הולך בתלם: ביקור בכנרת, ים של ציפיות ואכזבות

רותי, בת הזוג שלי, שונאת ספויילרים. ספרו לה פרט אחד ויחיד מעלילת הסרט, זניח ככל שיהיה, והיא תוותר על הסרט כולו. אני נוהג לומר בצחוק שהיא לא תהנה מסרט אפילו אם תדע לאיזה ז'אנר הוא משתייך. זה בעצם אפילו גרוע יותר. רצינו לראות פעם את "שלום לנצח". בזמן שהורדנו אותו זמזמתי את מנגינת הפתיחה ורותי מיד צעקה "אתה מקלקל את הסרט!"

באופן מוזר בכלל לא אכפת לה מספויילרים של טיולים שאותי פשוט מוציאים מהדעת. אני לא מסתכל על תמונות של ערים או אתרי תיירות לפני שאני מבקר בהם כדי שכשאגיע לשם אוכל לראות אותם כמו בפעם הראשונה, ואני מתרגז כשתמונה של האתר מופיע על כרטיס הכניסה אליו. רותי זוללת ספרי הדרכה לתיירים, בעוד שאני מדפדף בהם במהירות רק אחרי ששוטטתי בעיר לבדי, מחשש שמישהו אחר ינסח בשבילי את הרושם הראשוני שלי.

החלום של רחל

מקרה אחד שבו ספויילר טיולים דווקא בא טוב הוא שמה האנגלי של הכנרת, "ים הגליל", ולו בגלל שהשם יוצר ציפיות שפשוט לא קשורות למציאות. זה לא ים, זה אגם, והוא קטן עד כדי כך שבמפות של רוב מדינות ארצות הברית הוא אפילו לא יבלוט. הוא קרוי "ים" מפני שהמילה "אגם" עדיין לא הומצאה כשנכתבה הברית החדשה, שם מופיע לראשונה השם. מבחינת מחברי הביבליה, כל מקור מים היה "ים" בדיוק כשם שכל ישוב בתנ"ך הוא "עיר", לא חשוב כמה קטן היה. המילה "כפר" הומצאה רק מאוחר יותר.

לאורך השנים הכנרת, "ים הגליל", הפתיעה מספר רק מאוד של מבקרים. המשוררת רחל בלובשטיין, שהגיעה לכאן בראשית המאה העשרים מרוסיה, לא צפתה את האקלים של הארץ, וגם לא את יופייה, וודאי שלא את אורח החיים הכפרי שהיה עליה לאמץ כאן. באחד משיריה היפים ביותר היא תוהה עד כמה ממשיים חייה בישראל:

ואולי, לא היו הדברים מעולם
ואולי, מעולם לא השכמתי
עם שחר לגן,
לעבדו בזיעת אפי.

מעולם, בימים ארוכים ויוקדים
(ארוכים ויוקדים) של קציר
במרומי עגלה עמוסת אלומות
לא נתתי קולי בשיר.

מעולם לא טהרתי
בתכלת שוקטה ובתום
של כנרת שלי הוי כנרת שלי
ההיית או חלמתי חלום?

השם "הכנרת" מעורר אוסף אסוציאציות מסוים מאוד בראשו של כל ישראלי. הקיבוצים הראשונים הוקמו בעמק הירדן וחופי האגם הם ערש הציונות. כשאנחנו חושבים על האגם אנחנו מדמיינים את רחל יושבת על ערימת חציר, לא את ישו, שכאן התרחשו כמה מעלילותיו החשובות ביותר בברית החדשה. אבל תלמידים בבתי הספר שלנו כמעט ולא נחשפים לסיפורים מכוננים של דתות אחרות.

לעומת זאת, מבחינת רוב העולם, "ים הגליל' הוא בעיקר האיש ההוא שהלך על המים. בשבילם האגם אולי קטן, פסיק בעולם הגאוגרפי, אבל ענק בעולם הרוח.

בקיצור, אני נוסע היום לאגם שמופיע בחלומותיהם של רבים. כל מי שבא לכאן, בא אליו עם איזהשהו ידע מוקדם. אתם מכירים מתכון טוב יותר להפתעות?

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

מרחל המשוררת ללורד הזמרת על שפת האגם

אם יש אתר לחופי האגם שבו שתי ההיסטוריות הללו נפגשות, זהו בוודאי קיבוץ גינוסר. חברי הקיבוץ הוותיק הזה מצאו בקרקעית האגם סירה עשוית עץ שמתוארכת למאה הראשונה. כך מיד הפך הקיבוץ לאתר עלייה לרגל, שכן יתכן כי זוהי סירתו של פטרוס הקדוש. לקיבוץ היה רק מה להרוויח מאימוץ הסיפור הנוצרי, וכיום אכן יש שם מרכז מבקרים גדול ובו מוצגת הסירה.

בדרככם לגינוסר עליכם לחצות קודם את העיר טבריה. הביטו בתמונות היסטוריות של טבריה, עיר בזלת שחורה שרחובותיה מפותלים, והנה כבר יש לכם ציפייה שגויה ראשונה. טבריה העתיקה נהרסה ברובה במלחמת 48'. במקומה נבנתה עיר עם כמה מלונות בינוניים ומרכז קניות גדול וחסר חן לצד מסגד נטוש.

וזה אפילו לא החלק הגרוע ביותר. הרבה מחופי האגם מנוהלים היום בידי בעלים פרטיים, הגובים דמי כניסה. אותם חופים שהכניסה אליהם חופשית, בעיקר המרוחקים שבהם, מטונפים ממש בגלל נופשים חסרי אחריות. אבל קבוצות של עולי רגל כמעט ולא רואות את כל זה. הם מטיילים עם סיורים מודרכים שלוקחים אותם לאתרים נוצרים מנוהלים היטב על החוף הצפוני של הכנרת: עין שבע (טבח'ה), כפר נחום והר נחום. משם הם מפליגים למעגן הסירות בגינוסר, שגם הוא נקי ומסודר. סידור כזה הוא כנראה הנוח ביותר לכולם.

קבוצות רבות ושונות מאוד זו מזו מבקרות במעגן. יש כאן היום קבוצות מדרום אפריקה, מדנמרק, קבוצה של הודים מקרלה והפינים הצליחו למלא שתי סירות. על סירה אחת מתנפנף דגל כחול שבפינתו היוניון ג'ק. מרחוק חשבתי שזהו דגל אוסטרליה אבל מקרוב אני מגלה שהכוכבים אדומים. כך שזהו הדגל של המדינה השכנה, ניו זילנד.

עשרים ניו זילנדים נכנסים למרכז המבקרים ועוצרים בחנות המזכרות. אני מפטפט איתם, מתוודה על אהבתי הגדולה לזמרת לורד, שיצאתי למסע מוזיקלי שלם בעקבותיה. אני מצפה שיהיו גאים מאוד בזמרת בת ארצם, אבל הם מתגלים כאנשים רציניים מכדי להודות באהבה למוסיקת פופ, גם כשמדובר במוסיקה אינטליגנטית וחריפה. אני מחליט שכדאי לעבור נושא: מה היה המקום המעניין ביותר שביקרתם בו בארץ עד כה?

"אני מניח שזה כאן", מחווה גבר אחד מוולינגטון לכיוון המעגן, "הכנרת".

"וואלה! ומה אהבת באגם?"

"אני מניח שזה מה שהרגשתי כשהפלגנו פה", הוא מחווה עכשיו אל ליבו, "לא ידעתי למה לצפות כשהגענו".

"אה! ולמה בעצם ציפית?"

"ציפיתי לזה, אני חושב. זאת אומרת, הכל פה זה עניין של אמונה, לא ככה?"

הישראלי שבתוכי רוצה להתווכח. לא הכל פה זה אמונה! היו פה גם משוררות במרומי עגלות של חציר! אני עוצר בעצמי. "והציפיות שלך התמלאו?"

"לגמרי".

נס קרה בים הגליל!. ציפייה התגשמה. בארץ של מיתוסים חופפים צריך כנראה להיות ממוקד. הגבר הזה חיפש אחר חוויה רוחנית מסוג מסוים ואותה הוא מצא. הוא בא כדי לפגוש בישו. אני באתי בשביל ישו ובשביל התנועה הקיבוצית וגזרתי על עצמי בלבול.

> בקרדי בלוז: מסע קטן בטבריה

האכזבה של רחל

הסירה בת 2,000 השנים מוצגת מאחורי זכוכית אטומה. כשנכנסתי הפרעתי למדריכה שנתנה שם הדרכה בעברית. התקרבתי אל הסירה על קצות האצבעות. אני מופתע – היא מרשימה מאוד ושמורה היטב, יותר משציפיתי (אבל מספיק עם ספויילרים ועם ציפיות). על הקירות – סיפור מציאת הסירה בקרקעית האגם, כיצד בנו אותה ומוצאה האפשרי.

המדריכה מספרת סיפור מהברית החדשה, ובעברית. נס נוסף! לא שנולדתי מחדש, אבל הייתי רוצה שישראלים יקבלו איזשהו מושג לגבי הרגשות החזקים שחש אותו גבר מניו זילנד כלפי ארצנו. "הם חשבו שהוא רבי", אומרת המדריכה על תלמידיו של ישו. "הם לא ידעו שיש לו כוחות על טבעיים, וכשהוא יצא מהסירה והלך על המים, הם לא ציפו לזה!"

וזה כבר יותר מדי. התמה שבחרתי כדי לפענח את הכנרת, כמקום של ציפיות וחורבנן, עובדת טוב מדי. ישנן ציפיות בכל מקום, אבל מה זה אומר? מה עלי להסיק מכל זה? האם הייתי מוצא ציפיות, אכזבות והפתעות רבות כל כך גם לו הייתי כותב על חופי פנסקולה בפלורידה?

ובדיוק עכשיו, כשאני חושב על ציפיות ואכזבות, המדריכה מודה במשהו מאוד לא צפוי. "במובן מסוים, זו כבר לא הסירה האמיתית. היא לא עשויה חומר אורגני. העץ הוחלף בשעווה מלאכותית כמו שעשו ב'תערוכת הגוף'".

המבט שלי חוזר לסירה. רק לפני רגע ניסיתי להבין מהאיור שעל הקיר אילו מקורות הסירה עשויות עץ ארז ואילו מעץ חרוב. הטעו אותי. זו בכלל שעווה.

וזה היה רגע של הארה. מכל הציפיות שיש לאנשים, אחת ויחידה היא משמעותית לנו במיוחד. לאן שלא נלך, אנחנו מצפים למצוא את הממשי. וזו איכות חמקמקה במיוחד לחופיו של אגם שהפך למיתוס עשיר כל כך, אגם שעוד לפני שראינו אותו הוא כבר חי לגמרי בדמיוננו. מי ששמים את מבטחם בישו או בציונות זקוקים מאוד למצוא ממשות באגם הזה, ולכן הם יכולים להתעלם מחסרונה של טבריה ההיסטורית או ממצב החופים.

אני, שלא מאמין לא בישו ולא בציונות, מנווט בים סוער של תקוות מוגשמות ונכזבות. זוהי הארץ המובטחת והבטחות יוצרות ציפיות. הארץ הובטחה לא לקבוצה אחת ולא במובן אחד, ובלשון המעטה – לא כל ההבטחות קוימו.

קחו למשל את רחל המשוררת. היא חיה רק ארבע שנים מול הכנרת שכה אהבה. אחר כך היא עברה לצרפת ומשם בחזרה לרוסיה, מולדתה. היא חזרה לכנרת ב-1919, ליבה מלא בתקוות חדשות, הצטרפה לקיבוץ דגניה, אך גורשה ממנו רק מעט אחר כך כשאובחנה כחולת שחפת. "את חולה ואנחנו בריאים ולכן את חייבת לעזוב", הודיע לה אחד מחברי הקיבוץ. את השיר שציטטתי בתחילת הרשימה היא כתבה על מיטת חוליה בתל אביב, רחוקה מהכנרת, חלום שהתממש ואז הפך שוב לחלום.

(הפרק הבא בסדרה יפורסם בקרוב)

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און