המחאה מאתגרת את אסטרטגיית ההישרדות של המשטר באיראן

התפרצות ספונטנית של חברה שהגיעה לנקודת השבר שלה. מפגינים איראנים חוסמים רחוב בכרמאנשאה, עיר במערב איראן, ב-8 בינואר 2026 (צילום: Kamran / AFP via Getty Images)

ב-28 בדצמבר פרצו מחאות נגד המשטר בערים רבות באיראן. ההפגנות התפשטו ברחבי הרפובליקה האסלאמית תוך ימים בודדים, והפכו לגל המחאה המשמעותי ביותר מאז התקוממות "אישה, חיים, חירות" ב-2022. שלא כמו גלי מחאה קודמים, במחאה הנוכחית אין נושא מרכזי בולט. המפגינים קראו באותו זעם נגד המחסור במים, קריסת המטבע, השחיתות הממשלתית וההרפתקאות הצבאיות של המשטר באזור.

מאירת עיניים במיוחד היא ההתפשטות הסימולטנית והגיאוגרפית המהירה של המחאות – שהגיעה ליותר מ-100 מוקדים. אין מדובר בפעולה מתואמת של אופוזיציה מאורגנת, אלא בהתפרצות ספונטנית של חברה שהגיעה לנקודת השבר שלה. מפרבריה העניים של טהראן ועד לשכונות של מעמד הביניים בשיראז, מהערים הכורדיות במערב ועד לאזורי הבלוצ'ים בדרום מזרח, האיראנים יצאו לרחובות כדי לדרוש דין וחשבון ממשטר שאינו מסוגל לספק לאזרחיו אפילו שירותים בסיסיים כמו אספקת מים תקינה.

גל המחאות הנוכחי אינו מפתיע. בעשור האחרון, התנאים הכלכליים המידרדרים עוררו שוב ושוב תסיסה חברתית ברחבי איראן. האינפלציה הגבוהה, שמוערכת כיום בין 42% ל-48% בשנה, והקריסה בפועל של המטבע הלאומי ריסקו את רמת החיים במדינה.

ערך הריאל צנח מכ-40 אלף ריאל לדולר בתחילת 2018, לפני תחולת סנקציות ה"לחץ המקסימלי" של ממשל טראמפ, לשער של כמעט 1.5 מיליון ריאל לדולר. הקריסה הכלכלית הזאת התרחשה במקביל לנראות ההולכת וגדלה של השחיתות הממשלתית והשלכותיה ההרסניות.

לצד השינוי בדרישות המפגינים, ניכרת בגל המחאה הנוכחי גם שחיקה ביכולת המשטר לדכא אותו. אחת מהאסטרטגיות הוותיקות של הרפובליקה האסלאמית היתה לנטרל תסיסה חברתית באמצעות שילוב של מקל וגזר: לאפשר למחאות לתסוס ואז לדכא אותן באלימות, ובמקביל להציע ויתורים חומריים.

המחאות של 2017–2018 ושל 2019, למשל, שפרצו בעקבות הרעה בתנאים הכלכליים, דוכאו באלימות, אך גם הניבו ויתורים צנועים בצורה של סובסידיות לדלק ולמזון, תיקונים בתקציב ושינויים במדיניות כלכלית. באופן דומה, בעקבות המחאה ב-2022, המדינה הפסיקה למעשה לאכוף את חובת לבישת החיג'אב בניסיון לעצור את המומנטום של התנועה.

מאז ששככה המחאה של 2022, איראן התמודדה עם זעזועים פוליטיים, כלכליים, חברתיים וגיאופוליטיים רבים. הם כללו בין השאר את מותם הפתאומי של הנשיא אבראהים ראיסי ובכירים נוספים בהתרסקות מסוק במאי 2024; את בחירתו של מסעוד פזשכיאן, הנשיא הרפורמיסט הראשון מאז 2005; את חידוש הסנקציות של האו"ם בספטמבר 2025; את הקריסה בפועל של כל מערך הכוחות האזורי של המשטר, מחזבאללה בלבנון ועד למשטר אסד בסוריה; ואת העימות הצבאי הישיר הראשון של איראן עם ישראל ב-2024.

הטלטלה המשמעותית ביותר היתה מלחמת 12 הימים עם ישראל ביוני 2025, שפגעה קשות באחד מעמודי התווך המרכזיים שעליהם מבוסס דימויו העצמי של המשטר. אחרי שנים של רטוריקה ניצית, המלחמה הוכיחה לאיראנים רבים שהמדינה היא למעשה חסרת הגנה בפני ישראל – שמטוסים ישראליים יכולים להפציץ את טהראן וערים אחרות ולהטיל אימה על האוכלוסייה בחופש פעולה מלא ובלי התנגדות משמעותית מצד הצבא האיראני. אף שבזמן המלחמה היתה תחושת סולידריות לאומית בין המשטר לבין מי שבדרך כלל מותחים עליו ביקורת חריפה, הפיוס לא נמשך זמן רב.

טלטלה משמעותית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באתר נפילת טיל מאיראן ליד בית החולים סורוקה בבאר שבע, ב-19 ביוני 2025 (צילום: מרק ישראל סלם / פול)

בזמן כתיבת שורות אלה, העימותים בטהראן מתגברים וההפגנות ממשיכות להתפשט. לפי דיווחים, עד כה נהרגו יותר מ-500 איש ונעצרו כ-10,000 (לא ניתן לדעת, כמובן, את המספרים האמיתיים לנוכח ההאפלה שהטיל המשטר). המשטר האיראני הצליח להישאר בשלטון יותר מארבעה עשורים באמצעות הצעת ויתורים לפי הצורך, אך גם מכיוון שהוא אינו בוחל בהפעלת כוח ברוטלי. גל המחאות הנוכחי מאתגר את אסטרטגיית ההישרדות הזו בדרך חדשה. את גלי המחאות הקודמים ניתן היה לרסן באמצעות היענות חלקית לדרישות המוחים, אך הפעם הם אינם דורשים דבר מה ספציפי, אלא מתן דין וחשבון כללי. ולאחר שכישלונותיו המצטברים של המשטר פגעו אף ביכולת המדינה לספק לאזרחיה מים, שום ויתור טקטי לא יספיק.

עשורים של ניהול כושל

בתחילת דצמבר 2025, משבר המים של איראן, שכבר זמן רב צופים את התרחשותו, הגיע לממדים קטסטרופליים. נהר זאינדה-רוד באספהאן, שהיה בעבר עורק החיים של החקלאות באזור, נותר יבש במשך חודשים. התושבים בח'וזסתאן דיווחו כי המים זורמים בצינורות רק יומיים בשבוע. בשכונות הדרומיות של טהראן, שבהן מתגוררים בעיקר בני מעמד הפועלים, משפחות התעוררו לברזים יבשים לגמרי, ונאלצו לרכוש מים בבקבוקים במחירים מופקעים או לעמוד שעות בתור למשאיות חלוקת מים עירוניות.

שינוי האקלים מילא תפקיד משמעותי במשבר זה; קצב בירוא היערות והמדבור הואץ מאוד והחורפים נעשו יבשים יותר ויותר. בשל כך, חלה ירידה חדה בהצטברות השלגים על פסגות הרי זגרוס ואלבורז – שמהם מגיע חלק גדול מהמים המתוקים של איראן.

עם זאת, משבר המים הוא גם תוצאה של החלטות פוליטיות ועשורים של ניהול כושל. מסיבות פוליטיות, המשטר נתן עדיפות לפרויקטים חקלאיים ולפיתוחים תעשייתיים עתירי מים באזורים שסובלים ממחסור במים, והתעלם מאזהרות של מדעני סביבה. נוסף על כך, המשטר לא השקיע בהגנה על הסביבה או בתיקון תשתיות מים שסבלו מהזנחה, ולפי הערכות 20%–30% מהמים דולפים מהצינורות לפני שהם מגיעים לצרכני הקצה.

משבר סביבתי, שחיתות והזנחה. נהר זאינדה-רוד היבש באספהאן, במרכז איראן (צילום: סוכנות הידיעות האיראנית)

אנשי משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC), ששולטים על תחומי כלכלה נרחבים כמו הבניין והחקלאות, היו מעורבים בבניית סכרים בלתי חוקית ובמיזמי הסטת מים המשרתים את האינטרסים הכלכליים שלהם ומסבים נזק רב לקהילות מקומיות.

בעיני איראנים רבים, המחסור במים הפך להוכחה המוחשית ביותר שהמערכת אינה רק מושחתת ומעוותת, אלא ממש נטולת יכולת למשול. לאיראן מאגרי מים גדולים, אך הניהול הכושל יצר מצב של מחסור מלאכותי. ההבנה הזאת – שהסבל שלהם אינו בלתי נמנע, אלא תוצאה ישירה של בחירות פוליטיות שקיבל המשטר – הניע לפעולה גם את מי שקודם לכן עדיין קיוו לרפורמות הדרגתיות.

אחד מקווי השבר המרכזיים ברגע הנוכחי הוא שאלת השיחות על הסכם הגרעין עם המערב והאפשרות להקלה בסנקציות. הנשיא מסעוד פזשכיאן, שבתחילת גל המחאה הנוכחי דחק בממסד הפוליטי להקשיב למוחים ולהגיב לתביעותיהם (אך בימים האחרונים שינה קצת את הטון), נבחר בין השאר כדי לקדם את העניין מול הכוחות במערב. אך אחרי ארבעה עשורים של סנקציות, הכלכלה האיראנית פיתחה מנגנונים שאפשרו לה לתפקד, תוך כדי חיזוק האליטות העשירות ושחיקת מעמד הביניים המסורתי. אליטות אלה עלולות להתנגד לכל הסכם עם המערב, שצפוי לפגוע בסטטוס קוו שהן מרוויחות ממנו.

איראנים רבים מבינים כיום שבגלל הניצים בטהראן וחוסר היכולת לבטוח בכוונותיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הסכם אינו עומד על הפרק. ייתכן שההבנה הזאת עומדת מאחורי תחושות חוסר האונים והיעדר התקווה שהובילו לפריצת גל המחאות הנוכחי.

נבחר בין השאר כדי לקדם את שיחות הגרעין מול הכוחות במערב. נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, נואם בעצרת האו"ם, ב-23 בספטמבר 2024 (צילום: Loey Felipe / האו"ם)

על רקע זה יש להבין את ההפגנות באיראן. הן חוצות קבוצות גיל וקבוצות אתניות, מעמדות ומגזרים. העוולות שבגינן יוצאים האיראנים לרחובות רבות: חירויות אזרחיות, מדיניות כלכלית, פיחות המטבע, המחסור במים, התשתיות המתפוררות והיעדר מסלול ריאלי לחזרה לחיים נורמליים. אך כולן מתנקזות לדרישה בסיסית אחת – אחריותיות.

כאן נמצאים גם האתגר וגם ההזדמנות של תנועת האופוזיציה האיראנית. גלי מחאות קודמים התמקדו בדרישות צרות ומוחשיות יותר, כמו סובסידיות, שכר ותיקוני מדיניות, שהמשטר היה יכול להגיב להן בוויתורים מוגבלים. בניגוד לכך, אחריותיות אינה משהו שאפשר להתמקח עליו. איזה ויתור יכולה להציע המערכת כשעצם הלגיטימיות שלה מוטל בספק?

חרדות ותיקות מהתערבות חיצונית

ישראל וארה"ב נוכחות מאוד בשיקולי המוחים באיראן, אם כי לא באופן שמניחים פרשנים רבים במערב.

גורמים בישראל אינם מסתירים את רצונם בשינוי משטר באיראן, ולמרות הצהרותיו התוקפניות האחרונות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אין ראיות ממשיות לכך שצפויה מתקפה צבאית בקרוב. מלחמת 12 הימים ביוני הדגימה אומנם את עליונותה הצבאית המשמעותית של ישראל, אך בניגוד למה שניתן להניח, הישגו המשמעותי ביותר של נתניהו במלחמה הזאת עשוי להיות בעצם העובדה שהיכולת הגרעינית של איראן לא הושמדה. המשך קיומו של האיום האיראני חיוני להישרדות הפוליטית שלו.

בינתיים בוושינגטון, הנשיא טראמפ איים בפומבי להתערב אם כוחות הביטחון האיראנים יחמירו את הדיכוי ויהרגו מפגינים. חטיפת נשיא ונצואלה ניקולס מדורו ואשתו בהחלט מקנה אמינות לאיומים של טראמפ, אבל היא גם עוררה חרדות איראניות ותיקות ועמוקות מהתערבות חיצונית.

אין ספק שפעולה צבאית ישראלית או אמריקאית בזמן שהאיראנים יוצאים לרחובות תשרת את המשטר, בכך שתאפשר לו למסגר את התסיסה הפנימית כניסיון חיצוני לערער את יציבותו. הזיכרון הפוליטי האיראני ארוך: הדחת מוחמד מוסאדק ב-1953, בסיוע ה-CIA וה-MI6, שגורמים בבריטניה וארה"ב הצדיקו באמתלת הצלה של איראן מכאוס, הובילה ל-25 שנות דיקטטורה. ההקבלה לאמירותיו הגלויות של טראמפ בנוגע להשתלטות על מאגרי הנפט של ונצואלה אינה נעלמת מעיני האיראנים, שרואים בהבטחות ל"שחרור" סיפור כיסוי להשתלטות אימפריאליסטית.

זו הסיבה שהקריאה "מוות לעריץ, מלך או מנהיג עליון" היא כל כך חזקה. האיראנים דוחים את הרפובליקה האסלאמית, אבל גם את החלופות שזוכות לתמיכה חיצונית ומקודמות על ידי גולים כמו רזא פהלווי, בנו של השאה, שמבקש מהמוחים להמשיך במאבק עד הסוף מביתו הנוח ליד וושינגטון הבירה. אף שבגלי מחאות קודמים אפשר היה להבחין בסיסמאות שתומכות בפהלווי, כעת נראה, בהכללה, שרוב האיראנים רוצים יותר ריבונות, דמוקרטיה ואחריותיות – לא חזרה למשטר מלוכני או כפיפות לאינטרסים האסטרטגיים של גורמים חיצוניים.

אי אפשר עדיין לדעת אם גל המחאות הנוכחי יצליח במקום שבו נכשלו קודמיו. למשטר יש עדיין כוח דיכוי משמעותי; האופוזיציה מפוררת; והתערבות חיצונית מאיימת לפגוע בשאיפות הדמוקרטיות ולא לסייע להן. אך השילוב בין קריסה כלכלית, קטסטרופה סביבתית, השפלה אזורית ושחיקה בלגיטימיות עשוי לרמז על כך שאיראן נכנסה לשלב חדש.

המשמעות אינה בהכרח שהרפובליקה האסלאמית נמצאת על סף קריסה. היא הפגינה שוב ושוב יצירתיות רבה במציאת דרכים לשרוד. השאלה אינה אם יהיה שינוי, אלא איזה שינוי יתרחש ומה המחיר שהוא יגבה מהעם האיראני.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספרים "איראן: החיים עצמם" ו"בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים". המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס