newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהבת שלך מתקשרת באמצע הלילה כי גברים על החוף מטרידים אותה

"מה חשבתן כשבאתן לפה לבד" אמר מנהל החוף בים המלח לבתי וחברתה שחיפשו מקום בטוח לנוח בו בין הבגרויות, ובמקום זאת הוטרדו. כהורים אנחנו לא יכולים להגן על הבנות שלנו מפני כל חלאות העולם, אבל אנחנו צריכים ללמד אותן שיש להן קול להבהיר לגברים כאלה שיש מחיר למעשים שלהם. על חרדה וגאווה אימהית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מה את עושה, כאמא לנערה בת 17, כשהיא באה ואומרת לך שהיא וחברתה רוצות לנסוע ללילה לים המלח, לאחד החופים, לנוח קצת מלחץ הבגרויות והלימודים, לתפוס קצת שמש ולחזור?

התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית כמעט, היא סוג של התכווצות. "שתיכן לבד? למה שלא תיסעו כמה חברים?", את רוצה להגיד לה, ותוך רגע את קולטת שבעצם מה שאת מתכוונת זה שאם יהיו איתן גם בנים זה יהיה יותר בטוח, הן תהיינה פחות חשופות להטרדות, ואת מיד נוזפת בעצמך עוד לפני שהמילים יצאו לך מהפה ובולעת אותן, כי הדבר האחרון שאת רוצה לומר לה זה שהיא צריכה בנים לידה כדי להרגיש בטוחה יותר. בדיוק כשם שאת משתדלת – ולא תמיד מצליחה – להתאפק ולא להעיר לה על חצאית קצרה מדי שאולי תעורר תגובות מצד גברים נאלחים ברחוב, למרות שאת רואה כמה נפלא היא מרגישה בתוך הגוף שלה ובתוך הבגד היפה, כי הצליחו לצרוב לנו בעומק התודעה – קודם כנערות ואחר כך כאימהות – את הקול הממשטר הזה שאומר לך שהאחריות שלא להיאנס, שלא להיות מוטרדת, מושפלת, מובכת במרחב הציבורי היא עליך ועליך בלבד.

אז אמרנו להן שמגניב, שיסעו וייהנו, וביקשנו שימצאו חוף בטוח, מוכר, מוסדר, עם מציל (וכמה אירונית המילה הזו בדיעבד), מקום שאם יש חלילה בעיה, יהיה מי שישמע אותך ויעזור. והן מצאו מקום כזה בדיוק, או כך לפחות חשבו. חוף נווה מדבר. חוף מוכר, מוסדר, עם מציל, שאפשר להקים בו אוהל ולהעביר בו עשרים וארבע שעות של כיף, שתי חברות בהפוגה שבאמצע הבגרויות.

מי יציל אותן מהמציל?

את הודעת הווטסאפ הראשונה קיבלתי אחרי כשלוש שעות: נועה כתבה שהן הגיעו, התמקמו, ונהנות מאוד במים. היא לא סיפרה שכבר בשלב הזה הן היו חשופות להטרדות בלתי פוסקות מצד חבורת גברים בחוף. אולי עדיין חשבו שהן תוכלנה להתמודד עם המצב, שיהיה בסדר. הרי שתיהן נערות אסרטיביות, מודעות, ואחרי כל, יש בחוף "מבוגרים אחראים" שאפשר לפנות אליהם. אז זה מה שהן עשו.

> הבית בסכנה: "החצר הנשית" בחיפה עומדת בפני סגירה

חוף בים המלח (צילום: ג'ף מאיירס, פליקר CC BY-NC 2.0)

חוף בים המלח (צילום: ג'ף מאיירס, פליקר CC BY-NC 2.0)

למעשה, בדיעבד מה שהכי הורג אותי בסיפור הזה הוא שהגר ונועה עשו מהרגע הראשון ועד לטלפון שביקש שנבוא לחלץ אותן משם בדיוק את מה שהן היו צריכות לעשות: הן בחרו את המקום בקפידה, וכשהטרידו אותן על החוף פנו למציל, וכשגם המציל הסתבר להיות מטרידן, וכך גם המציל השני שבא אחריו, שניהם גברים המבוגרים מההורים שלהן, צרו עליהן בהצעות מגונות, ברמיזות גסות ובשליחות ידיים, הן פנו לאישה היחידה מהנהלת המקום שמשכה כתף והסבירה להן ש"פשוט התחילו איתן", ולבסוף הגיעו למנהל המקום עצמו שממש הגדיר מחדש את מושג האשמת הקורבן כשאמר להן "בנות כמה אתן? 16? אז מה חשבתן כשבאתן לפה לבד?", ובעצם הבהיר להן שהן חשופות לחלוטין ושאין להן ברירה אלא להתקשר להורים שיבואו ויחזירו אותן הביתה. בתושיה, באומץ לב ובשכל ישר מעוררי השתאות הן עשו בדיוק את כל מה שהיה צריך לעשות, ובכל זאת נאלצו בסופו של דבר לברוח על נפשן, וגם זה בשכל רב.

"מה חשבן כשבאתן לפה". המשפט הזה החזיר אותי בבת אחת לכל נסיעה באוטובוס שהייתי צריכה להידבק לחלון מאימת אצבעות משוטטות, לכל נסיעה עם חברה לסיני שהיינו צריכות לעשות משמרות לאורך כל הלילה כדי שמישהו לא ייכנס לנו לחושה "בטעות", לכל סמטה שהלכתי בה בחרדה גמורה אחרי שיורד החושך.

אני מכירה את הטיפוס הזה, של בעל הבית. כל אישה מכירה אותו. זה שעבורו, תפקידן של נערות צעירות הוא לתבל את זמנם של חלאות מסוגו בפנטזיות של זימה, לרגש אותם במבוכה, במצוקה האיומה שהם גורמים להן עם ההערות הדוחות, האיומים המפורשים במסווה של מחמאה, באלימות שמנקזת אליה את כל הטסטוסטרון כדי שירגישו קצת יותר גברים עם עצמם ועם החברים הנאלחים שלהם. בעולם מתוקן, מקומם היה מאחורי סורג ובריח. כי הם אנשים מסוכנים. אבל בעולמנו, שהוא עולמם של הגברים מסוגו, טווח אפשרויות התגובה של שתי נערות במצבן של נועה והגר מוגבל באופן מתסכל. כי מה הן יעשו? ילכו למשטרה שלא מסוגלת ולא רוצה לטפל בנגע ההטרדות המיניות בשורותיה שלה?

אז הן לא דיברו על הגשת תלונה במשטרה, אבל כבר בנסיעה בחזרה הביתה היה ברור שמה שהכי חשוב להן זה להשמיע את הקול שלהן, לספר את הסיפור. וזה מה שהן עשו אחרי שחזרו הביתה, התיישבו לכתוב – בצורה מפורטת, עניינית, מדויקת – את החוויה הטראומטית שעברה עליהן שם בחוף, והעלו את זה בדף הפייסבוק של הגר. השיתופים לא איחרו לבוא, וכך גם התמיכה המדהימה שהן זכו לה מצד מאות רבות של א/נשים שהביעו סולידריות, שהזדעזעו ביחד איתן, שאישררו להן שהן התנהלו למופת מול הנסיבות.

יש משהו עצוב, מתסכל, מקומם להתפקע בידיעה שכהורים, אין לנו אפשרות להגן על הבנות שלנו באופן הרמטי מפני כל חלאות העולם שאורבים להן מעבר לכל פינה. ולצד זה, אני מסתכלת על נועה ועל הגר, ואני מתמלאת גאווה עצומה על שתי הנערות האמיצות והחכמות האלה, שהבינו שיש להן קול והבינו עד כמה חשוב להשמיע אותו; נערות שהיו אולי תמימות מספיק לחשוב שאם יגידו למצילים המטרידים שהן זוג, אולי יניחו להן לנפשן, אבל לצד זה גם הבינו יפה מאוד שיש להן משאבים עצומים של כוח ושל כלים שיבהירו לגברים האלה שאין שום דבר טריוויאלי בלהטריד שתי בחורות, שלדבר הזה מוכרח להיות מחיר – גם אם במישור הציבורי ולאו דוקא זה הפלילי. הידיעה הפנימית הזו שלהן, זה בעצם כל מה שאני יכולה לבקש עבורה, כאמא בחרדה מתמדת.

> לקראת ההכרעה בעליון: לא להפקיר את יונתן היילו

נווה מדבר – מה 90 שקלים יכולים לקנות לנערה בת 16, זהירות.

אנחנו, נועה והגר, נסענו ביום חמישי לאתר הקמפינג "נווה מדבר"…

Posted by Hagar Dotan on Friday, May 27, 2016

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

הפלסטינים ישנו את אופיה של ישראל באמצעות האזרחות שלהם

ההצעה להעביר את המשולש למדינה הפלסטינית מחייבת את הפלסטינים בישראל לחשוב על משמעות האזרחות שלהם. הם צריכים לקחת כמודל את מרטין לותר קינג, שנלחם נגד המשטר הגזעני באמריקה תחת הדגל האמריקאי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf