היה או לא היה? האונס כתרבות, האונס כסימולקרה

בתרבות אונס, אונס הוא מנגנון חיברות הממקם כל אישה כקורבן בפוטנציה. הפגנת תמיכה בנאנסת מאילת, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

ניסיתי להיזכר מתי הבנתי את זה לראשונה. אולי זה היה כשסוף סוף הייתי מספיק גדולה כדי ללכת לבד למכולת בשכונה, והוזהרתי מהעובדים הזרים שהיו יושבים בכניסה – שותים, קורצים וזורקים הערה שפרצה את מחסום השפה. אימא שלי לא הזהירה אותי מגברים מ"משפחות טובות", כמו האח הגדול של השכנה מקומה 3 שיבטיח לי ארטיק אם אראה לו, או הידיד מהתואר הראשון שלא יקשיב כשאגיד לו לא, ולא הזהירה אותי מהרחוב, כל רחוב.

כשהייתי נערה ביליתי את רוב ימות השבוע על הקו היחיד שהגיע למרכז תל אביב מפאתי פתח תקווה. כבמרבית היישובים, הדרך לתחנה המרכזית היתה רצופה אתגרים. השכונה שבה גדלתי ניצבה באזור לימינלי – בין החלק האמיד של עין גנים לחלק העני שבו התנועה היחידה היתה של אוטובוסים – ולכן כששאלו אותי מאיפה אני, רק מלמלתי ורצתי את כל הרחובות והבניינים שחצצו בין הבית שלי לחלק הסביר של העיר.

ידעתי ששלוש עשרה דקות מפרידות ביני לבין מה שלפי כל הכתבות הוא "התקרית הנוראית שתשנה את חיי לתמיד", זו שתטשטש את פניי ותעוות את קולי. היה לי ברור שבשום מצב אסור לי להאט, ורק כשהכאב בשוקיים הפך ממנקר למשתק והנשימה הלכה והתקצרה, הייתי עוברת מריצה להליכה, ועוד לפני שהייתי מספיקה להסדיר את הנשימה היתה נעצרת לידי מכונית שהציעה לי טרמפ ליעד לא ידוע.

בהרצאה למתנדבי הקו החם הלהט"בי נשאלתי מדוע טענתי שהטרוסקסואליוּת נכפית באופן הכי מקיף ואלים על נשים, ועניתי שלדעתי ההבדל המרכזי הוא שמי שרוצים להיחשב "גברים" מצופים לא "להיראות" הומואים, ואם אפשר, גם להקרין "הצלחה עם נשים" בחייהם הפרטיים, ומי שרוצות להיחשב "נשים" מצופות "להיראות" סטרייטיות – להקרין באופן אקטיבי זמינות לגברים בכל תחומי החיים.

במילים אחרות, גם אם הטרוסקסואליות נכפית הן על גברים והן על נשים, בין השאר, כדי להכתיב ולהצדיק נורמטיביות מגדרית, הרי ככל מוסד פטריארכלי היא פועלת בדרך לא שוויונית: היא משתמשת בארוטיזציה של כפיפות נשית כדי להבטיח זכות גישה מינית, רגשית, כלכלית וחברתית של גברים לנשים. נשים אמורות לעבור כהטרוסקסואליות כדי לשרוד, ואם בסוף היום הן רוצות "להתנסות", עדיף למול קהל או מצלמות, לרוב אין עם זה שום בעיות, כל עוד הן לא מעלות את זה בפגישות עם קולגות או בארוחות משפחתיות, ונמנעות ממפגני חיבה שעלולים להיגמר "לא טוב" כשאין בסביבה גבר חסון שיגונן וישמור.

כפי שמסבירה אדריאן ריץ', תיעול נשים לעבר הטרוסקסואליוּת מבוצע באמצעות הפעלה יום-יומית, בין-תחומית ועקבית של לחצים פיזיים וסמליים המארגנים את האופנים שבהם נשים תופסות את עצמן ונתפסות על ידי אחרים. הסללה זו, החותרת לשליטה בגוף ובתודעה של נשים, כוללת הן מנגנונים האחראיים לניצול מיני ישיר כמו מחיקת המיניות הנשית, כפיית המיניות הגברית ושימוש בנשים כאוביקטים למטרות רווח גברי; והן מנגנונים הפועלים ליצירת תלות של נשים בגברים כמו נחיתות כלכלית, שליטה בילדים, שלילת חופש תנועתי, חסימת היצירתיות הנשית והדרה מתחומי ידע והישגים תרבותיים. המנגנונים, שבתחילה זוהו על ידי קתלין גאו על מנת להסביר איך מיוצר אי-שוויון מגדרי, משמשים את ריץ' כדי להראות כיצד הטרוסקסואליות נכפית על נשים ומדוע היא חיונית לייצורה ולשימורה של עליונות גברית.

>> "אם אני מתה, אז למה זה כל כך כואב?"

ארבעה עשורים לאחר פרסום מאמרה החלוצי של ריץ', אותם מנגנונים מתגלים כלא פחות שימושיים לתיאור ההתנהלות של חברה פטריארכלית מערבית, תקינה פוליטית ופוסט-מודרניסטית. אם מניחים שניצול מיני הוא בו-בזמן מנגנון מרכזי לדיכוי נשים וכלי שרת של מנגנוני דיכוי אחרים, ניתן להבין גם כיצד ומדוע נוצרת תרבות שהיא אדישה או סלחנית כלפי אלימות מינית, ואף תלויה בה לשימור הסדר החברתי.

בתרבות אונס, אונס הוא שיגרה לא רק כי הוא מתרחש בכל מקום ובכל שעה, אלא בראש ובראשונה, כי הוא מנגנון חיברות הממקם כל אישה, מרגע כניסתה לעולם, כקורבן בפוטנציה. בתרבות כזאת, האונס לא בהכרח אלים או חייתי, אלא מתורבת, מנומס ואינטליגנטי, לא תָחום לסמטה חשוכה ומטונפת בקצה העיר או דווקא לספֵרה המינית, אלא זמין במגוון ערוצים וירטואליים וממשיים וממוסס את ההפרדה שבין הפרטי לציבורי.

למרות הפיכתו של האונס למותג מעודן שזמין גם אונליין, רוב ייצוגיו התקשורתיים עדיין מצומצמים לשחור-לבן, ועל כן נשים שנפגעות בדרכים אפורות מתקשות להאמין לעצמן. ההבניה הנצחית של האונס כתקרית סנסציונית (ובדרך כלל גזענית) מוודאת שמרבית המשאבים של נשים יבוזבזו על התגוננות מפני איומים מדומיינים, כך שהן נותרות חשופות לאיומים ממשיים, ומוצמתות לפרנויה קיומית, ההכרחית לשימור נחיתותן החברתית.

איך נוכל להכריע מה ללבוש, אחרי שהוטרדנו בכל בגד בארון? האם להשפיל מבט או להגיב מיד, אחרי שנקבע במשפט שמי שלא ענתה לא התנגדה, ומי שענתה רצתה? ואם להגיב, אז מה להגיד? ובכלל, איך מבט יכול להטריד? אלוהים לא נתן לנו עיניים כדי להסתכל? ואם את לא מעוניינת, למה את לא ממשיכה ללכת? ומי בכלל דיבר אלייך, יא מכוערת, ותגידי, על מה את כל כך כועסת ולמה את לא מחייכת? בינינו, בתרבות של ימינו, אין דרך לחזר אחרי אישה או לשמור על הרומנטיקה: כל מחמאה היא "הטרדה" וכל ליטוף קטן "תקיפה". ולמה את קשה, גם בחורות מתנהגות ככה ואפילו לי זה קרה, ואף פעם לא עשיתי עניין. ואני רוצה לנסות למצוא תשובה עבור כל אחות שנאלמה: זה לא היה ולא יהיה אותו דבר, כל עוד הגוף הנשי והגוף הגברי אינם בעלי אותו מעמד.

אבל גם אם נצעק על הקריפ ששרק, ולא נצא שוב החוצה, איך נעצור את האב או הבעל? וגם אם נחזור הביתה לפני החשכה, איך נמנע את התקיפה של בעל המקצוע? ומונית כבר אי אפשר לקחת אחרי הנסיעה האחרונה, ולאוטובוס אין שם תחנה, אז אולי כבר עדיף להישאר עם ההוא שרק פעם אחת עשה את עצמו כאילו הוא לא שמע, על פני ללכת לבד לעבר הלא נודע.

תרבות אונס היא תוצר של עידן פוסט-פמיניסטי שבמסגרתו גם הבקלאש דה-קונסטרוקטיבי, מתוחכם ומפורק, כמו הכדור המרוסק שאימא שלי היתה מעלימה בשתייה מתוקה לפני שלמדתי לבלוע. הטיעונים הפמיניסטיים שעסקו בקלות הבלתי נסבלת של הניצול הנשי יצאו מהמודה וקופלו חזרה אל הארון הפריג'ידי, כמו היינו בשיאה של המהפכה המינית של שנות ה-60.

שינויים בתפיסת הזמן-חלל עיצבו מחדש את האופנים שבהם אנחנו חווים את המציאות, והביאו להרס מעמדו של האונס כמקור או כזירת התרחשות. שכפולו ו"שגשוגו" של האונס הובילו לכך שהוא איבד מממשותו, וכיום אנחנו נפגשים רק עם הדמיות או העתקים שלו: בכתבות מיתיות על שיקויים הנמזגים בהיחבא אל כוסות מופקרות; בסדרות איכותיות שבהן תקיפות מפורשות הכרחיות לקידום העלילה ולחיזוק הדמויות; או בעמודי אינטרנט מלאים בווידויים "מצמררים" של מותקפות אנונימיות, שזוכים לאותה כמות כניסות כמו אתרי פורנו.

בפרפרזה על ולטר בנימין, ניתן לומר כי בעידן השעתוק הטכנולוגי, שבו "האירוע" כבר אינו מתקיים פעם בחיים תחת כיפת השמיים, האונס איבד את ההילה השמורה לאותנטי ולחד-פעמי.

הדבר התחוור לי סביב מקרה יוצא דופן, שבו אנס ערער על חומרת גזר הדין שקיבל ו"זכה" למרבה הפלא לתוספת שנים בכלא. למול אינספור תגובות ניצחון של פעילות שותפות, ובעודי נזהרת שלא להיכנס בטעות לכתבות המצורפות, הבנתי שאני מסתובבת בעולם בלי עור. לא הצלחתי לבחון את המקרה בהקשר משפטי-השוואתי ולסווגו כהישג פמיניסטי. רק נחרדתי מהדברים שראיתי והרגשתי קורים למישהי. כל ההשלכות החברתיות והתרבותיות נמחקו לי מהראש, ורק הפנים המחוקות של הנפגעת, ששמה הומר באות, נותרו מרצדות. אך בתרבות שבה הייצוג קודם למציאות קל לדבר על האונס כמנגנון משטור דכאני, בעוד ביטויו המוחשי נותר בלתי נגיש ככל התפרצות אחרת של הממשי.

בתרבות אונס, האונס כבר אינו "אירוע", כי אם דימוי שמקורו הוחסר, או בלשונו של בודריאר – סימולקרה. בתרבות אונס, כל אישה יודעת שההסתרה של השורדת אינה משמשת, כמו במותחן או בסרט פעולה, להגנה מפני האנס, אלא להצלה סימבולית של זהותה. לכולנו ברור שברגע שפניה יתגלו, הן ייעלמו. היא תחדל להתקיים. היא לא תהיה דבר חוץ מ"הנאנסת". היא תהפוך לאובייקט חסר ערך.

אנחנו לומדות לטשטש את מה שמתרחש, מקוות להיגאל, אך לא מרגישות בהבדל. היש אישה שאינה מעלימה עין כדי להמשיך להישיר מבט? מוחה את הפנים ומכבסת את הבגדים, כדי לא להיות מתויגת כבעייתית? בתרבות אונס, אנחנו מבדילות בין נשים לאנשים, בין קורבנות לבעלי תפקידים, בין שרמוטות לבני טובים, בין "מעלילות" ל"מועדים". מי מאיתנו מצליחות להיבדל לחיים נטולי הטרדות ותקיפות? נשים גבריות? מבוגרות? עשירות? אשכנזיות? היש אישה שאינה חיה את חייה בהיערכות דרוכה לרגע שבו יופשט ממנה כל צל של ספק שאין ולא היתה דרך מילוט מהעמדה שאליה חוברתה? היש אישה שעבורה אפשרות האונס אינה מנגנון מעצב חיים ותודעה?

היערכות לאונס כגורל

ב-2012, קמפיין שמאלני שהשווה בין התנחלות לאונס באמצעות דימוי פורנוגרפי הוביל לפילוג בין פעילות לפעילים. בתגובה, פעיל פרסם טקסט שפנה לגברים שמאלנים וניסה להסביר מדוע נשים לא מוכנות להדחיק את הכיבוש המיני בשם המאבק בכיבוש הלאומי. הוא הודה שגם לו זה לא מובן אינטואיטיבית, ואף העיד שעבורו מגע אקראי מגברים (שתואר בעיקר בהקשרים קוויריים) נחווה כנעים או כמחמיא, ובכל מקרה לא כמטריד. על מנת להתחבר לנקודת המבט הפמיניסטית, הוא יצר הקבלה בין מצב הנשים בחברה פטריארכלית לבין מצבם של פעילים שמאלנים במדינה ציונית בעלת רוב ימני. הוא הפליא לדמות את החוויה של נשים ברחוב לחוויה של פעילים מול ניידות משוטטות, שגם אם הן לא תמיד עוצרות, הן לעולם אורבות ומאיימות באמצעות סירנות צורמות, שעשויות להיות מקבילות לפזמון השריקות-צפירות-הערות המזהיר מפני הבאות.

ההקבלה בין שוטרים שמטרידים פעילים ועלולים להיות אלימים לבין מטרידני נשים שעלולים לתקוף מינית הציעה סימולציה אפקטיבית של פגיעוּת כפוטנציאל הנוכח תמיד. אם כן, מדוע אחדות מקוראות הטקסט הזדהו והתרגשו, ואחרות התאכזבו ונפגעו? האם הדימוי הוחמץ מכיוון שהוגבל למישור הפיזי? מפני שטשטש את ההבדלים בין הגופני למיני? או שמא "מה שנח תמיד על כף המאזניים היה עוצמתם הרצחנית של הדימויים, רוצחי הממשי"?

ההקבלה הזאת פספסה את העובדה שבתרבות אונס כל אישה מחוברתת מלידה לפנומנולוגיה של חרדה, המבוססת על היערכות לאונס כגורל. הסיבה המרכזית שלא ניתן להשוות בין גברים שחוטפים מכות לנשים שנאנסות היא שפגיעה בגופם אינה מאשרת את רוע הגזרה או גוזרת שינוי מידי במעמדם. גברים לא שומעים מיום שהם זוכרים את עצמם שמה שמגדיר אותם כקבוצה הוא היותם בני-הכאה; הם לא מאומנים לנסות למנוע את הבלתי נמנע באמצעות משטור עצמי של כל פעולה – שממילא לא תוכל להסתיר את מה שרואים להם בכל תנועה, ושומעים בכל מילה, ונמצא אצלם כבר ברמת האנטומיה; הם לא מחונכים שאין הבדל גדול בין מגע למכה, ושהפעם הראשונה בהכרח מכאיבה אך מעידה על התפתחותם התקינה; הם לא מצופים לשתף פעולה עם רמיזות של הבוס בנוגע למכות במשרד או עומדים בסכנת פיטורים אם הם אומרים שהם לא בעניין; כשהם שותים יותר מדי, איש אינו רואה בכך הזמנה לתקיפה, ואם הם נפגעים, הם לא מתויגים כסחורה (פגומה); וכשהם אומרים "לא תודה", הם לא נענים בקריצה שכל מה שהם צריכים זה מכה אחת טובה.

צעדת השרמוטות בתל אביב, ב-15 באוקטובר 2021 (צילום: פלאש90)

כשגברים שמאלנים מקבלים מכות משוטרים, הם מתכוננים כלוחמי צדק אמיצים. כשבחורה נאנסת זה לא למען שום דבר, וזה מכונן אותה כ(שום) דבר. זה מאשש אצלה את התחושה – שעל בסיסה הפכה לאישה, והלכה והתחזקה בכל פעם שקראו לה טיפשה, זלזלו בה או חשבו שהיא מגזימה – שזה מגיע לה כי משהו בה לקוי מלכתחילה. האונס שלה אינו מקרב את סיום הכיבוש המקומי, אלא רק מנציח את קיומו של כיבוש א-היסטורי וטרנס תרבותי.

עם זאת, תרבות אונס פועלת אחרת כשהיא מצטלבת עם צורת דיכוי נוספת: אנחנו מוּתרות פחות מזונות, מפלסטיניות או מפליטות, ואם נצליח להיות לסביות תל אביביות, אולי יגידו שזה בגלל שאנחנו ממורמרות, אבל לפחות לא יענו אותנו למוות ב"מרפאות מתקנות". מקסימום נשב באיזה בית קפה וגבר זר יתקרב וידקלם: איזה זוג יפה, אפשר להצטרף? וקל לנו לשים את האצבע על הטרדה בוטה, כזו ששומעים לכאורה רק בתחנה המרכזית הישנה, בשוק או באתרי בנייה, אבל אנחנו עדיין מתקשות לזהות הטרדה שעברה סובלימציה, כזו שמופיעה במלוא הדרה רק באירועי שירה, באקדמיה או בהפגנה.

אבל במקרה הזה, אי אפשר להגיד שהיא "נאנסה", כי אם היא "זרמה" איתו מההתחלה – ברור שהוא חשב שהיא רצתה; ואם זה היה לפני שנה – אז מה עכשיו היא נזכרה; ואם היא שתתה עד אובדן הכרה – איך היא יכולה לדעת מה קרה; ואם היא משחקת אותה רגילה – איך הוא יכול לדעת שהיא לא אחראית למעשיה; וגם אם היא קטינה – זה לא אומר שהיא לא נהנתה; ועם כל הכבוד להוכחות של התביעה – מי היה נוגע באישה שנראית ככה?

האומנם אנחנו תמיד מסרבות לשתף פעולה עם ההצגה של הנאנסת כמוזרה עד לא שפויה, כמניפולטיבית חסרת בושה או כמסכנה שלא יודעת לשמור על עצמה, או שמא, במקרה של אונס, החרדה מחליפה את האחווה? באילו מהמקרים אנחנו מעדיפות לאפשר את סימון הנפגעות כ"לא נורמליות", במקום להודות שגם לנו זה היה יכול לקרות?

כאקדמאיות וכאקטיביסטיות, אנחנו מזדעזעות מפוסט-פמיניסטיות, אך שומרות על מרחק בטוח מהנפגעות ומעיסוק מופרז בתקיפות מיניות. אנחנו פעילות שמאל מוצהרות, כי זה מסמן אותנו כמי שהצליחו להתעלות מעל לבעיותיהן "האישיות". הייתכן שהמוטו "האישי הוא פוליטי" הוביל לגול עצמי, כך שנשים נמנעות מעשייה פוליטית שתוציא אותן מארון הפגיעה המינית? מדוע הפגנות נגד יוקר המחיה מתארגנות בתוך שעות וכוללות אלפי משתתפים ומשתתפות, ואילו הפגנות נגד תרבות האונס מסתכמות בכמה שלטים דהויים ונשים בודדות? אילו תכונות אנחנו מייחסות בלב ל"מתלוננות"? וכמה מאיתנו מעדיפות להיות מזוהות כשרמוטות על פני להיות מזוהות כשורדות? מתי נהיה מסוגלות להודות שבסיטואציות רבות אנחנו מעדיפות לא לומר "לא", רק כדי לא להיות מתויגות כ"נאנסות?"

כל יציאה החוצה, בלי קשר לשעה, למרחק או למטרה, היא יציאה למלחמה המתקיימת בנוהל קבוע: אני מעבירה את הפנים למצב נעילה ואת הנייד למצב שיחה, ומתקדמת לעבר היעד בהליכה ערנית ומהירה. בכל מצב יש לי מפתחות פרושים לאורך כף היד ולסת קפוצה שעניינה לוודא שלא אראה בטעות זמינה. אם חולפת על פניי חברה יש סיכוי שהיא לא תזהה אותי או שאני לא אבחין בה. וכשאני מוטרדת – אני עושה מזה ספקטקל. אחדות מתרחקות ואחרות מעמידות פנים שהן לא שומעות. רובן מניעות את ראשן מצד לצד במבט מאוכזב, כי ברגע אחד חשפתי את מה שכולנו מסוות בעמל והפכתי משקופה ל"משוגעת הזאת שמי הסתכל עליה בכלל".

תרבות "פוסט-אירוע"

אם אישה נאנסה ולא הוגשה תלונה, האם זה אומר שהאונס לא אירע? תרבות אונס היא תרבות "פוסט-אירוע", שבה כתבות מפתות מתחזות לחדשות, המחליפות שמות בזהויות בדויות ונבלעות כמעט מיד בסטטיסטיקות משוות. "מדובר בהמרה של הממשי בסימנים של הממשי", כך שנשים לעולם לא ידעו אם הן חוו את "הדבר האמיתי". האונס מובנה כחד-כיווני ולא חד-משמעי – אחת נאנסה, והאחר חשב שדווקא היתה סיטואציה די נעימה ורק חבל שהיא לא ממש הגיבה. לפעמים גם אין לו כוונה רעה, והוא מתקשר למחרת לראות מה איתה, אבל היא כבר לא עונה.

אנחנו מתעלות את הזעם שלנו להפגנות, מכסות את גופנו בשלטים וצועקות: "לא זה לא!", ומאלימות את כל הפעמים שבהן לא יכולנו לענות או לא היינו בטוחות מה אנחנו רוצות, ובייחוד את הפעמים שבהן ה"לא" הפך למחרמן, עד שלא יכולנו לעשות סקס יותר (בלי להיגעל). אחרי ההפגנה אנחנו מתיישבות בבר שמלצרנו בו עד שבעל המקום רמז שאם לא "נהיה בעניין" זה ייגמר רע, ומזהות עוד בחורה מההפגנה שבדיוק מתיישב לידה בחור שהיא לא מכירה, והיא לא מצליחה להבין אם זה מחמיא לה או מפחיד אותה.

אנחנו מחכות לחברה ובינתיים נחשפות לעוד כתבה על תקיפה של אישה. זה היה אתמול, ברחוב, בחניון, באמצע היום, בבית ספר, בדייט, בצומת, בשירותים ציבוריים, במעלית, בבית, בים, בעבודה, בעירייה, לפני שנה, באוניברסיטה, בצבא, בממשלה, במשטרה. אנחנו ממהרות לכתוב בתגובה: "מדכא, אבל זה לא נשמע כמו אונס", בדיוק כמו שאמרה שוטרת לְנתקפת בזמן אמת. מישהי אחרת מתוודה על פגיעה שחוותה בילדותה, ואיש אינו מגיב במשך יותר משעה, והיא ממהרת למחוק את הפוסט ואיתו את ה"אירוע".

כריכת הספר "אז מי הגבר ומי האישה", הוצאת רסלינג

אנחנו מתכוננות לאונס כמו שגברים מתכוננים לקרב או כשם שנערכו בעבר לטקסי חניכה – הכנות רבות שבסופן העלאת קורבן. מי מאיתנו לא עושה לעצמה סימולציה של תקיפה תוך כדי הליכה או לפני השינה או כשהיא מנסה להרפות מעוד ידיעה מרעישה, מנסה לנחש איך היא תגיב בשנייה הראשונה והאחרונה: אם יהיה לה מספיק כוח לברוח או ללכת למשטרה, למי תספר ומי יאמין לה. ורק ליתר ביטחון – אנחנו מבדילות את עצמנו מהקורבנות, בכוח הלשון והנסיבות, אבל בלב כולנו דומות – מתוחות, חרדות, בודדות.

בתרבות אונס, האונס הוא סימולקרה המערערת על ההבדל בין מה שקרה לבין מה שעוד לא קרה, בין חוויה לחרדה, בין פרה-טראומה לפוסט-טראומה, ועל כן, התשובה לשאלה "היה או לא היה?" היא תמיד אותה תשובה. לא רק כי כל אישה תעשה כל שביכולתה כדי לא להיות "זו שנאנסה", אלא גם בגלל שהאונס, כתרבות, קודם לאירוע.

בהנחה שבתרבות סקסיסטית מגדר קודם למין – שמשמוע הגוף והאיברים מתאפשר רק באמצעות מנגנונים שמייצרים יחסי כוח חברתיים – ניתן לטעון כי בתרבות אונס האונס קודם למגדר, שכן הוא זה שמבנה רק גוף אחד, עוד לפני שהוא מולבש ומומשג ולומד לדבר, כשטח הפקר. בתרבות אונס יש "נאנסות" ואין "אנסים", כי האנס הוא שריד נצחי של שיח האקטים, שבו אירוע אחד אינו משנה את ייחוסו הנכבד של מי שמעד, ואילו הנאנסת היא תוצר מודרני של שיח הטיפוסים, שבו אירוע אחד מספיק כדי לקרוא את עברה רטרואקטיבית, לייחס לה מאפייני זהות גורפים ואף לנבא לה עתיד ואורח חיים.

החיברות לאונס/נשיוּת אינו נפתח בסימון אפשרות הפריצה אל הגוף ואינו מסתכם במין כפוי. הוא מתחיל ביום שבו האחים הקטנים שלנו שואלים מה יש לבנות ולומדים שאין לנו כלום; או ביום שבו אחות גדולה כמעט תולשת לנו את היד למראה גבר זר מתקרב; או ביום שבו חברה טובה מקבלת שם של "נותנת", ורק אחרי שאנחנו מנתקות איתה כל קשר מתברר שזה בגלל שהיא רצתה/סירבה להתנשק; או ביום שבו שכן או מורה או מרצה או המלצר החתיך מבית הקפה מנסה; או ביום שבו מתבהר שזה לעולם לא ייגמר.

המאמר מופיע בספר "אז מי הגבר ומי האישה", אסופה של מסות, מאמרים, רשימות ושירים שעוסקים ביחסים בין מגדר למיניות בזהויות לסביות וקוויריות, בהוצאת רסלינג. הספר יושק באירוע שיתקיים ביום חמישי, 15 ביוני, באוניברסיטת תל אביב