש המלחמה בחמאס, מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ב-2 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

"מחר הוא האתמול", כך בחרו רוברט מאלי וחוסיין אע'א, שני מתווכים שהיו פעילים במשא ומתן הישראלי-פלסטיני, לקרוא לספרם החדש. על אותו משקל אפשר לומר כי ההווה הוא האתמול והשלשום, שהוחזרו לכאן בממדי ענק.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ריסק את חלומותיה של ממשלת ישראל על סיום הקונפליקט באמצעות הכרעת הפלסטינים והחזיר אותה לניהול העימות. אלא שעתה ניהול העימות קשה יותר מאשר בעבר. בכל אחד מהצדדים הערימה המלחמה גל של פחדים קמאיים, חשבון דמים והכחשת מציאות.

בניגוד לנדרש, שתי המערכות הפוליטיות לא ממלאות תפקיד מרגיע ומרפא. המערכת הפוליטית הפלסטינית לא מתפקדת, ובישראל היא עסוקה במאבקי לגיטימציה והמשך ההפיכה המשטרית. התפקוד הלקוי של המערכות הפוליטיות התקיים עוד קודם למלחמה, אך היא החריפה אותו. זו הסביבה שבה עומדות שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, זו מול זו.

הישראלים מתייחסים לכל אנשי החמאס כרוצחים. כפי שהראו התחקירים של יובל אברהם, כל אדם שישראל ידעה כי ממלא תפקיד בארגון היה יעד לתקיפה, גם במחיר הריגה ופציעה של מספר גבוה של בלתי מעורבים. אין חפים מפשע בעזה, סברו 76% מהיהודים בישראל על פי סקר של מכון אקורד באוניברסיטה העברית מאוגוסט השנה. על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה במלאת שנתיים למלחמה, 72% מהם סברו שאין לפלסטינים זכות למדינה.

שלילת הזכות להגדרה עצמית היא פן נוסף לדה-הומניזציה של הפלסטינים בציבור הישראלי. אכן, הדה-הומניזציה החלה עוד לפני 7 באוקטובר – בעיקר באמצעות מצור אכזרי על רצועת עזה. פשעי המלחמה של חמאס נתנו אישור להפוך את המצור לג'נוסייד. עדויות רבות תומכות במסקנה כי החברה הישראלית הפכה לחברת ג'נוסייד.

הסקר של ד"ר ח'ליל שקאקי מהחודש הנוכחי מציג תמונת מראה לזו של החברה הישראלית: 53% מכלל הפלסטינים סבורים שהחלטת חמאס לפתוח במתקפה היתה נכונה (לעומת 71% במרץ 2024). רוב הפלסטינים מאשימים את ישראל בחורבן רצועת עזה ובהרג, פציעה והגלייה של תושביה. 86% מהנסקרים לא מאמינים שחמאס ביצעה את פשעי המלחמה שישראל מייחסת לה ולסרטונים שמראים אותם. הישראלים המעטים שהסקר של שקאקי יעניין אותם יְחַטְּאוּ בנתונים אלו את כתם הג'נוסייד שמטיחים בהם.

יתרה מזאת: 69% מהפלסטינים מתנגדים לסעיף בהסכם הפסקת האש שקובע כי על חמאס לוותר על הנשק שברשותה, גם אם הדבר יביא לחידוש המלחמה. בוויתור על הנשק תומכים רק 18% מהנסקרים בגדה המערבית, לעומת 44% ברצועת עזה. במילים אחרות, ויתור על נשק נתפס ככניעה מוחלטת או כוויתור על זכות ההגנה העצמית מול היריב הישראלי, שלא מניח את נשקו.

כבשאר הנושאים שעליהם נשאלו, תושבי הגדה המערבית תקיפים יותר ותומכים בחמאס בשיעור גבוה יותר מאשר תושבי רצועת עזה. הג'נוסייד הישראלי לא הפך את תושבי הרצועה למצדיקי מדיניותה של ישראל.

קולות שיוצאים מרצועת עזה מלמדים על כעס וביקורת על הנהגת חמאס ועל ישראל גם יחד, אבל העדיפות הראשונה של רבים מהם היא לעצור את המלחמה, למצוא שמיכות ומגורים שיגנו עליהם מפני החורף המתקרב, ולהתחיל במסע שיקום. את החשבון הפוליטי הם מעדיפים לעשות אחר כך.

העדיפות הראשונה של רבים בעזה היא להתחיל במסע שיקום, את החשבון הפוליטי הם מעדיפים לעשות אחר כך. אלפי פלסטינים חוזרים לעיר עזה אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-10 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

לעומתם, תושבי הגדה חשופים לאלימות מתנחלים וחיילים, מובטלים מעבודה בישראל, עשרות אלפים מהם הוכרחו לגלות מבתיהם וחיי היומיום של כלל הציבור משובשים בגלל מאות חסימות שהוטלו עליהם מתחילת המלחמה. הפסקת האש לא הביאה להסרת המחסומים, ועונת מסיק הזיתים עוד הגבירה את אלימות המתנחלים והצבא. רוב הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית שלו מתעלמים מהמצוקה הרותחת בגדה, כפי שהתעלמו ממצוקת תושבי רצועת עזה לפני המלחמה.

דיסוננס קוגניטיבי

"לא יעלה על הדעת" אהבו פוליטיקאים ימנים לומר בשנות ה-80. "לא יעלה על הדעת לנהל משא ומתן עם ארגון הטרור אש"ף". גם היום הדמיון הפוליטי של הישראלים ושל הממסד המדיני האירופי מוגבל. הם לא מסוגל להעלות על דעתם התמתנות של חמאס וחזרת התנועה למסמך העקרונות והמדיניות מ-2017.

הם גם התעלמו ממסמך בייג'ין שעליו חתמו חמאס, פת"ח ועוד 12 ארגונים פלסטינים ובו הסכמה על כינון מדינה פלסטינית על יסוד החלטת החלוקה 181. מסמך בייג'ין סותר את האמנה האסלאמית ואותו ניתחנו כאן, אך גם בעת חתימתו וגם היום, איש במערכות המדיניות של ישראל ואירופה לא מתייחס אליו. אפילו תנאי הקוורטט מ-2006 לשילוב חמאס בתהליך מדיני התאדו מהשיח האירופי.

המתקפה ב-7 באוקטובר מהווה עבור הישראלים אסמכתה לכך שחמאס דבקה באמנה האסלאמית, והיא חלק מהתנועה העולמית של האחים המוסלמים או של דאעש. בניגוד להם, סבורים חברים בפת"ח שעומדים בקשר עם הנהגת חמאס כי התנועה יכולה להשתנות, ובכדי לשרוד פוליטית היא תעשה זאת. תמיכת רוב הציבור הפלסטיני בתנועה יכולה לעודד ללכת בדרך זו כשם שתמיכת ההמונים באש"ף באינתיפאדה הראשונה הביאה את הארגון לקבל ב-1988 ביוזמתו את החלטת החלוקה לשתי מדינות: פלסטין לצד מדינה יהודית.

הישראלים סבורים כי הצבא הביס את חמאס. זו הגרסה המתוקנת לניצחון "המוחלט" שנתניהו הבטיח. על פריכותו של הניצחון המוחלט מעיד הסקר של שקאקי. התמיכה בחמאס בציבור הפלסטיני דווקא עלתה במהלך המלחמה: 35% מעדיפים את חמאס על פני פת"ח, שזוכה לתמיכה של 24% בלבד. ישראל נכשלה לאיין את חמאס.

ישראל נכשלה לאיין את חמאס. אנשי חמאס רעולי פנים בדרום רצועת עזה, ב-22 באוקטובר 2025 (צילום: סעיד מוחמד / פלאש90)

האם חמאס תצא מנצחת במלחמה? שיעור הפלסטינים הסבורים כך פוחת: 39% לעומת 67% לפני 15 חודשים. אבל בנרטיב שמפתחים בחמאס אין טענה לניצחון, אלא רק להישרדות הירואית והסבת אבדות לאויב. נרטיב זה מזכיר את הנרטיב שפיתח אש"ף במלחמת 1982 שבסיומה גורש מביירות. בשני המקרים מעלה הנרטיב על נס את ההקרבה של הציבור הפלסטיני שהפך ליעד מצד כוחות הרשע הישראלים.

אנשי האופוזיציה בישראל ודיפלומטים אירופאים ממליצים בחום לשלב את הרשות הפלסטינית בניהול רצועת עזה. עבורם, הרשות הפלסטינית היא תחליף לחמאס ויש לה לגיטימציה ציבורית. מלבד פטרונות קולוניאלית שמנסה להכתיב לעזתים מי ישלוט בהם, הם מתעלמים מהעובדה שרוב הפלסטינים לא תומך בכך.

הסקר של שקאקי מראה על התנגדות ציבורית למתן תפקיד ביצועי לרשות הפלסטינית, והעדפה שניהול הרצועה יהיה בידי אנשי מקצוע או אישים שאינם מזוהים פוליטית. ייתכן שבנקודה זו עמדתם של מנהיגי חמאס גמישה יותר מדעת הקהל, והם מוכנים לראות בתפקיד ביצועי אדם מקומי שמזוהה עם הרשות הפלסטינית. בכך יינתן ביטוי לאחדות הרצועה והגדה, בניגוד למדיניות הבידול של ישראל מאז 2007.

ביצועיה העלובים של הרשות הפלסטינית, היותה קבלן משנה של האפרטהייד הישראלי והשחיתות שפושה בה, נהירים לפלסטינים. 80% מהם תובעים מנשיא הרשות, מחמוד עבאס (אבו מאזן), להתפטר. שמו של חוסיין אל-שייח' סגנו, שמונה בתיאום עם ישראל וארה"ב ושעליו כתבנו כאן, זכה, אולי, לתמיכה של אחוזים בודדים ואלו מנעו את הכללתו בסקר. את הרשימה מוביל מרואן ברגותי עם 39%.

בהתייחס לתוכנית טראמפ, 68% מהפלסטינים מתנגדים לפריסת כוחות צבא ממדינות ערב והאסלאם ברצועת עזה שהמנדט שלהם כולל פירוק חמאס מנשקה. לעומת זאת, הדבר זוכה לתמיכת מפלגות האופוזיציה בישראל וארגוני חברה אזרחית כגון הקואליציה לביטחון אזורי ומכון מיתווים. כאשר נשאלו הפלסטינים על פריסת כוחות ממדינות ערב והאסלאם שמשימתם אינה כוללת החרמת הנשק שבידי חמאס אלא הגנה על הגבולות וביטחון פנים, רוב תושבי רצועת עזה תמכו בכך, אבל, יש לציין, 60% בגדה המערבית התנגדו.

בעוד ישראל רוצה לכפות על הפלסטינים חינוך מחדש, דה-מיליטריזציה ושלטון מטעמה, רוב הפלסטינים מעדיפים לערוך בחירות כלליות תוך שנה מהחתימה על הפסקת האש – גם אם ישראל לא תאפשר למזרח ירושלמים להצביע בשכונות שסיפחה. חשוב לציין שזו היתה עמדת חמאס ב-2021, כאשר עבאס, בלחץ ישראלי ואמריקאי, השתמש בסירוב הישראלי כתירוץ לדחיית הבחירות ופיצוץ ההסכם בין שתי התנועות.

גם כיום רוב הפלסטינים רוצה להגיע לאיחוד פוליטי של הגדה המערבית והרצועה ולבנות מחדש את מוסדות השלטון כדי להמשיך במאבק לעצמאות. 63% מהם מתנגדים לעמדת אבו מאזן שמתנה את השתתפות חמאס בבחירות בקבלת כל ההסכמים עם ישראל. הם רוצים לראות את חמאס משתלבת בהנהגה, למרות הביקורת שלהם על תפקוד החמאס לפני ובמהלך המלחמה. האכזבה מהרשות ואבו מאזן גדולה יותר, וחשבון הדמים עם ישראל גדול יותר מהביקורת שלהם על חמאס.

אין להם אשליות. רובם בטוח שהממסד הנוכחי של הרשות הפלסטינית אינו מעוניין בבחירות, כשם שישראל שוללת אותן. מכיוונים שונים, פוגש האינטרס של הממסד הפוליטי ברשות הפלסטינית את האינטרס הישראלי.

הפער בין הנתונים מרצועת עזה לאלה מהגדה המערבית בסקר של שקאקי עלול להביא את ישראל למסקנה שעליה לפעול בגדה המערבית בדומה למה שעשתה ברצועה, בפרט אם תצא משם פעולת טרור קשה. מה גם שהממשלה והחברה בישראל סובלות מדיסוננס קוגניטיבי עקב הפער בין הציפיות שלהן מהמלחמה ברצועת עזה לבין תוצאותיה. העליונות היהודית עדיין מחפשת הכרעה כוחנית של העימות ההיסטורי עם הפלסטינים.