newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מורים: אם תלמיד מפריע, אל תזמינו את ההורים

הזמנת ההורים לבית הספר כדרך להעניש ולהפחיד תלמידים פוגעת בילדים, בהורים וגם במעמד המורים. חוסר כבוד לקיום האוטונומי של האחר הוא כשל שמחליש את כל הצדדים. ויש גם חלופה שהוכיחה את עצמה

מאת:

הרעיון שאציג בפוסט זה עומד בניגוד לעמדה הרווחת, הקוראת למעורבות ולשיתוף פעולה בין הורים למורים. זאת עמדתו של משרד החינוך וזאת גם ההמלצה של ועדת גרינבאום שעסקה בנושא. לאמור: "שיתוף פעולה בין המשפחה למערכת החינוך תורם להתפתחותו הילד ולרווחתו".

טענה זאת אינה נשענת על הוכחה מחקרית, אלא היא משהו שנהוג להניח ומסתדר עם ההיגיון. ואף על פי כן, יש גם עמדה הפוכה: לא לשיתוף אנו זקוקים אלא דווקא להפרדה בין בית ההורים לבין בית הספר. כתבתי (כאן) על חשיבות ההפרדה מנקודת המבט של ההורים, ובפוסט זה אציג את ההפרדה מנקודת המבט של המורים. זה לא רעיון חדש, וגם לא מקורי שלי. הוא הבשיל במחשבתי לאחרונה, ומרגע שהבשיל, מצאתי שכבר נהגה ונכתב בספרה של שרה סמילנסקי ועמיתיה: "המערכת המשפחתית והמערכת הבית ספרית" (עם עובד, 1987). סמילנסקי, שנפטרה בשנת 2006, הייתה פרופ' לפסיכולוגיה ולחינוך באוניברסיטת תל אביב, ופרסמה מספר ספרים אודות המשחק הסוציו-דרמטי, תפיסת המוות אצל ילדים, פסיכולוגיה של ילדים יתומים ועוד.

> עמונה-אקספרס: מתנחלים הקימו מאחז חדש בבקעה

הורים וילדה בדרך לבית הספר. אילוסטרציה (יוסי זמיר/פלאש90)

הזמנת ההורים כעונש מבודדת את הילד (אילוסטרציה: יוסי זמיר/פלאש90)

הצגת ההורים כסנקציה

משנות לימודיי בבית הספר היסודי אני זוכר שנדרשתי להחתים את הוריי על מכתבים בנוסח: "להורי התלמיד שלום. לידיעתכם גיל הגיע היום לבית הספר מבלי שהכין את שיעורי הבית". בתיכון שבו למדתי היה נהוג להירשם במזכירות בית הספר על כל עבירת משמעת. לאחר צבירה של חמש הרשמות (אם אינני טועה) הוזמנו ההורים באופן אוטומטי לשיחת בירור. והייתה כמובן גם האפשרות ההיסטרית, בנוסח: "תצא מהכיתה! ואתה לא חוזר בלי ההורים!"

המכנה המשותף לכל האפשריות האלה הוא שההורים מוצגים כסנקציה. יש עונשים שונים בבית הספר, והדיווח להורים הוא אחד מהם. זהו עונש שמדורג בחריפותו אי שם בין ריתוק של שעה אחרי הלימודים לבין הורדה של חצי ציון. תסכימו איתי שזה עיוות חברתי להציג את אמא ואבא כקלפי איום ועונש על ילדיהם. ואכן, העוול הזה פוגע בכל המעורבים.

כאשר מזמינים את ההורים לשיחת בירור בבית הספר אודות התנהגותו של הילד, המסר להורים הוא: נכשלתם! העמדה הרווחת היא שתלמיד חלש ומפריע מגיע מבית חלש, ועל כן התנהגותו הקלוקלת של הילד נובעת מכך שהוריו "לא חינכו" אותו. לא פלא שבראיונות עם הורים שהוזמנו לשיחת בירור הם דיווחו על הרגשת בושה מהילד ומהתנהגותו. הם חוו תסכול ומבוכה, שכן הם לא ידעו מה ניתן לעשות אחרת, והאשימו בכעס את ילדם, שהביא אותם למצב זה.

גם הילד אינו יוצא בהרגשה טובה מהזמנת ההורים לבית הספר. בראיונות דיווחו הילדים כי הם מרגישים שכל העולם נגדם. המורים וההורים מדברים עליהם "מעל ראשם", מבלי להתייחס למצוקות שלהם. המורה עסוקה בדברים אחרים, לא מבינה אותם, וגם לא מנסה להבין. כתוצאה מהזמנת ההורים לבית הספר, גם ההורים כועסים על הילדים. הם נותרים ללא גורם בטוח שעליו יוכלו להישען. דורשים מהם ציות, מבלי להתייחס למצוקותיהם.

אבל ההפתעה הגדולה הייתה בחשיפת ההרגשה של המורים. התברר שגם המורים אינם נתרמים מהזמנת ההורים לבית הספר. המורים דיווחו כי הם ידעו מראש שההורים לא באמת מסוגלים לפתור את הבעיה של התנהגות התלמיד בכיתה. אחרי הכול, על דעת המורים התלמיד מפריע משום שהוריו "לא חינכו" אותו, אז ודאי שאין להם את היכולת לעזור. הזמנת ההורים נעשתה כדי להטיל מורא על הילד, להסיר את האחריות מבית הספר ולגלגל אותה אל ההורים.

> דו"ח העוני של ילדינו לא מעורר גלים. למה?

אמא ובן נפרדים ביום הראשון לכיתה א' (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

כשהילדים לקחו אחריות על פתרון הבעיות שלהם בעצמם, ההורים היו גאים. (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

כתוצאה מכך הרגשת המורים הייתה שלילית. הם הכירו בכישלון שלהם, בכך שלא הצליחו להשליט את מרותם על הילד. הם הרגישו כעס ותסכול מכך שילד אחד יכול להרוס שיעור של כיתה שלמה. ולבסוף התמלאו רגשות אשם כלפי הילד, על כך שהם נמנעים מלהתמודד עם בעיותיו.

חלופה: אוטונומיה הדדית

החלופה המוצגת בספר של סמילנסקי מבוססת על כבוד ואוטונומיה מצד כל המעורבים. למשפחה תפקיד חינוכי ייחודי וחשוב מאוד, שבית הספר לא יכול למלא אותו. מכאן שעל בית הספר לחדול מלדרוש מההורים לעזור ולהשגיח על הילד במילוי חובותיו הבית ספריות, כדי שהמשפחה תהייה פנויה לעסוק בשלה.

אשר לילד: המורים נדרשים להאמין שהילד יכול לשאת באחריות. הילד יכול להתחנך בבית הספר לעצמאות ולאחריות אישית כלפי חובותיו הבית ספריות, וזאת ללא קשר לסוג התמיכה שהוא מקבל מהוריו בנושא זה. כמו כן, הילד יכול לחיות ולתפקד בשתי המערכות (בית ובית הספר) גם אם הן שונות בדרישות ובערכים. מכאן שבית הספר לא חייב להתנהל כמו המשפחה, והמשפחה לא חייבת לאמץ את מנהגי בית הספר. הילד יודע להבחין ביניהם ולהתנהג בהתאם.

ולבסוף המורים: יש להם את ההשכלה והניסיון הדרושים כדי לעזור לילד להתמודד עם קשייו. בבית הספר עומדים לרשותם אמצעים רבים, וכן יועצים ואנשי מקצוע, שיכולים לתמוך במורים בשעה שהם פורסים חסותם על הילד, ומסייעים לו להתמודד עם דרישות בית הספר.

הנחות יסוד אלה שימשו את מודל הפעולה החלופי, שעליו המליצה סמילנסקי למורות שהכשירה בארץ ושאותו הן ניסו בהצלחה (על אף שכידוע הוא לא התבסס והתרחב). כאשר התעוררה בעיית התנהגות של תלמיד, זימנה המורה את התלמיד (ולא את הוריו) לשיחה. המורה בררה עם התלמיד את שורש הבעיה – מהם הגורמים להתנהגותו. מהר מאוד התברר שמרבית עבירות המשמעת של התלמידים אינן תוצאה של רוע הטמון בילד מראשיתו, או של חוסר חינוך מצד הוריו. עבירות המשמעת הן רובן קריאה לעזרה על רקע קושי אישי, חברתי או קושי לימודי כלשהו.

לאחר חשיפת הקושי, חיפשו המורה והתלמיד אפשרויות לפתרון, כאשר האחריות היא על הילד בעצמו, בתמיכה של המורה, ולפעמים גם בתמיכה של חבריו לכיתה. בשיחות עם התלמיד חזרה המורה והדגישה שהיא מאמינה בילד, שהוא יכול להתמודד ולהשתנות. לאחר שהמורה והתלמיד גיבשו דרך עבודה, שהיא באחריות התלמיד, הועבר המידע גם להורים. אולם הפעם לא כנזיפה, אלא כדברי שבח על כך שהתלמיד לוקח אחריות על התנהגותו. גם בהמשך, עם כל התקדמות של התלמיד, נשלחו להורים מסרים משבחים ומחזקים.

כאשר נקטו המורים בגישה זאת, התבררה תרומתה להרגשתם של כל המעורבים. המורים דיווחו על סיפוק רב לנוכח הצלחתם להתמודד עם האתגר החינוכי, ועם חזרת הסדר לשיעורי הכיתה. התלמידים הרגישו סיפוק על הצלחתם, וערכם העצמי עלה. ההורים הרגישו סיפוק וגאווה בילדיהם, אשר מגלים עצמאות ובגרות.

כללו של דבר: המורים בעצמם, בהזמינם את ההורים לבית הספר, פוגעים במעמדם שלהם, במעמד ההורים ובחינוך הילדים. כאשר כל אחד מהצדדים מכבד את האוטונומיה של האחר, הוא עצמו זוכה לכבוד ולהעצמה. ושוב מתברר שחינוך אינו מנותק מתרבותה של החברה: חברה שמפחדת מהאחר ופועלת לבטל את זכות קיומו, מחלישה את עצמה. וליהפך: כבוד לאוטונומיה של הזולת, יעצים את נותן הכבוד.

> בממוצע, כולנו מליונרים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf