המאבק נגד חזקת הגיל הרך מונע משנאת נשים

כבר חצי שנה שאני בתוך זה. יום ולילה נושמת את המאבק הזה, נגד ביטול חזקת הגיל הרך. לא פעם אני שואלת את עצמי: למה זה כל כך בוער בי? למה אני חולמת על זה בלילה ומתעוררת עם זה בבוקר? למה אני חושבת על זה כמעט בכל שעה משעות היממה? למה המאבק הזה מסעיר אותי כל כך?

וממש כמוני נסערים ממנו גם אחרים ואחרות. נשים וגברים שנלחמים בעד ונגד ביטול החזקה מדברים כאילו היה מדובר בחיים ומוות. אי אפשר להגיד שכל האבות הגרושים שקשורים במאבק הזה מונעים מאינטרס כלכלי ותו לא (הפחתת המזונות). יש כאן עוד משהו. עשרות ומאות גברים שמוכנים להפגין, לצעוק, להשקיע זמן יקר, להתבטא ללא הרף ברשתות החברתיות ומחוצה להן – כבר למעלה מעשור! מה יש בסיפור הזה שמטלטל ככה את הנשים ואת הגברים משני צדי המתרס?

> בתמונות: נשות אל-עראקיב מנסות לעצור את הדחפורים שחזרו לכפר

כרוניקה של הסלמה

לפני שמתחילים, קצת הסברים. בשנת 2011 פרסמה הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין, בראשות פרופ' דן שניט (ועדת שניט), את המלצותיה. אלה כללו, בין היתר, המלצה לביטול חזקת הגיל הרך – החזקה המשפטית שקובעת כי ילדים מתחת לגיל 6 יהיו במשמורת הפיזית של אמם במקרה של פירוד כשאין הסכמה בין ההורים ביחס להסדר ההורות. במקום החזקה הזו הם המליצו על שימוש בשורה של כללים מנחים לחלוקת זמני ההורות בין בני הזוג, שיופעלו בכל מקרה לגופו. המלצות אלו לא נתקבלו על ידי כל חברי הוועדה. דעת המיעוט סברה כי המלצת דעת הרוב מנוגדת לטובת הילדים.

מאז ועד היום לא הבשילו המלצות הוועדה להצעת חוק שמקובלת על רוב בקואליציה. בכל פעם שהצעה כזו עלתה לוועדת שרים או לקריאה טרומית, היא נבלמה. במושב הכנסת האחרון משך ח"כ יואב קיש את הצעת החוק שלו לביטול חזקת הגיל הרך, כיוון שהבין שאין לו רוב בקואליציה. שרת המשפטים איילת שקד ככל הנראה מתלבטת מאוד האם נכון יהיה לבטל את החזקה ללא שום חלופה, ועל כן היא התחייבה להקים ועדה שתבחן את המלצות ועדת שניט, ואת המלצות ועדת שיפמן (שעסקה בנושא המזונות) לשם גיבוש הצעת חוק ממשלתית.

עוד לפני קום הוועדה החלה פעילות שוליים של אבות גרושים, שקראו לביטול חזקת הגיל הרך ולהפחתה בדמי המזונות במקרים של משמורת משותפת (כלומר: חלוקת אחריות הורית וזמני ראייה לילדים באופן שווה). הגרושים טענו כי חזקת הגיל הרך מפלה בין ההורים ומאפשרת לאם להיות הורה מועדף, וכי פתרון ברירת המחדל צריך להיות "משמורת משותפת", שתכלול גם את ההפחתה במזונות. הרציונל של הדרישה הוא שאם הילד/ה נמצא כמחצית מהזמן אצל האב, אין סיבה שזה ישלם כסף לאם. המענה לטענה זו ברור וחד משמעי: גם כשילד מבלה חצי מהזמן אצל אביו, יש בדרך כלל הורה אחד שפעיל יותר, וזו ברוב המוחלט של המקרים האם, אשר רושמת לחוגים, מבזבזת ימי עבודה על מחלות ילדים, דואגת לשיעורים פרטיים וכן הלאה. על כן, לביטול או הפחתת מזונות יש תוצאה קשה ובלתי הפיכה: ילדים/ות ונשים עניים יותר.

פעילות השוליים של האבות ליוותה את דיוני הוועדה, ואט אט התעצמה. חברי הוועדה היו חשופים להכפשות, נאצות וגידופים, נערכו הפגנות מול בתיהם, ועוד (חבר ועדה אחד אמר כי "אנשים כבר רצו לסיים את האפיזודה הזו. לא יכלו לשאת את ההתנהלות, את הלחצים, את ההטרדות. ייתכן שהלחצים וההשמצות הבלתי פוסקים השפיעו על שיקול הדעת וקידמו את הפשרה שהושגה בוועדה בסופו של דבר"). רבים מאלה שהביעו דעה שהייתה מנוגדת לעמדת ארגוני הגברים זכו לפרסומים שליליים בפייסבוק, מכתבי נאצה ואיומים באמצעים שונים. נשות אקדמיה מצאו את עצמן מותקפות על ימין ועל שמאל, פקידות סעד אוימו חדשות לבקרים, שופטים ושופטות חזרו הביתה כשחבורות מפגינים קולנית מקבלות את פניהם.

עם חלוף הזמן הפך המאבק שלהם לקולני ומאיים יותר, ובמקביל, זכה ללגיטימיות רבה יותר (בתקשורת, וכתוצאה מכך בקרב דעת הקהל). אחד הביטויים של הקיצוניות הזו, שמתקבלת כאילו היא לגיטימית, הוא רשימת הדרישות של תנועת "הורים שווים", שהקימה מאהל ליד הכנסת בחודשים האחרונים. לצד ביטול חזקת הגיל הרך הם דורשים גם לבטל לגמרי את תשלומי המזונות ("מזונות 0") ואכיפה אגרסיבית נגד "תלונות השווא" של נשים. תלונות שווא לכאורה הפכו לדגל במאבק האבות הגרושים, כשההנחה שלהם היא שנשים רבות מאוד מגישות תלונות שווא בגין אלימות במשפחה על מנת לנצח את הקרב על המשמורת.

> כשהבת שלך מתקשרת באמצע הלילה כי גברים מטרידים אותה על החוף

גבר הולך לאיבוד

ככל שאני מבינה את הסוגיה לעומקה, ברור לי יותר ויותר כי מדובר כאן במאבק פמיניסטי מהמעלה הראשונה, וזו ללא ספק אחת מהסיבות להיותו כל כך בוער, רווי אמוציות, מכוער וקשה. בשונה ממאבקים פמיניסטיים אחרים שהצליחו לחדור ללב המיינסטרים בעולם ובארץ, כמו המאבק בהטרדות המיניות ובמטרידים, המאבק הזה נותר בשוליים, כשחלקים שלמים בציבור הישראלי לא יודעים במה מדובר, וגם אם היו יודעים סביר שהיו תומכים בביטול החזקה. אך הטור הזה לא ימנה את הסיבות הרבות והמשמעותיות להתנגדות שלי לביטול החזקה (על כך תוכלו לקרוא כאן כאן וכאן), אלא ינסה להתחקות אחר הסיבה שבגללה המאבק הזה מר כל כך.

לא רק בישראל, גם בעולם, המאבק לביטול חזקת הגיל הרך עורר שדים מרבצם, ובמקומות רבים הצליחו ארגוני האבות הגרושים במאבקם. באותן שיטות של הפחדה, איומים, הכפשות ונאצות ברשת ומחוצה לה הם הצליחו להניע את המערכת המשפטית – וחמור מכך, את השיח הציבורי – לטובתם. כמעט בכל מדינות המערב בוטלה חזקת הגיל הרך, וישראל צועדת לכיוון הזה, כשבכל פעם ברגע האחרון מצליחים פעילים ופעילות למנוע את הביטול בקרב בלימה.

מבלי לנתח את הנסיבות ההיסטוריות והספציפיות בכל מדינה ומדינה, הרי שאם המאבקים במדינות השונות נשאו אופי דומה, ולא אחת תוצאות דומות, אז סימן שיש כאן משהו, משהו שמניע גברים בכל העולם להלחם על ביטול חזקת הגיל הרך כאילו הם נלחמים באויב הכי גדול שלהם. ואולי זה באמת אויב גדול: נשים בכלל, נשים פמיניסטיות בפרט, ומאחורי אלה – מעמדם ההולך ונשחק שלהם עצמם וחוסר ההבנה והיכולת להתמודד עם השינויים שממשיך להביא איתו העידן המודרני.

במציאות הזאת, החדשה, גברים רבים לא מצליחים למצוא את עצמם. הם לא מצליחים לזהות את תדמית גבר האלפא שעל ברכיה גדלו. גם להם הבטיחו הרבה, גם האתוסים שעליהם הם גדלו כבר לא בדיוק מחזיקים. אם יש משהו שקרה לנשים ולא קרה לגברים בזכות התנועה הפמיניסטית הוא ההתרחבות המנטלית – לנו הנשים לא ויתרו על התפקידים המסורתיים, אבל אפשרו לנו לקבל תפקידים נוספים. הגברים פשוט נותרו מאחור, תקועים במובן מסוים עם חזות המאצ'ו, אבל נדרשים להיות עדינים, מבינים ומכילים יותר. תקועים עם דרישת החברה לפרנס, אבל נדרשים גם להיות אבות ולהכיל את הרגשות של נשותיהם. תקועים עם התחרות הבלתי נסבלת ביניהם למי יש יותר גדול (אוטו, משכורת, בית, אישה יפה וכן הלאה), אבל אמורים גם להסיע ילדים לחוגים ולהכין עוגת יומולדת לפעמים.

תפקידו של הגבר כאב התפתח, אך חלוקת התפקידים המגדרית בבית ומבנה השוק לא מאפשרים לגברים לקחת חלק אמיתי בבית ובגידול הילדים. זו המלכודת שבה הם לכודים. כמובן שאין משמעות הדבר שלאבות אין קשר משמעותי לילדיהם ושאין לקשר הזה חשיבות עצומה בהתפתחות בריאה של הילד. אבל, האם ביטול חזקת הגיל הרך הוא הפתרון למלכוד הקשה של הגבר הישראלי (והמערבי בכלל)? האם חלוקת זמן שוויונית בכפיית בית משפט לענייני משפחה תשנה משהו בשעות העבודה של גברים בישראל? האם כעת הם יוכלו להוציא ילדים מהצהרונים בארבע אחר הצהריים, או לקחת ימי מחלה כל שבוע בגלל מחלות ילדים? ברור שהתשובה אינה חיובית.

> ההתנגדות לכליאה בדרך למיינסטרים

ביטול החזקה לא קשור לרצון של האבות להיות מעורבים יותר בחיי ילדיהם. ביטול החזקה הוא בעיקרו מאבק נגד נשים בכלל, ונגד מה שהם רואים ככוח שיש לנשים בסכסוכי גירושין. ה"כוח" הלכאורי שלהן בסכסוכי גירושין. (אגב, לפני כינוסה של ועדת שניט, כאשר ברוב רובם של סכסוכי הגירושין פתרון ברירת המחדל היה בית קבוע אצל האם והסדרי ראיה רחבים לאב, יכלו אבות לקיים קשרים מצוינים עם ילדיהם, והדבר היה תלוי בעיקר באיכות שעות הבילוי המשותף, ולא באורכן. בכלל, לפני ועדת שניט סכסוכי גירושין נסבו בעיקר סביב חלוקת הרכוש והמזונות ולא המשמורת. הסדרי הראייה בישראל הם מהרחבים בעולם, ובסכסוכים שלא מגיעים לבתי משפט יכולים בני הזוג להסכים על משמורת משותפת גם לפני גיל 6 ובית המשפט יאשר את ההסכם).

שוויון או מיזוגניה?

כל זה לא חדש, אנחנו יודעות שהמסרים הכפולים שגברים מקבלים מבלבלים אותם. אבל מה קורה כשהמסר הזה, הכללי, שמגיע אליהם מכל האפיקים של התרבות הפופולרית הופך אישי, פרטי, יוצא מהבית שלהם? מה קורה כשהאישה שלהם (לא באמת שלהם, כן?) מבקשת להיפרד? או אז, הבלבול הכללי, המחשבתי והרגשי הופך להר געש של כעסים כלפי נשים בכלל, כלפי פמיניסטיות בפרט וכלפי הגרושה שלהם כמובן. בכל העולם, וגם בישראל, נשים הן היוזמות של פרידות וגירושין יותר מגברים. הנה עוד משהו טוב שקרה לנו בזכות התנועה הפמיניסטית, אנחנו מתחילות ללכת ממקומות שבהם רע לנו, ומוסד הנישואין, איך לומר בעדינות, לא הכי מיטיב עם נשים, בטח לא בישראל.

המשפחה הייתה גן העדן של הגבר. מרחב שבו הוא שולט ביד רמה. שולט ברמה הכלכלית, ברמה היומיומית, מחליט על העניינים החשובים. בזירה הזאת הגבר הפסיד בהרבה מובנים את עולמו: שליטת היחיד שלו התערערה, הסמכות שלו הוטלה בספק. לא מפליא אם כן, שאחת מזירות ההתגוששות העקובות מדם ביותר הן הבית והמשפחה. נשים משלמות בגופן, ברכושן ובעתידן על הצעד קדימה שחלקן כבר יכולות לעשות, כי החברה והציבור עוד לא מסוגלים לעכל חלק מהשינויים הללו. על כן בכל פעם שאנחנו צועדות קדימה, אנחנו מיד חוטפות את הסטירה המצלצלת של הבאקלאש.

בסיפור של חזקת הגיל הרך זה בולט מאוד, כי נשים מותקפות על היותן נשים ולא רק על עמדתן בנושא. בקבוצות הפייסבוק של ארגוני הגברים תמצאו שלל בדיחות על נשים בכלל ועל גרושות בפרט. בדיחות מיזוגניות, שלא קשורות לשאלת הגירושין. נדמה שהזירה הזאת הפכה להיות מרחב שבו יש לגיטימציה מחודשת לחבוט בנשים עם האמתלות הישנות והמסוכנות ביותר.

לא בכדי התנועות לזכויות הגברים קושרות קשרים עבותים עם תנועות ימין וימין קיצוני. יש קשר ברור ומידי בין התנועות למען האבות הגרושים, לבין תפיסת עולם שמרנית ופוריטנית. ואף על פי כן במקומות רבים טוענים הגרושים להיות "הפמיניסטיים" האמיתיים. הרי הם רוצים שוויון בהורות! הם רוצים לחלוק את הנטל! בו בזמן אותם אותם גברים הם מקללים נשים במילים כמו "פמינאצית", וקוראים לכל מי שלא תומכת בביטול חזקת הגיל הרך "פמיניסטית רדיקאלית" (היי, מפגרים, זו לא קללה, זו ברכה, ואני גאה להיות כזו).

אז יש לי בשורה קשה לכם, אוהדי ומובילי ארגון הגרושים "א' זה אבא" – מי שמבקש בלי שמץ בושה "מזונות 0", מי שטוען בריש גלי שתופעת תלונות השווא גדולה מתופעת הנשים שסובלות מאלימות בתוך הבית, מי שטוען שיש יותר מסורבי גט ממסורבות גט ושצריך לפתוח מקלטים לגברים מוכים (זה הצליח להם בשבדיה: פתחו שם מקלטים לגברים מוכים, ואלה עמדו ריקים ונטושים זמן רב) – הרי הוא ככל הנראה לא רק לא פמיניסט, אלא גם אחד שלא מבין בכלל מה זה.

ואולי כאן – בסתירה הזאת בטיעונים של ארגוני האבות – טמונה התשובה לשאלה שאני מנסה לשאול. המאבק הפמיניסטי, שהשתמש במושגים ואמצעים ליברליים, כאילו אפשר לאותם גברים לנסח את הדרישה שלהם כדרישה ליברלית, דרישה לשוויון. הרי השוויון הוא הוא הדבר לו כולנו מייחלים ומייחלות. שוויון בחלוקת הנטל של גידול הילדים, הטיפול בבית, הפרנסה וכן הלאה. כמובן שבמציאות אין שוויון באף אחד מהפרמטרים הללו, וברוב מוחץ של הבתים בישראל (ושוב, גם בכל העולם המערבי) קרה תהליך דומה: נשים יצאו מהמרחב הפרטי, נשים יצאו לעבוד, אבל גברים לא נכנסו אל המרחב הזה כדי לתפוס את מקומן. בעצם, לקחנו על עצמנו עוד ועוד מטלות ועבודות, בזמן שחלק מהמטלות שהיו על כתפי הגברים בלבד (פרנסה) עברו גם אלינו.

במקביל פועלים ארגוני הגרושים בקרב פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, משפטנים ועורכי דין על מנת לשכנע אותם בצדקתם. בכינוס שערכה ח"כ מירב מיכאלי בנושא חזקת הגיל הרך אמר פרופ' דן שניט (שישב כאמור בראש ועדת שניט): "אם אבא שעובד בהיי טק לוקח את ילדיו כל בוקר לבית הספר, ובערב שב ושומע את שעבר עליהם באותו יום ומקריא להם סיפור, בזמן שהאמא עושה את כל הפעולות המכאניות האחרות, איך ניתן לקבוע מי הוא ההורה המשמעותי?"

כלומר, פרופ' שניט טוען כי אבא שלא נמצא כלל בבית רוב שעות היום יכול להיות ההורה המשמעותי, כיוון שהאמא בסך הכל ממלאת את כל החובות "המכאניים (!!!)", וזה לא אומר שיש לה קשר משמעותי יותר עם ילדיה. בסופו של דבר, על אף הניסיונות בשני הצדדים לתאר את המאבק הזה כמאבק על טובת הילדים, הוא מצוי עמוק עמוק בשדה של המלחמה בין המינים.

עידן האכזבה שלי

אז אחרי שהבנו למה הם כל כך כועסים, עכשיו צריך להבין איפה עומד הציבור, ואיך ייתכן שחבורת הגרושים האלימה, הצעקנית, המאיימת והמפחידה הזאת מקבלת במה רחבה כל כך בתקשורת (עם כל הכבוד לתנאי העבודה הגרועים שלכם העיתונאים, אם הייתם בודקים קצת את הרקע של כל הגברברים שאתם מארחים באולפנים שלכם על ימין ועל שמאל, אולי הייתם מזמינים אותם קצת פחות).

לא ייתכן שהתקשורת מפמפמת לציבור מסרים של כמה מאות גברים נחושים. לא ייתכן שיש יותר מעיתונאי אחד שתומך בהתנהלות האלימה וההזויה שלהם. לא יכול להיות? לצערנו יכול מאוד להיות. כאמור, גם לגברים שעובדים בתקשורת, וגם לגברים הלא גרושים, המסר הזה של החבר'ה שמתנגדים לחזקת הגיל הרך מנגן על מקומות קמאיים, מדגדג בדיוק את המיתר הנכון. פתאום נשמעת כאן קריאה גברית, אבל שאינה שוביניסטית לכאורה: "תנו לנו להיות אבות!" זו גם קריאה כאילו שוויונית, אבל מאחוריה יש תמיד איום (אם לא תתנו לנו נשרוף את המועדון). הם לא רכרוכיים, הם פאקינג אלפא! אבל יש להם תביעה שמרגשת את כולנו: הם רוצים לממש את אבהותם.

אבל למה נשים תומכות בהם? זו כבר שאלה קשה יותר. אז יש אימהות שמגנות על בניהן הגרושים, ויש אחיות שמגינות על אחיהן, ויש נשים של סבב ב' – שצריכות לחיות עם מי שהאישה של סבב א' כבר לא רצתה, ושאולי ילדיו לא בקשר איתו מכל מיני סיבות, ושחלק מהמשכורת שלו מממן ילדים שאינם שלה. יכול להיות שהיא עצמה גרושה, שהיא עצמה קמה והלכה כבר ממקום אחד שלא היה לה בו טוב (שמעתי התבטאויות כאלה מצד נשים שהגרוש שלהן לא רואה את הילדים כלל, או לא מקבלות מזונות כלל, אבל נלחמות למען החבר החדש שלהן בחזקת הגיל הרך. הו עולם הפוך!).

קצת כמו הגברים שתופסים עצמם "ליברליים" ועל כן מבינים את קריאת הגרושים ל"שוויון", גם הנשים הללו מבינות פמיניזם במובן הפורמלי והליברלי שלו – לא משנה מה נקודת הפתיחה, ומה המצב הנוכחי (די חרבנה), התנאים צריכים להיות שווים בכל, או כמו שאומרים לנו: רציתן שוויון, לא?

בשבילי זה עידן האכזבה. אכזבה, כי ההבטחות שהובטחו לי כילדה, כנערה וכאישה צעירה לא קוימו. השוויון המיוחל לא כאן, הוא עוד כל כך רחוק שלפעמים אני מתקשה לראות איך אנחנו מגיעות אליו. אני לא צריכה לספר לכן. נשים עדיין נרצחות, נאנסות, מוכות. נשים עדיין עניות יותר. נשים עדיין מרוויחות פחות למרות שהן משכילות יותר מגברים. נשים עוברות טרור כלכלי, רגשי, מילולי ופיזי על ידי גברים – בבית, בעבודה וברחוב.

נשים עדיין מוצגות כאובייקט מיני, בסרטים, בפרסומות, בטלוויזיה (הי מיקי גבע, "נפלת חזק"? בגלל שהחלטת להתחתן? מי בכלל רוצה להתחתן עם מיזוגן כמוך? ולמה נתנו לדבר הזה במה בערוץ 10?!). נשים עדיין נסחרות, כחפץ, נשים עדיין עובדות בזנות. נשים לא מיוצגות כמו שצריך בפרלמנטים, בעיריות, בתפקידים הבכירים במשק, באקדמיה. נשים עוסקות במקצועות פחות מכניסים. כל מקצוע שנשים נכנסות אליו הופך יוקרתי פחות, ומכניס פחות והרשימה נמשכת ונמשכת.

אומרים לנו שנשים השיגו הכל, שביקשנו שוויון, ועכשיו כשיש אנחנו לא מתמודדות. אומרים לנו ואומרים לנו ומסגבירים לנו, אבל אני מבינה היטב – המאבק לא נגמר, הוא רק כל הזמן הולך צעד קדימה, שניים אחורה. ובמאבק על ביטול חזקת הגיל הרך שני הצעדים האלה הם ענקיים.

אני משתדלת כל הזמן לזכור שחזות המאבק בביטול חזקת הגיל הרך אינה הכל. יש עוד מאבקים פמיניסטיים, ויש כאלה שקוצרים הצלחות. אבל אני מתקשה. האלימות שמופעלת כלפי כל מי שפעילה במאבק הזה מרקיעה שחקים, וקצרה היריעה מלהכיל. אנחנו צריכות לעטות שריון של ברזל, להצמיח עור של פיל ולהקשות את ליבנו כאבן כדי להישאר, כדי לא לוותר, כדי להצליח לא רק כאן, למען נשים גרושות, שחלקן הגדול מתמודד גם עם קשיים כלכליים ואחרים, אלא גם למעננו, למען המאבק הפמיניסטי כולו, שנמצא עדיין, ולמרות הכל, בתחילת הדרך.

> במדינת היהודים כבר אין מקום לחנין זועבי ולמחמוד דרוויש