הכוח של קיום טרנסי במרחבים אקדמיים
אפשר לדמות את החוויה הטרנסית למיטת סדום: במקום להבין שהמצע לא מתאים, החברה דורשת ממך להתאים את עצמך למצע. לימודים באוניברסיטה יכולים לסייע, אך הדרך להגיע אליהם ממש לא פשוטה. כאן נכנסות לתמונה מלגות הלימודים של "מעברים"
באקדמיה מצאתי בית וקשב. אמיר שטיין באוניברסיטה (צילום: אפרים וויזמן)
את ההחלטה ללכת לאוניברסיטה קיבלתי אי שם בגיל עשר, החלטה לא מאוד טריוויאלית עבור ילדה בני ברקית. אני רק זוכר שזה היה בשיחה סביב שולחן השבת, על חוסר היכולת של נשים להבין דברים מסוימים. בת דודה שלי, שישבה לידי, אמרה לי "אל תאמיני להם, את תוכלי ללמוד הכל, ואם הם לא ירשו לך, תמיד תוכלי ללכת לאוניברסיטה".
כיום, כשאני מסיים את שנתי הראשונה בלימודי פילוסופיה יהודית וספרות, אחרי שמילאתי כרסי בהרבה גמרות, אני יודע שבת הדודה שלי צדקה. אבל הרבה שנים החלום שלי ללכת ללימודים היה רק זה – חלום. היו הרבה משוכות ומוקשים בדרך לחבישת ספסל הלימודים.
הרבה פעמים אני נשאל איך זה לגדול כאדם טרנסג'נדר בבני ברק. התשובה היא שלהיות אדם טרנס* בכל חברה, במיוחד טרנס א-בינארי, זו חוויה קשה ומתסכלת. זה לא ככה כגזירת גורל, זה ככה בגלל "הציווי להיות מגדר" כפי שג'ודית באטלר מגדיר.ה את זה.
אנשים נולדים, והחברה לא מצפה שנגדל ונהיה אנחנו, אלא תבנית שהם הכינו לנו מראש. החוויה היא שדוחפים אותך חזרה לתוך התבנית כשאתה גולש ממנה, במקום להבין שהמצע לא מתאים – מבקשים ממך להתאים למצע.
במסכת סנהדרין ק"ט ב' יש מעין "שרשור" של חז"ל, בו הם דנים על העוונות שאותם ביצעו אנשי סדום. בין היתר מתוארת "מיטת סדום": כשאנשים היו מגיעים לסדום, היו לכאורה מארחים אותם יפה, אבל כשהגיע הזמן לישון היו שמים אותם על מיטה שלא לפי מידותיהם, ומתאימים אותם בכוח ברוטלי למיטה. גם במיתולוגיה היוונית יש סיפור דומה על מיטת פרוקרוסט.
אני קורא את הסיפורים האלו כביקורת על חברה שלכאורה מכילה את כולם, בתנאי שאינך חורג מהתבנית.
ראו את הכוח של קיום טרנסי במרחבים אקדמיים. אני די בטוח שרוב האנשים הסיסג'נדרים לא היו כותבים על מיטת סדום או על מיטת פרוקרוסטס כאנלוגיה לחוויה הטרנסית, אבל כאדם טרנסג'נדר אני לא יכול שלא לראות את האנלוגיה. כשאני מסתכל על העולם, אני בוחן אותו מנקודת מבט שונה, כי חוויית החיים שלי שונה.
זה לא ייחודי רק לי או רק לקהילה הטרנסית; כל קבוצת מיעוט מביאה איתה חידושים ותובנות, גם לאקדמיה. הבעיה היא שבמקרה שלי הדרך לאקדמיה היתה רוויית מכשולים וכמעט שלא התממשה.
קודם היה את האתגר של להישאר בחיים, למצוא להם משמעות וטעם, גם בעולם שמסרב לקבל את הקיום שלי. אחר כך האתגר למצוא עבודה, לא כי אני לא די מוכשר או מוצלח, אלא בגלל שמעסיקים מפורשות אמרו לי, "אני לא מתכוון להעסיק בת שמדברת בלשון זכר".
האם היו ימים שבסופם הלכתי לישון רעב? כן. האם איבדתי חברים וחברות בדרך, שלא הצליחו למצוא משמעות בתוך הסבל? כן. האם כל זה היה נמנע במציאות חברתית שונה? התשובה היא גם הפעם: כן.
הסיפור שלי אינו טראגי, בעיקר כי היה לי יותר מזל משכל. פגשתי את האנשים הנכונים, שעזרו לי למצות זכויות ולשרוד בעולם ללא עורף משפחתי. פגשתי אנשי מקצוע שבחרו לא להתווכח איתי על הזהות שלי, ובניתי בעשר אצבעות חיים שטוב לי לחיות אותם. אבל שורדים לא יכולים בדרך כלל ללמוד באקדמיה. וגם במקרה שלי, אין לי אפילו תעודת בגרות, כל חסם אפשרי הפריד ביני לבין החלום שלי ללמוד.
מסיבות אישיות בחרתי באופציה של אפיק מעבר על פני השלמת בגרויות. נרשמתי למלגה של "מעברים", והתחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. בהתחלה למדתי קורסים מבואיים בפסיכולוגיה, מתוך מחשבה שאהפוך למטפל. בהמשך הבנתי שזה לא הזמן המתאים, אף שאהבתי מאוד את הלימודים וגם קיבלתי ציונים טובים.
התחלתי לעבוד בתחום השיקום, והידע שצברתי בפסיכולוגיה משמש אותי מאוד. אבל לא ויתרתי על האקדמיה, חיפשתי את המקום שלי בתוכה. ללימודי ספרות ויהדות הגעתי במקרה. ראיתי פרסומת לקורס חדש שעוסק באגדת הגולם, ונרשמתי. מה אומר? זו היתה אהבה ממבט ראשון. השלמתי בהצלחה יתרה את אפיק המעבר ביהדות ובספרות, וככה התקבלתי לשנה א' באוניברסיטת תל אביב, גם הפעם בתמיכה של מלגת הלימודים של "מעברים".
כאדם טרנסג'נדר, החזקה בתואר ראשון עשויה לפתוח בפניי דלתות רבות: התקדמות בתחום השיקום, עבודה בשירות המדינה ועוד. בעוד שלעבודות כמו מלצרות היה קשה לי, עד בלתי אפשרי, להתקבל, לעבודות מקצועיות יותר היה קל יותר (לא קל; רק קל יותר). עובדת היותי סטודנט עזרה לי מאוד להתקבל למקום העבודה הנוכחי שלי.
באקדמיה מצאתי בית וקשב. מיועץ אקדמי, שהסברתי לו את ענייני הזהות שלי, בחשש רב, והוא סייע בכתיבת מיילים למרצים שלי לגבי לשון הפנייה; נמשך עם היבחרותי למועצת הסטודנטים, כנציג הטרנסג'נדר הראשון מחוץ לארון באגודת הסטודנטים, שגם שם התקבלתי בחום; ונגמר בחברים וחברות שצברתי בשנה האחרונה, שקיבלו אותי ללא יותר מדי שאלות. בזכות היכולת היחסית "לנשום" כלכלית אני מצליח לשמור על ממוצע ציונים גבוה ומוטיבציה להמשיך הלאה.
ביממה הקרובה "מעברים" מגייסת במימון המונים כסף עבור תוכנית המלגות שתאפשר לעוד סטודנטים מהקשת הטרנסית להצטרף אל האקדמיה. אם גם אתם רוצים לקחת חלק משמעותי בשינוי לטובה וגם בהגדלת הגיוון החברתי בשוק התעסוקה, זה הזמן.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
