הישראלים שוב יוצאים מהבתים, הפעם כדי להציל את חייהם

נתניהו קצר "הישג" אחד: גרם לרבבות לצאת לרחובות – ולא כדי להפגין נגדו. תושבים תופסים מחסה בחניון הבימה בתל אביב, ב-18 ביוני 2025 (צילום: אורן זיו)

בימים האחרונים הגעתי לרבות מזירות הפגיעה של הטילים מאיראן – לחלקם כמה דקות אחרי הנפילה, בזמן שהאש עוד בערה ופצועים חולצו מההריסות. ההגעה בחושך תמיד מתעתעת. בחשיכה רואים בעיקר את האמבולנסים והכבאיות, ולאט לאט, עם אור ראשון, מתגלים הממדים האמיתיים של זירת האסון – כמה בתים, כלי רכב וחלונות ניזוקו, ובאיזה רדיוס; האם עדיין יש אנשים קבורים מתחת להריסות, וכמה ימים תימשך עבודת החילוץ. שעות אחרי הנפילה, תושבים חוזרים בניסיון להציל מעט מחפציהם, ובהמשך מגיעים גם שכנים וסקרנים.

בזירה הקטלנית בבת ים, שבה נהרגו שמונה אנשים (נכון ליום שני), הכוחות עובדים מאז יום ראשון לפנות בוקר על פינוי ההריסות. הבניינים שקרסו, המכתש שנוצר, האפר על כלי הרכב והעצים, אנשים שרצים בפיג'מות עם ילדים בידיים ומעט חפצים, מזכירים קצת את המראות מעזה. למרות הצנזורה העצמית של התקשורת הישראלית, הציבור נחשף למראות ההרס ברצועה – אם לא בתקשורת אז ברשתות החברתיות, בין השאר בפוסטים שמעלים חיילים שמתגאים על כך. כעת, הדימויים האלה הגיעו הכי קרוב שאפשר.

בשונה מזירות פיגוע או נפילות של טילים מעזה, בשום מקום לא נתקלתי בקריאות לנקמה או סיסמאות נוסח "מוות לאיראנים", על משקל "מוות לערבים" שנשמע כמעט בכל זירה בעבר. זה אולי ההלם, העובדה שישראל היא זו שיזמה את המתקפה, או הבנה מסוימת של מגבלות הכוח. מדובר במלחמה הראשונה שישראל מנהלת מול מדינה מאז 1973, והראשונה שבה היא פתחה מול מדינה מאז 1967 – והאזרחים משלמים את המחיר.

מוקדם לומר מתי תסתיים המלחמה. אולי היא תיגרר זמן רב, כמסורת נתניהו. אך כבר כעת ברור כי נתניהו קצר כבר "הישג" אחד: הוא גרם לרבבות ישראלים, במיוחד בתל אביב וסביבתה, לצאת לרחובות – לא כדי להפגין נגדו, אלא כדי לשמור על חייהם ולישון כמה שעות ללא הפרעה, דבר נדיר בימים אלה. במקלטים ציבוריים, במבני ציבור, בחניונים תת קרקעיים, בתחנה המרכזית החדשה ובתחנות הרכבת הקלה – רואים יותר ויותר אנשים מגיעים לא רק בזמן התרעות (שהתקצרו כעת), אלא כבר בתחילת הערב, עם מזרונים, כיסאות ים, מאווררים וציוד נוסף שבדרך כלל משמש לקמפינג או נופש. הם מקימים אוהלים לא כדי למחות על יוקר המחיה כמו במחאה של 2011, אלא כדי לשרוד.

"רצינו לישון לילה אחד שלם ולהצליח לעבוד למחרת", סיפר זוג צעיר שהגיע השבוע לישון בחניון התת קרקעי בדיזנגוף סנטר. אישה אחרת סיפרה שאין לה מקלט בבניין, והיא מתקשה לרוץ כל פעם עם שני כלבים ואימה המבוגרת, ולכן החליטה לעבור לחניון. "הגעתי לכאן כי הטילים האיראניים הם הרבה יותר גדולים, רועשים, מפחידים ועושים נזק מאלה של חזבאללה והחות'ים", אמרה מלי, בת 30 מתל אביב שהגיע לחניון בדיזנגוף סנטר בקומה מינוס 4 עם החתולה שלה. "החלטתי שעדיף ללכת על בטוח ולהיות כאן".

כמעט שבוע לתוך המלחמה, ברור שנשבר סטטוס קוו אחד, ותיק ומרכזי מאוד: תחושת החסינות של הציבור הישראלי. הפגיעות הקטלניות, שבהן נהרגו 24 אנשים עד כה, גרמו לציבור שכבר מתורגל באזעקות ובטילים לפחד ממש על חייו, עד כדי בחירה לבלות את הלילה על רצפת חניון, בחום כבד ואוויר דחוס.

כשהחותים הוציאו הודעות פינוי שעוצבו ונוסחו כמו הודעות הפינוי של הצבא בעזה, כשהחלו לירות על ערים ואתרים רגישים, כולם צחקו על חוש ההומור שלהם ולעגו להם. כיום, כשהאיראנים עושים זאת, אנשים לוקחים את זה יותר ברצינות. עוד עדות לכך היא כמות החניה הפנויה במרכז תל אביב – העיר התרוקנה וננטשה, והמראות מזכירים קצת את תקופת הקורונה, רק ללא האפשרות לשהות באוויר הפתוח.

אפשר לומר שהפחד מלווה את החיים בישראל תמיד – פיגועים, אינתיפאדות, "סבבים" שונים ומלחמות. אך הפעם זה מרגיש שונה. זה לא רק פחד קיומי כללי, אלא פחד ממשי, פרטי, ששורר ברוב הארץ, וספציפית במרכזה. אנשים רואים את המוות מעבר לפינה – כשהם שומעים את הטילים והדי הפיצוצים, בתיעודים מהזירות או כשהם מגיעים לאתר נפילה סמוך לביתם.

התהליך הזה לא קורה ללא הקשר. נתניהו, אבל גם ישראל כקולקטיב על כל מערכותיה – הצבא, זרועות הביטחון וחלקים נרחבים מהציבור – החליטו להפוך את חייו של כל מי שמוגדר כאויב לגיהנום אחרי 7 באוקטובר, עם מלחמת ההשמדה בעזה, הטיהור האתני בגדה המערבית, מסע ההרס בלבנון ובתימן וכעת גם באיראן – שם דוקטרינת עזה פשוט הועתקה עם הודעות הזויות של דובר צה"ל על "פינוי אוכלוסייה", כשמדובר על שכונות של מאות אלפי אנשים בטהראן; או טענות הזויות לא פחות על "הסתה לרצח עם" כשמדובר על הפצצת תחנת טלוויזיה, ו"מזוהה עם משמרות המהפכה" כשמדובר על הפצצת אוניברסיטה בטהראן.

>> לברוח כדי לשכוח: ישראל מעתיקה את עזה לטהראן

כעת, ה"נזק האגבי" של ההחלטה הזאת, להילחם עד ל"ניצחון המוחלט" ולהפוך את פשעי המלחמה למדיניות, כרוך בהפיכת המרחב שבו חיים הישראלים לבלתי נסבל למגורים, וחלקם עוברים לגור במחנות פליטים של ממש בחניונים ותחנות רכבת. אחרי 7 באוקטובר, רוב מי שעזבו את ישראל – כשעוד היה ניתן לעשות זאת – לא עשו זאת בגלל מתקפת חמאס עצמה, אלא בגלל המציאות שנוצרה בעקבות התגובה הישראלית, היציאה למלחמת הנקמה, הפקרת החטופים וריסוק החברה שנבע מכך.

בימים האחרונים, התהליך הזה – שעוד היו מי שהצליחו להדחיק אותו או למצוא דרכים לחיות בתוכו ועדיין לקיים סוג של שגרה – נמצא על סטרואידים. ההרג, הרס הבתים, העצירה המוחלטת של חיי היום יום, כולם מובילים לאותה נקודה: הפיכת המקום הזה לבלתי ראוי למחיה. זה לא רק הנזק הפיזי, שהוא בהחלט משמעותי, במיוחד אם המלחמה תימשך עוד שבועות או חודשים, אלא בעיקר האפקט התודעתי. אין מקום בטוח.

מסע ההסתה נגד התקשורת החמיר

המלחמה הזאת מביאה לשיא גם את החזית הפנימית. אם אחרי 7 באוקטובר היתה התקפה חסרת תקדים על חופש הביטוי ועל כל מי שהתנגד למלחמה – פלסטינים אזרחי ישראל ופעילי שמאל – המתקפה כעת היא על הציבור כולו. העדות המרכזית לכך היא מניעת היציאה מהארץ, הפיכת המקום הזה רשמית לגטו, והפחדת הציבור מיציאה דרך ירדן ומצרים. או כפי שאמרה שרת התחבורה, "לא נאשר יציאות של ישראלים לחו"ל בשלב זה", בהתייחסה ל"טיסות החילוץ" של ישראלים שנתקעו בחו"ל.

וזה לא מסתכם רק בטיסות. בדרך כלל, הבעיה בישראל היא הצנזורה העצמית של התקשורת. הפעם, ההנחיות הרשמיות, שדובר צה"ל חזר עליהן, הן לא לפרסם ולשתף מיקומי ותיעודי פגיעות, מה שמוביל למשחקי ניחושים איפה נפל הטיל או לגל של שמועות ברשתות.

דווקא הפעם, למודי אכזבת "כפסע" מהניצחון המוחלט שהבטיח נתניהו באפריל 2024, התקשורת מעלה ספקות מהר יותר. כולם מהללים את היציאה למבצע, אך יש מי ששואלים על המטרות, נקודת היציאה ומה ייחשב ל"ניצחון" – שאלות שאילו היו נשאלות מוקדם יותר, אולי המלחמה בעזה כבר היתה מסתיימת. "מה יעדי המלחמה באיראן?" שאל ברוך קרא בערוץ 13, אחרי שציין כמובן כי הוא מצדיע לחיילים. גם גיל תמרי מערוץ 13, אחרי שציין את ההישגים האדירים וקרא למתקפה "מהלך כביר", תהה "לאן אנחנו הולכים ומהי נקודת היציאה".

הופכים את ישראל רשמית לגטו. נתב"ג הריק אחרי ההתקפה הישראלית על איראן, ב-13 ביוני 2025 (צילום: רועי אלימה / פלאש90)

במקביל, מסע ההסתה נגד התקשורת החמיר, כשבזירות נפילה אנשים רודפים אחרי צלמים, מציקים להם וקוראים למשטרה בטענה שהצלמים עובדים "בשירות האויב". השבוע פשטה המשטרה על מלון בחיפה, יום אחרי ש"אל ג'זירה" תיעדו את הנפילה במפרץ חיפה. ספק אם הרשת משדרת בעצמה ולא לוקחת פשוט תיעוד של סוכנויות או מקורות אחרים, אבל זה לא עזר: השוטרים החרימו ציוד של עיתונאים פלסטינים שעובדים ברשתות בינלאומיות, אף שאחד הצלמים הראה להם בזמן אמת ש"אל ג'זירה" ממשיכים לשדר לייב מחיפה גם אחרי שהוחרם הציוד.

אחרי 7 באוקטובר, לקח חודשים ארוכים, כמעט שנה, עד שהשמאל-מרכז התחיל להתנגד למלחמה ולדרוש את סיומה. עכשיו המחאה נגדעת עוד בתחילתה. הרושם הוא של תמיכה מקיר לקיר במבצע, ואיסור על התקהלות והפגנות. גם הפגנות החטופים, שהתקיימו ברצף למעט כמה שבועות בקיץ, בוטלו לגמרי. והנושא נדחק לא רק מהמרחב הציבורי, אלא גם מהתודעה.

ביום ראשון, היום הרביעי מאז תחילת המתקפה באיראן, התכנסו כ-20 מפגינים בכיכר הבימה בתל אביב. הם נפרסו במרחק זה מזה ועמדו בדממה עם שלטים, בגלל איסור ההתקהלות. תוך פחות מדקה הגיע למקום כוח משטרה, שהיה זהה בגודלו למספר המפגינים, והחל להדוף אותם, להחרים ולקרוע שלטים ולבצע מעצרים אלימים. יום לאחר מכן שוטרים עצרו כמה מפגינים בחיפה, וטענו כי חולצות עם כיתוב שקורא לעצור את המלחמה אינן חוקיות. לאחר מכן עוכבו בתל אביב ללילה שני אנשים, אחד מהם אמיר השכל, שעמד על המדרכה בדרך בגין עם שלט שעליו הכיתוב "53 חטופים בעזה, אוזל להם הזמן".

לחבר טוב שגר במרכז תל אביב התנפצו החלונות מההדף בנפילה ביום שני השבוע, נסדק קיר גבס וכמה עציצים התפוצצו. לא נזק רציני, דומה למה שחוו כבר אלפי ישראלים לפחות. כשהלך לשבת בבית קפה להירגע, הגבר בספסל לידו אמר: "אין מה לעשות, זה המחיר שצריך לשלם על הרס הגרעין האיראני".

כמו במקרים רבים בעבר, דווקא מי שרואה את המציאות בצורה הברורה ביותר הם מי שאיבדו את הכל, ומצליחים לראות את האסון הכללי מבעד לטרגדיה האישית. עו"ד רג'א ח'טיב, שאיבד את אישתו, שתי בנותיו ואשת אחיו בפגיעה ישירה של טיל בביתו בטמרה, אמר ל"שיחה מקומית" אחרי ההלוויה: "בוא נחיה יחד בשלום, לא נחיה במלחמה, נסיים בעזה נלך ללבנון, נסיים בלבנון נלך לסוריה, נסיים לסוריה נלך לאיראן, נסיים לאיראן נלך למלחמת לבנון השלישית או הרביעית, לא זוכרים אפילו בשביל מה המלחמות האלה. תן להם שלום צודק, שאנחנו פה בישראל נחיה בשקט, באהבה".

ח'טיב סיפר כי "יומיים לפני האסון חזרתי מאיטליה, יש לי שם בית על אגם גרדה, אני רואה איך אנשים שם חיים, קמים בבוקר עם תקווה, עם אהבה לאחר, חושבים איך לחיות בטוב, איך להתפרנס בכבוד, איפה לטייל. ופה במה אנחנו מתעסקים? במלחמות, בקורבנות. אבל קחו דוגמה ממני, שלא יהיו עוד קורבנות, תפסיקו את המלחמה הארורה הזאת, בכל דרך אחרת, לשבת ליד השולחן, למנוע קורבנות אחרים".

נתניהו אומר גם הפעם ש"נלך עד הסוף", כפי שאמר לחיילים פצועים לגבי המלחמה בעזה במאי. בקצב הזה, לא ברור בדיוק של מי יהיה הסוף הזה.