המפגינים נגד ההתנתקות הופלו לרעה? העובדות מראות אחרת
אכיפה בררנית. זו הטענה בימין נגד היחס הסלחני לכאורה של מערכת המשפט כלפי המפגינים נגד ההפיכה המשטרית. אבל בחינה של פסיקות בית המשפט העליון בזמן ההתנתקות מראה שאין שחר לטענות האלה
לא היה מדובר רק בהפגנות, אלא גם בהפעלת אלימות של ממש. מתנחלים מתבצרים על בית הכנסת בכפר דרום בעת הפינוי באוגוסט 2005 (צילום: פלאש 90)
טענה חוזרת ונשנית המושמעת מפיהם של תומכי ה"רפורמה" המשפטית נוגעת למדיניות של אכיפת החוק כלפי המוחים מתנגדי ההתנתקות בהשוואה ליחס כלפי המוחים מתנגדי הרפורמה. הטענה נוגעת הן למעצרים והן לחופש ההפגנה.
על פי הנטען, מערכת המשפט גילתה מדיניות אכיפה נוקשה ובלתי מידתית כלפי המוחים נגד ההתנתקות, רבים מהם קטינים, בעוד משתתפי המחאות נגד הרפורמה נהנים מיחס "רך" ומכיל. טענה נוספת היא כי מתנגדי הרפורמה נהנים מ"רוחב לב" מצד המשטרה ביחס לחסימת צירי תנועה ראשיים, בעוד שממתנגדי ההתנגדות נמנעה חירות ההפגנה. הטענות האלה עמדו בלב הביקורת הקשה שמתחו אתמול (ראשון) שרי הממשלה על היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה.
>> הימין רצה הפיכה, הוא מקבל הפיכת נגד
אנחנו נראה כי אין כל יסוד לטענת האפליה. הטענות על "יד רכה" כלפי המפגינים נגד ה"רפורמה" נשענות על שכתוב עובדות, ולא על מה שקרה בפועל. הן גם נשענות על גישה שבאה לידי ביטוי בדבריו יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, שבהם השווה בין מתנגדי ה"רפורמה" לבין "המתנחלים שמוחים על רצח שהתרחש על סף ביתם". השוואה מקוממת וצינית זו בין מה שראשי מערכת הביטחון הגדירו כטרור לבין מחאת מאות אלפי אזרחים שלא פוגעים באיש היא המשכה של טענה בלתי מוסרית, לפיה מעשי אלימות ונקמה, המסכנים חיי אדם ופוגעים ברכוש חפים מפשע, הם בבחינת "מחאה לגיטימית".
עיון בהחלטות של בית המשפט העליון, הנוגעות לקטינים ולבגירים צעירים שנעצרו במהלך המחאות נגד תוכנית ההתנתקות, מלמד כי מערכת אכיפת החוק נאלצה להתמודד עם שני היבטים, השונים מהותית מאלה שמאפיינים את המחאה של מתנגדי הרפורמה. ההיבט האחד הוא התארגנות רחבת ממדים, שתכליתה המוצהרת היתה הפרת חוק המונית כדי להביא למעצרים המוניים ולקריסת מערכת אכיפת החוק. עמד על כך בית המשפט העליון בהחלטתו בנוגע לראש תנועת "הבית הלאומי", שהואשמו בעבירות של המרדה התקהלות אסורה במטרה לעצור את ההתנתקות.
חסימות כבישים היו חלק מאסטרטגיה רחבה יותר. מפגין חוסם את צומת מלחה בירושלים, מאי 2015 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
ההיבט האחר הוא שימוש באלימות קשה הן כלפי כוחות הביטחון והן כלפי פלסטינים, כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט, העוסקת בהתרחשות במתחם ה"מואסי" שברצועת עזה. השופטים צפו בסרטון מהאירוע והתרשמו שמדובר ב"אירוע המוני ואלים ביותר …התפרעות קשה, שלוחת רסן, פרי התלהטות יצרים חסרת מעצורים שמשתתפיה פועלים באלימות קשה נגד כוחות הביטחון והפלשתינאים…".
מוטות ברזל וחפצים קהים
וכך עולה מהחלטתו של בית המשפט העליון (בש"פ 8028/05), העוסקת בהתפרעות אלימה שהתרחשה על גג בית הכנסת בכפר דרום ביום פינוי היישוב. על פי המתואר בהחלטה, מאות צעירים שהתבצרו על גג בית הכנסת, "נקטו פעולות אלימות קשות נגד כוחות הביטחון …(ש)כללו זריקת חפצים ותקיפת השוטרים במוטות ברזל ובחפצים קהים אחרים. בין היתר שפכו המתבצרים על אנשי כוחות הביטחון שמנים, מדללי צבע וחומר שזוהה כבסיס מסוג סודה קאוסטית, העלול, על פי הנטען, לגרום לפגיעה גופנית ולכוויות". בסופה של התפרעות זו הורדו מן הגג 251 איש ונעצרו.
הדיון בהארכות המעצר התקיים באולם מעצרים מיוחד, שהוקם לשם כך. בית משפט השלום קבע שאין מחלוקת כי העצורים היו על גג בית הכנסת והורה על הארכת מעצרם, אף כי לא למלוא התקופה שנתבקשה. בית המשפט המחוזי דחה את עררם של העצורים, שטענו כי לא הובאו ראיות פרטניות לגבי המעורבות הקונקרטית של מי מהם במעשי אלימות, להבדיל מעצם נוכחותם על הגג. בהיעדר שיתוף פעולה מצידם קבע, כי הדרך לאיתור אלה שנקטו אלימות קיצונית היא באמצעות צפייה בקלטות הווידיאו ובצילומים שבידי המשטרה, פעולות הדורשות כמה ימים.
ערר שהוגש לבית המשפט העליון נדחה, ובית המשפט קבע כי הגם שבנסיבות רגילות יש לקיים דיון פרטני בחומר הראיות נגד חשוד, הרי "שהנסיבות שבפנינו הן יוצאות דופן והן תוצאה של הרקע המיוחד שבהן נעברו העבירות המיוחסות לעוררים. המדובר בעימות חזיתי קשה בין המוני אדם לבין כוחות הביטחון. בשלב הראשוני שבו הובאו העוררים להארכת מעצר, לא היה בחומר החקירה הלכאורי פרטים ביחס לכל אחד מן החשודים בנפרד, מעבר לראיות בדבר עצם נוכחותם על הגג …בנסיבות אלה לא היו בפני בית המשפט קמא נתונים המאבחנים בין העצורים המאפשרים בדיקה פרטנית…" .
הימין טוען שמערכת אכיפת החוק נוחה למפגינים נגד ה"רפורמה". מחאה בנתיבי איילון לאחר פרישתו של ניצב עמי אשד, 5 ביולי 2023 (צילום: אורן זיו)
ראוי לציין כי עצם הנוכחות על גג בית הכנסת, שעה שאנשים עלו אליו כדי להיאבק בכוחות הביטחון, היה בו כדי ליצור חשד סביר במעורבות בעבירות פליליות חמורות כלפי כל אחד מן הנוכחים, במיוחד בהיעדר שיתוף פעולה מצידם. אין הדבר דומה למצב שבו אדם או שניים פועלים מתוך ציבור שאינו קשור למעשיהם. אין לשכוח, כי ברקע האירועים עלו חשדות להתארגנות משותפת לשם ביצוע עבירות פליליות חמורות, כפי שעולה מההחלטה בעניין ראשי "הבית הלאומי" הנזכרת למעלה.
לא סתם מפגינה
החלטה נוספת של בית המשפט העליון, האמורה – לפי תומכי ה"רפורמה" – להוכיח את אפלייתם לרעה של מתנגדי ההתנתקות, עוסקת בקטינה כבת 14, שנעצרה עד לתום ההליכים, לכאורה רק משום שהשתתפה בהפגנה נגד ההתנתקות. הטענה רחוקה מן האמת.
כעולה מהחלטת המעצר (בש"פ 6844/05), מדובר בקטינה שהשתתפה חודשיים קודם לכן בהפגנה בכביש 4, שבמהלכה המפגינים "התמקמו בצומת על מנת לחסום דרכי תנועה, והבעירו צמיגים במקום …שוטרים שהגיעו למקום בקשו מהנאשמים לפנות את הכביש אך אלה סירבו לעשות כן". הם התיישבו על הכביש וחלקם "דחפו, בעטו ונשכו את השוטרים". חלקם, ובכללם הקטינה המדוברת, נעצרו והובאו לתחנת משטרה, אולם סירבו להזדהות ולמסור טביעת אצבע.
במהלך דיון בבקשה להורות על המשך המעצר הגיעו הצדדים להסכמה, כי הקטינה וחבריה ישוחררו בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית בגבולות היישוב בו התגוררו. שבועות ספורים מאוחר יותר, הפרה הקטינה את התנאים, יצאה מן היישוב והשתתפה עם אחרים בהפגנה בצומת מורשה. על פי עובדות כתב האישום החדש שהוגש נגדה, במהלך ההתקהלות האסורה בצומת, ירדו שתיים מחברותיה של הקטינה לכביש ולא צייתו לשוטרת שהורתה להן לפנות אותו. הן סירבו להזדהות ואחת מהן אף תקפה את השוטרת.
המטרה היתה להביא לקריסת מערכת אכיפת החוק. שריפה בשער אחת ההתנחלויות בגוש קטיף בזמן הפינוי, אוגוסט 2015 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
הקטינה ניסתה למנוע את מעצרן של השתיים, וסירבה להוראת השוטרת לעזוב את המקום גם לאחר שהשוטרת התרתה בה שתיאלץ לעצור אותה. היא עוכבה אך סירבה להזדהות ואמרה לשוטרת "תסתמי את הפה שלך ותעצרי אותי". על רקע הפרת תנאי השחרור שנקבעו, בהסכמה, בתיק הקודם, ביקשה המדינה לעצור את הקטינה עד לתום ההליכים נגדה.
בית המשפט העליון קיבל את הערר שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את הקטינה. עם זאת, גם בשלב זה, הותיר בית המשפט את האפשרות לשחררה, בתנאי שתוצע חלופת מעצר ממשית, שלא תחזור על חלופת מעצר שהוכחה כבלתי יעילה.
כלומר אין המדובר במעצר קטינה רק משום שהשתתפה בהפגנה בלתי חוקית, אלא במי שהפרה את החוק פעם אחר פעם, השתתפה בהפגנה בלתי חוקית ואלימה, שכללה הבערת צמיגים והפעלת כוח כלפי שוטרים, אי ציות לשוטרים וסירוב להזדהות, ולבסוף הפרה תנאי שחרור שנקבעו בהסכמתה, והכל לשם ביצוע חוזר של עבירות מאותו סוג.
ביקורת בזמן אמיתי
בדיון שהתקיים בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת באוגוסט 2005, בעקבות אירועי כפר דרום, דיווח עו"ד שי ניצן, אז המשנה לפרקליט המדינה, כי עד לאותו מועד נעצרו יותר מ-2,300 אנשים מעצר ראשוני. במועד הדיון, נותרו במעצר עד לתום ההליכים כ-30 עצורים, בגלל מעורבות בייצור "נינג'ות", הימצאות נינג'ות וכלים אחרים לפיצוץ צמיגים בכלי הרכב שלהם, כוונה לפגוע בארונות סעף של בזק, השלכת צמיגים בוערים על כבישים או שפיכת בנזין על כלי רכב מתוך מטרה להציתם על נתיבי איילון.
נכון הוא שדו"ח פנימי בסנגוריה הציבורית, שנכתב באותה עת, מתח ביקורת על רשויות אכיפת החוק וטען כי הן חרגו מן הכללים הדיוניים המתחייבים על פי חוק סדר הדין הפלילי. גם האגודה לזכויות האזרח השמיעה ביקורת בעניין זה. באותו דיון בכנסת טען היועץ המשפטי של האגודה, עו"ד דן יקיר, כי הקמת אולמות בתי משפט מיוחדים לשם קיום דיונים בבקשות להארכות מעצר של המשתתפים באירועי המחאה נגד ההתנתקות היא בעייתית, כי הדיון ההמוני שהתקיים בבקשות (להבדיל מדיון פרטני בעניינו של כל עציר ועציר) לא היה ראוי, וכי ההחלטה שהתקבלה בבית המשפט העליון, ולפיה ניתן היה לקיים דיון בבקשה להארכת מעצר של עשרות העצורים בלא דיון פרטני – אף היא אינה ראויה.
השווה בין המפגינים בקפלן למתנחלים ששרפו רכוש פלסטיני. ח"כ שמחה רוטמן (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אלא שגם עו"ד יקיר הודה, כי "…הקטינים האלה הציבו אתגר מאוד קשה …קטינים שסירבו להזדהות, הורים שסירבו לשתף פעולה כדי למצוא חלופת מעצר הולמת …הנערה בת ה-14 הציבה אתגר מאוד קשה. היא שוחררה בתנאים מגבילים, הפרה אותם, חזרה לעבור עבירות. זה מציב קושי מאוד גדול למערכת אכיפת החוק. מצד שני, העובדה שקטינים בני 14 נמצאים במעצר בתנאים קשים היא בעיה קשה…".
לטעמנו, לא היה מקום לביקורת על הקמתם של אולמות דיונים מיוחדים למפגינים נגד ההתנתקות. היה מדובר במספר רב ביותר של עצורים, שהובלתם ממקום המעצר למקום מושבו הקבוע של בית המשפט היתה מטילה נטל כבד על כוחות הביטחון, שהיו מרותקים, בין היתר, גם למשימות של מניעת מעשי אלימות קשים. זאת כאשר אחת המטרות המוצהרות של מתנגדי ההתנתקות הייתה להביא לקריסת מערכת אכיפת החוק.
לא מחאה לגיטימית
את התנהגויות המתוארות בהחלטות השונות של בית המשפט העליון לא ניתן לכנות "הפגנות" או "מחאות לגיטימיות". לא ניתן לטעון ברצינות כי המדובר במעצר בלתי מוצדק של קטינים, שכל פשעם היה השתתפות במחאות. המטרה היתה, כאמור, להביא לקריסה מוחלטת של מערכת אכיפת החוק, תוך חציית קו אדום של סיכון מוחשי לחיי אדם ויצירת מוקדי חיכוך נפיצים עם פלסטינים תושבי רצועת עזה. דבר אין בין כל אלה לבין זכותם הבסיסית של כל אזרח ואזרחית להפגין נגד החלטה או חוק, שאינם מקובלים עליהם, גם אם התקבלו כדין.
מערכת שלטונית אינה יכולה להישאר אדישה לאלימות כה בוטה ולגיוס המוני של קטינים ובגירים צעירים לשם ביצוע מעשי התפרעות. מדינה אינה יכולה להתקיים כך. הניסיון לטשטש את ההבדל בין מחאת המונים כנגד הרס המשטר הדמוקרטי, הגולשת מדי פעם לחסימת כביש לשעות ספורות, לבין מעשי אלימות מסוכנים נגד החלטת ממשלה שהתקבלה במסגרת כללי המשחק – מעשים שכוונו הן כלפי כוחות הביטחון והן כלפי תושבים פלסטינים – הינו בבחינת שכתוב של העובדות.
נתפס כמי שנתן הכשר לאיסור לחסום כבישים בהפגנות. השופט אהרון ברק (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
הטענה לאכיפה בררנית לטובת המוחים נגד ה"רפורמה" המשפטית נשענת גם על דברים שכתב נשיא בית המשפט דאז, אהרון ברק, בנוגע לחסימת כבישים. בהחלטה בעניין ראשי "הבית הלאומי" הנזכרת למעלה (בש"פ 5934/05), כתב ברק כי "חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים; חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה; חופש הביטוי (וההפגנה) אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם; חופש ההפגנה אינו מגן על החופש 'לעצור את המדינה' ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל".
אלא שעיון בהחלטה ובפסק דין נוסף שעסק בסוגיה זו מלמד, כי גם הפעם קיים פער מהותי בין העובדות לאשורן לבין האופן בו מוצגת עמדתו של בית המשפט. לא ניתן לקרוא אותה מבלי להתייחס לעובדות, שהובילו לאמירות המצוטטות בעניין המגבלות החלות על חופש ההפגנה בהקשר של חסימת כבישים. מדובר היה בתוכנית לחסימות המוניות, אלימות וממושכות, המסכנות חיי אדם, ולכן אין פלא שבית המשפט העליון קבע במקרה זה כי חופש ההפגנה אינו כולל חסימת כבישים.
ראיה לכך שזו היתה כוונתו של בית המשפט אפשר למצוא אותה בפסק דינו בבג"ץ 2979/05, שעסק בעתירתה של מועצת יש"ע נגד משטרת ישראל, שאסרה עליה לקיים "הפגנה מתמשכת" (כלשון העותרת) ולסגור למשך 36 שעות קטע מרחוב קפלן בירושלים, הסמוך לכנסת. מן העובדות המפורטות בפסק הדין עולה, כי המשטרה היתה מוכנה לאפשר את סגירת הכביש לשם קיום עצרות מרכזיות, במהלך זמני התפילה, ואף לאפשר למפגינים, שלא בזמן הפגנה או תפילה, לחסום אחד מנתיבי התנועה בכל כיוון, תוך הותרת הנתיב האחר פתוח. מועצת יש"ע לא הסכימה להצעות אלה, ובית המשפט מצא את עמדת המשטרה סבירה.
נראה כי גם בעניין זה חוטאים תומכי ה"רפורמה" בהצגת דעה או "נרטיב" כתחליף לעובדות מבוררות, ועושים שימוש בחצאי אמיתות כדי להציג לפני הציבור טיעון מתסיס ומסולף, טיעון שאינו מאפשר לנהל דו שיח ענייני וכן.
נאוה בן-אור היא שופטת בדימוס, דוד קרצמר הוא פרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
