newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בקרדי בלוז: מסע קטן בטבריה

500 מילים ושלוש תמונות ממקום אחד. והפעם: חיפוש אחרי כוס משקה נחמדה של שעת ערבית בטבריה

מאת:

אני רוצה דרינק. דרינק טברייני.

תחנה ראשונה: החמארה האוזבקית בשוק. היא כבר סגורה בשש ושלושים, וזה חבל, כי היא נהדרת ויש בה כופתאות "מנטי" שטעמן גן עדן. מנהל אותה דווקא זוג שעלה מאוקראינה, ולא מאוזבקיסטן. כרגע, על כל פנים, הם לא כאן. אוכל משהו גרוע בפיתה עצובה בסביבה, ומטייל בשעת בין ערביים בעיר עם ברזי כיבוי חמודים.

photo (63)

תחנה שניה. unique, בקצה הטיילת. בר שייחודו בכך שאין בו שום ייחוד, כלומר שהוא לא ״יוניק״, או ייחודי, בשום צורה. השעה 19:20 ושני הברמנים עירומים בהיכנסי, לפחות בפלג הגוף העליון (אבל אולי גם למטה, הבר מסתיר). הם מסבירים בחיוך מבוייש שעדיין סגור. שניהם עשו עכשיו ספונג׳ה והורידו חולצות כדי לא להזיע. אני ממתין בחוץ שיפתחו. סביבי מתנגן ״הכוכבים דולקים על אש קטנה״.

כעבור עשר דקות באה מלצרית ומזמינה אותי פנימה. הברמן, עדיין חשוף חזה, מסביר שהנקיון בא אחרי שלושה ימים בהם הבר לא פעל, בגלל חג עיד אל פיטר. "העיר היתה מפוצצת בבני דודים, לא בריא,״ הוא מפטיר. אני מתעצב אל לבי. אולי היה לו נסיון רע עם צעירים שאינם רגילים לבוא במגע עם אלכוהול, אבל יש דרכים אחרות לומר את זה. הוא יכול היה להסביר את הבעיה ולהמנע מלהכליל, בסתם להעיר ש-"בני דודים" הם טיפוסים בלתי רצויים, הוא מרבה גזענות וחשדנות בעולם. מחליט לוותר על "יוניק".

תחנה שלישית, 19:50, ״צומת היין והאלכוהול", קיוסק ברחוב. אני צמא. תירו בי. מבחר הבירות במקרר מדכדך. אני קונה בקרדי בריזר אבטיח שצבעו כשל לק לציפורניים ויתכן שאכן מכיל לק לציפורניים.

מתהלך עם הבריזר במרחב שמעציב אותי. הפריפריה הישראלית מלאה ביופי נסתר, אבל היא פשוט מפוצצת בטראגיות גלויה מאוד. כאן, בטבריה, כל טעות נעשתה. העיר העתיקה נעלמה לחלוטין אחרי 1948, ואיש לא שואל לאן. במקומה ניצבים מלונות בינוניים וענקיים ומגרש ריק עצום עם אנדרטה ליד מסגד נטוש, שמספר את כל הסיפור בשתיקה. הטיילת היא התפרצות געשית של טראש לריקון כיסו של מעמד הפועלים הישראלי, ובעבר השני מתנשאים מגדלי הבטון של מרכז קניות ברוטאליסטי, צופנים קרנבל של סחורה זולה. מחופו הנגדי של האגם היא נראית נפלא, כמו גלקסיה:

Tiberias at night

אבל מקרוב, פחות. אין בעיר הזאת, למיטב ידיעתי, מוזיאון, תיאטרון, תזמורת או, נגיד, סצנת רוק. אין בה קבוצת כדורגל ראויה לשמה, ולא ידוע לי על ענף ספורט בו היא כן מתפארת. אין בה אפילו חוף ציבורי. בדרך לכאן פגשתי תיירי פנים מבולבלים שתהו איך מגיעים לשפת האגם. הסברתי להם שהמדינת מכרה את הכנרת והצעתי שיחברו מכתב תלונה.

וכן, כנראה שאין בטבריה עוד פאב, מלבד יוניק. הוא באמת יוניק.

תחנה רביעית: הבר במלון הסקוטי. השעה שמונה ורבע ואני לבד כאן לחלוטין. שותה את הויסקי הכי זול מהיצע של ויסקים בלתי אפשריים באיכותם ובמחיריהם. הברמן האנגלי בדרך כלל לובש חצאית סקוטית. הערב הוא במכנסיים ושוכח להגיש לי בוטנים. בן זונה. תכנס לחצאית! שאקבל לפחות ג׳סטה קטנה מהעיר הזאת, כנחמה. אני אוהב את ארצי ואת עיריה. אוהב את הכנרת, רוצה שהמקום הזה יהיה במיטבו.

1157604_10151841165642755_218251967_n

החשבון מגיע. הויסקי הכי זול, דוארז, עלה חמישים ש״ח לכוסית, לא כולל טיפ לתיקון החצאית. הנה לכם ישראל של 2013. זו ארץ שמכריחה אותנו לבחור בין בקרדי בריזר ברחוב, ובין ויסקי במחיר של חופשה בקנקון. אין אמצע, אלא אם כן מתפשרים על היוניק, כלומר על מיינסטרים גזעני. לשם אני לא הולך. עדיין שוקל את צעדי הלאה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf