המתיחות בין הורים ומורים תיפתר בהפרדה תחילה

השבוע שודרה במגזין חדשות 10 סדרת כתבות של מירי מיכאלי, תחת הכותרת "הורים נגד מורים". בשלושת הפרקים הראשונים בסדרה הוצגו מצבי קיצון של המתח בין הצדדים: סכסוך מתמשך בין הורים למנהלת בית ספר נופים בתל אביב, שהגיע עד התערבות משטרה והוצאת צווי הרחקה להורים מבית הספר; התאבדותה של מאיה אלמו בת ה-12, בהמשך ליחס שקיבלה בבית הספר ממורים ומתלמידים, והתעלמות משרד החינוך מההורים המבקשים להבין מה בדיוק קרה; ומתח במקומות שונים לנוכח תכנים שנויים במחלוקת המוצגים לתלמידים: כיבוש פלסטין, חינוך מיני וחינוך דתי-אמוני.

מצדם של ההורים הוצגה חני בריגה, יושבת ראש ועד ההורים בירוחם, שיזמה קורס להיכרות עם מערכת החינוך להורים. ההורים קיבלו מידע אודות המערכת כדי "שידעו מה מגיע להם", ויוכלו "להשתמש במידע לטובת ילדיהם". מצדם של המורים, הוצגה צאלה מיינרט שמעבירה "סדנה לאמפתיה" לסטודנטיות להוראה בסמינר הקיבוצים. בסדנה הן לומדות לדבר עם ההורים בגישה חיובית אשר מפרקת מתחים. המסר הוא שהורים ומורים צריכים לפעול בשיתוף פעולה, ולכן על המורות והמורים ללמוד לא רק כיצד לעבוד מול התלמידים אלא גם מול הוריהם. ואכן, הרוח הכללית שהוצגה בפרק הסיום היא, שראוי וטוב שהורים ומורים ישתפו פעולה.

המתח המובנה בין משפחה למדינה

הקריאה לשיתוף פעולה של הורים ומורים היא הפתרון הקל והמובן מאליו, גם במסמכי המדיניות של משרד החינוך. חוזר המנכ"ל הרלוונטי מהלך בין הטיפות. מצד אחד הוא מפליג בשבח מעורבות ההורים בהיותם "שותפים מלאים בתהליך החינוכי בבית הספר". באותה נשימה הוא מבקש מההורים "לכבד את האוטונומיה המקצועית של המורים". "מערכת היחסים בין ההורים למורים […] חשוב שתהייה דוגמה של כבוד הדדי ותקשורת משמעותית". כמעט כתבתי בלה בלה בלה, כי תכלס מלבד הצהרה גבוהה, אין בחוזר המנכ"ל כלום.

> חבריי המורים, אל תיכנעו למסע ההפחדה של בנט

שתי ועדות שקדו על הנושא בשנים האחרונות. האחת פרסמה בשנת 2011 דוח על קשרי משפחה ומערכת החינוך בגיל הרך והיסודי, והשניה, משנת 2015, בחנה את יחסי הורים ומורים בחינוך העל יסודי. המלצות שתי הוועדות, שנותרו רק על המדף, דומות למה שכבר נכתב. הנחת היסוד היא "שהאחריות לחינוך הילדים מוטלת במשותף הן על ההורים והן על מערכת החינוך". מכאן ששיתוף הפעולה בין ההורים למערכת החינוך הוא חשוב. לכן ראוי להכשיר את עובדי מערכת החינוך לקשר עבודה עם ההורים, וכן להסדיר את מעמד ההורים בחוק ובתקנות משרד החינוך. אז אם זה כל כך פשוט, וייפתר בקריאה נרגשת לשיתוף פעולה, מדוע זה לא קורה?

טענתי היא שפתרון שיתוף הפעולה מטפל בסימפטום ולא במחלה. המחלה היא במתח המובנה בין שני המוסדות החברתיים: המשפחה והמדינה. הדבר נכון במיוחד לנוכח מאפייניה של מדינת הלאום המודרנית, שיש לה עוצמות אדירות בכסף ובכוח אדם, והיא שוטפת את מוח נתיניה אודות חשיבות האחדות הלאומית לנוכח סכנות קיומיות. הדבר מתחזק עוד יותר לנוכח מאפייני המשפחה המודרנית, שהיא לא חמולה גדולה ויציבה, אלא רסיסי זוגות או הורים יחידניים, שעסוקים מעל הראש בים של חובות והתחייבויות.

בדיוק במקום הזה כתב הפדגוג יוהאן פיכטה (1806, אגרות לעם הגרמני):

אנו משוכנעים לחלוטין, שבמיוחד בקרב המעמדות העובדים, החינוך לא יכול להתחיל, להמשיך או להסתיים בבית ההורים, ואף לא בלי הפרדה מוחלטת של הילדים מהוריהם.

[הורים:] אינכם נדרשים לסייע, אולם רק הפעם הזו אל תתערבו. תלמדו סוף סוף להכיר בערך עצמכם ותשתקו.

> כך החלום להיות מתמטיקאית הפך אותי לפמיניסטית

המציאות מראה שאין די בפיזור סיסמאות אודות שיתוף פעולה בין הורים למורים. כמובן שהשיתוף רצוי, אבל הוא לא יתקיים רק לנוכח "סדנאות אמפתיה" למורים או "קורסים להיכרות עם המערכת" להורים. לדעתי, רק מכוח הפרדה ברורה בין הורים למורים, יוכלו הצדדים להגיע למפגש הוגן. וזאת ההפרדה הנדרשת:

הפרדה לפני שיתוף פעולה

חינוך הורים מתקיים באמצעות החיים עצמם. הילדים מתחנכים לנוכח הנוכחות והפעילות השגרתית ביומיום. מתחנכים במובן זה שהם לומדים את העולם סביבם, ולומדים את מקומם בתוך עולם זה. חינוך הורים מתחיל בחיוך של בוקר טוב, ונמשך כל היום לנוכח היחס (או האי-יחס) של ההורים לילדיהם. מתוך השיחה המדריכה את הילדים, באמצעות קריאה של סיפור, צפייה בתכנית טלוויזיה, ארוחה משותפת, משחק בצעצועים וכדומה. באמצעות החינוך הזה הילדים רוכשים את מושגי היסוד להבנת העולם, ובאמצעותו גם מתעצבת אישיותם: ביטחונם העצמי, התעניינותם בעולם והאמפתיה לזולתם.

חינוך המורים הוא שונה בתכלית. בית הספר מחנך באמצעות הוראה של תחומי דעת. ההשכלה מחנכת, משום שדרכה הילדים נפתחים לעולמות תוכן מגוונים ועשירים, שלא בהכרח יוכלו להכיר בבית. ביולוגיה, ספרות, מכונאות, ספורט וכיוצא באלה, כל תחומי ההגות, היצירה וההמצאה האנושית. המורות והמורים התמחו בתחומים אלה, ובמיוחד התמחו כיצד לחנך באמצעותם.

למען ההפרדה בין הורים למורים, שלדעתי תאפשר בעתיד שותפות אמיתית, צריכה מערכת החינוך לסגת מפלישתה לחיי המשפחה. מנהג שיעורי הבית חייב להיפסק. החדירה של ההוראה הבית ספרית אל שעות הפנאי של המשפחה, בציפייה מההורים שיהיו מורים ללא הכשרה וללא גמול, אינה הוגנת. היא הורסת ודורסת את ההזדמנות המועטה שיש להורים לחיות ביחד עם ילדיהם, ולו לשעות בודדות אחר הצהריים.

יתרה מכך, זה צריך להיות אינטרס של בית הספר, שההורים יחיו עם ילדיהם חיי בית ומשפחה, כי בית הספר לא יכול להעניק לילדים את חינוך ההורים שהוא כה חשוב, כפי שהצגתי לעיל. באותו הקשר, זה גם אינטרס של בית הספר והרשות המקומית, לסייע להורים שזקוקים להדרכה כיצד לחיות ביחד על ילדיהם. לא לגזול את זמן המשפחה לטובת בית הספר, אלא לתמוך במשפחה למענה היא.

גם המדידות והציונים שנהוגים בבתי הספר מהווים פלישה לחיי המשפחה. עבור ההורים, ובצדק רב, הילד שלהם הוא עשר. אני לא מתכוון במובן של גוננות יתר או פינוק, אלא במובן שההורים, יותר מכל אחד אחר, מקבלים את הילדים שלהם כפי שהם. מערכת החינוך לעומת זאת, עסוקה בדרוג התלמידים ובמיונם, ולכן הילדים הם 7 או 9 או כל מספר שרירותי אחר. בנקודה זאת קורה אחת משתיים: יש הורים שיסיקו שבית הספר לא מתאים את עצמו לילד שלהם, מסקנה שתעורר מתח בין הורים למורים; יש הורים שיסיקו שהילד שלהם לא משתדל מספיק בלימודיו, דבר שיפגע ביחסי ההורים והילדים. שתי האפשרויות גרועות. הן מתקיימות רק משום שבית הספר עוסק במיון תלמידים, ולא במה שחינוך בית ספרי צריך לעסוק (לעיל): חינוך באמצעות פתיחת שערים לעולמות דעת ויצירה.

שורה תחתונה: הקריאה לשיתוף פעולה אינה מועילה כיוון שאינה מתמודדת עם מקור הבעיה. מקור הבעיה, לדעתי הוא דווקא בחסרונה של הפרדה. הפרדה תיתכן אם נאפשר, ככל שניתן, זמן למשפחה לחינוך באמצעות החיים, נדריך הורים שזקוקים לעזרה כיצד לעשות זאת, נחנך בבתי הספר באמצעות פתיחת שערים לדעת וליצירה, ללא שיעורי בית וללא מדידות ומיונים.

> צפו: מחו וצילמו בכניסה למועדון חשפנות כדי לבייש גברים שנכנסו