ירדה מהפסים: מסע בזמן על מסילת רכבת פלסטין הנעלמת

המציאות המצחיקה והעצובה היא זו: לפני יותר ממאה שנה היו בפלסטין מסילת ברזל ורכבת. לפני כמאה שנה נבנה שדה התעופה הבינלאומי בקלנדיה, ואילו נמל יפו התקיים לאורך למעלה משלושת אלפים שנות היסטוריה. ואילו היום, בפלסטין המחולקת והקרועה והמקוטעת לא נוחתים מטוסים אזרחיים, הנמל הקטן והיחיד שלה בעזה אינו יכול לקבל אלא סירות דייגים, ואילו מסילת הברזל התפוררה ונבזזה ונגנבה ונחמסה כאשר הרכבת הושבתה ערב מלחמת הנכבה, והרכבת עצמה הועמדה במוזיאון הרכבות הישראלי בחיפה.

ממזרח לטולכרם מסתתר הכפר הקטן בלעא בין חורשות זית ושקד, ובדרך המובילה אל הכפר עטארה המזרחית מתגלה בפניך מראה מוזר: דרך לא סלולה ששוליה בנויות אבן, שנראית עתיקה ושצומח בה עשב, נוטה מעט שמאלה. כשתפנה כמה מטרים ימינה תחכה לך הפתעה בדמות פתח של מנהרה צרה וחשוכה.

> דיר איסתיא: היסטוריה חקוקה באבן הסמטאות הישנות

מנהרת הרכבת, כניסה צפונית, בלעא (בסאם אלמוהור)

עמדתי לפני המנהרה וניסיתי לשמוע את שאון הרכבת כשהיא בוקעת ממנו כנחש הנושף את עשנו הלבן והסמיך ומתפתלת סביב הכביש וממשיכה במסעה אל סילת א-דהר ועראבה ובורקין וג'נין ועפולה ומגידו בדרכה לחיפה. זוהי המנהרה היחידה בכל פלסטין. אורכה 220 מטר והיא הייתה חלק מהקו הצבאי העותמאני שנמתח מצפון סיני עד עוג'ה שבדרום הנגב, משם לבאר שבע וצפונה לירושלים דרך בתיר. אז חזרה המסילה ופנתה מערבה כדי להגיע לרמלה ולוד, צפונה לטולכרם ומשם לשכם ומָסְעוּדיה שממערב לסבסטיה, ועברה במנהרת בלעא בואכה סילת א-דהר. שם התחבר הקו למסילת הברזל החיג'אזית שהגיעה לחיפה במערב ולבית שאן ודרעא ודמשק במזרח ובצפון. מסילת הברזל החיג'אזית נבנתה בימיו של הסולטאן עבד אל-חמיד השני, אשר התחיל להקימה בשנת 1900.

אבו ראיק, 79, בלעא, נפת טולכרם (בסאם אלמוהור)

בכפר בלעא שממערב ל"ניקבה", כפי שאנשי הכפר קוראים לה, עוד זוכר אבו ראיק בן ה-79 את שאון הרכבת כשהיא עברה ליד הכפר, ואת צבעה, אורכה וצורתה: "הרכבת הייתה מורכבת מקרונות המחוברים זה לזה, והקרון הראשון הוא הקטר. היא הייתה עוברת כאן יום-יום, לעיתים נושאת בקר ולעיתים סחורה ולעיתים נוסעים. הרכבת הייתה מתארכת ומתקצרת, לפעמים ארבעה קרונות, לפעמים חמישה ולפעמים שבעה, לפי המטען. צבעה היה מעין חום, וקולה היה רם. אני מעולם לא נסעתי ברכבת".

המולדת חולקה לשלוש מדינות קטנות, ועם אובדנה אבדו גם אמצעי התחבורה שלה, למרבה האירוניה. נמל התעופה לוד נעשה אסור לנו, נמל התעופה של קלנדיה נסגר לעולמים, וחברת מסילת הברזל של פלסטין שבקה חיים בשנת הנכבה כאשר המולדת נחלקה לשלושה חלקים. פתאום מצאנו את עצמנו תחת ממשל מצרי ברצועת עזה, תחת ממשל ירדני בגדה, ותחת כיבוש ישראלי בשארית פלסטין.

כיצד יכולה חברת רכבות לפעול מעבר לגבולות?

איך היה נראה המעבר במחסומים? כל מי שעל הרכבת היה צריך לרדת לבדיקה בכל פעם שהרכבת הייתה עוברת גבול: פעם במחסום ארז, וכעבור חצי שעה במלחה או וולג'ה או לפני כן בבתיר בדרך לירושלים, ובכניסה לטולכרם בדרך ללוד, וביציאה מהגדה בצפון מערב ג'נין בדרך לחיפה. רכבת כזו הייתה עשויה להצליח כטיול מעבר גבולות, עבור תיירים שמעוניינים להתענג על חוסר חופש תנועה.

> לראות ולא לגעת: מבטים וכמיהה אל נהר הירדן

מנהרת הרכבת, מבט דרומה, בלעא (בסאם אלמוהור)

כשעברתי במנהרת הרכבת בבלעא במכוניתי הפרטית התמלאתי עונג, כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה עברתי דרך מנהרה עתיקה שנבנתה למטרה אחת בלבד והיא קו רכבת נורמלי. מנהרה שאין לה שום משמעות חוץ מצורך הנדסי, ואין עליה מצלמות בקרה ומכשולים צבאיים וגדרות תיל ומגדלי פיקוח ומקלעים, ופחד.

יש הרבה מנהרות בפלסטין שנבנו מחמת הפרדה גזעית, למשל כדי שפלסטינים לא יעברו על כביש 443 שממערב לרמאללה, ובקלקיליה נבנתה מנהרה כדי לחבר בין העיר והכפרים שמדרום לה, בלי שיהיה צורך לעבור דרך הגדר הגזענית ובלי לעבור בכביש 55, ויש מנהרות שנבנו בגלל המצור החונק על עזה. ועוד ועוד מנהרות כאלה.

אני רוצה לנסוע ברכבת בבוקר משבט אל-הד'אלין בדרום יטא לבית לחם כדי לבקר את חבריי ליד המנזר, ובצהריים לנסוע ברכבת צפונה לעבר ירושלים כדי להגיד שלום לידידיי בבית צפאפה, מריה ועאדל ואבו ראמי, ולהגיע לרמאללה בשעה שלוש כדי לאסוף את בני מבית הספר, ומשם להמשיך מתחנת הרכבת בכיכר אל-מנארה צפונה כדי שהרכבת תזדחל בכבדות במעלה ההר בסלפית ומשם לעבר שכם ומערבה לטולכרם, ואוכל לרדת ולהגיד שלום למאמון, ומשם אמשיך ברכבת שלי שתשנה כיוון צפון מזרחה ליעבד ומשם לג'נין. ואם יהיה לי זמן, הייתי רוצה להמשיך בטיולי לנצרת וטבריה ובחצות הלילה להגיע למג'דל שמס, אם יש רכבת שנוסעת לשם בשעה כה מאוחרת בלילה, כדי שאוכל למצוא את בר וואי Y פתוח ולשתות כוסית יין.

אבו ראיק חייך כששאלתיו אם היה רוצה לראות שוב את הרכבת חותכת את הדרך בין גבעות בלעא ועוברת דרך המנהרה הזאת, או הניקבה, כפי שהם קוראים לה. "לא נשאר לי מספיק זמן כדי שאראה זאת במו עיני. אם זה יקרה זה יהיה בבחינת הבלתי אפשרי, או נס, או מסימני אחרית הימים", אמר בעצב והלך למסגד להתפלל תפילת מנחה.

הפוסט נכתב במקור בערבית ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר

> הולך בתלם: הגנים הבהאים בחיפה ורחוב הבננה

מנהרת הרכבת, מבט צפונה, בלעא (בסאם אלמוהור)