ההסתדרות הרפואית בשירות הקולוניאליזם הישראלי

רפואה תמיד היתה קשורה בקשר עמוק עם קולוניאליזם. בתקופת האימפריות האירופאיות, מוסדות בריאות הציבור טיפחו תחומים כמו רפואה טרופית מתוך מטרה מודעת לשמור את החיילים האירופאים כשירים ובריאים כדי לכבוש שטחים באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, לעתים קרובות אגב ביצוע ג'נוסייד כלפי העמים הילידים.

העניין הזה ברפואה ציבורית היה קשור גם לשימור הרווחה של המתיישבים האירופאים, מה שאפשר להם להרחיב את הקולוניזציה של שטחים נוספים ולהחליף את האוכלוסיות הילידיות, שרבות מהן נמחקו בגלל מחלות זרות שהביאו אתם הפולשים האירופאים.

בית הספר לרפואה ע"ש אדלסון באוניברסיטת אריאל, הנמצא באחת ההתנחלויות הישראליות הגדולות בגדה המערבית הכבושה, תורם תרומה משלו לרפואה בשירות הקולוניאליזם. בית הספר ע"ש אדלסון – הממומן על ידי היזמית האמריקאית מרים אדלסון ובעלה המנוח, איש הימין ואיל הקזינו שלדון אדלסון – הוקם באופן רשמי באוקטובר 2019 ומכריז באתר שלו כי "הפרקטיקה הרפואית היא לא רק מקצוע, היא שליחות".

אולם חלק מרכזי מהשליחות של בית הספר היא פוליטית: לחזק, להעניק לגיטימציה ולהלבין את ההתנחלויות הלא חוקיות בשם הטיפול הרפואי והקידמה. ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), מוסד לאומי המייצג 95 אחוז מהרופאים במדינה, שותף לעוול הזה לא רק על ידי תמיכתו בבית הספר החדש, אלא גם על ידי מתן הצדקה לקיומו, אף שהוא מפר זכויות אדם.

במשך עשורים, ישראל יצרה "עובדות בשטח" בשטחים הכבושים והפכה מה שהתחיל כיישובים מרוחקים לערים "רגילות", הנהנות מתחבורה ציבורית, משירותים מוניציפליים, מאזורי מסחר, מתיירות, מאתרים לכנסים וממוסדות רפואיים. ההתנחלות חדלה להיות מאחז בראש גבעה ובמקום זה מחבקים אותה כיישוב "נורמלי" וקבוע.

זה גם המקרה של אריאל, שהוקמה ב-1978 עם 40 משפחות על אדמות של הכפרים כפל חארס ומרדה והפכה היום לעיר עם 20,000 תושבים. תוך כדי המהלך הזה, נעשה שימוש באקדמיה, בתרבות ובבריאות ככלי נשק כדי לרכוש לגיטימציה בינלאומית להשתלטות הלא חוקית הזו על אדמות גנובות וכדי לבסס את הנוכחות הישראלית בשטחים האלה בתודעה הלאומית.

אוניברסיטת אריאל, שהוקמה ב-1982, מילאה תפקיד משמעותי בנורמליזציה הזו. המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), הגוף המפקח על האוניברסיטאות והמכללות בישראל ובראשו עומדת שרת החינוך, סירב תחילה להכיר באוניברסיטת אריאל משום שהיא נמצאת בהתנחלות בגדה המערבית; אולם בסופו דבר המועצה הכירה בשנה שעברה בבית הספר לרפואה באריאל לאחר מאבק משפטי ארוך. זמן קצר אחר כך, אוניברסיטת תל אביב חתמה על הסכם המאפשר לסטודנטים לרפואה מאריאל להיות מוצבים במוסדות רפואיים הקשורים עם אוניברסיטת תל אביב.

אותו תהליך נורמליציה נכון גם לגבי מרכז התרבות באריאל: אף שכמה אמנים ישראלים סירבו תחילה להופיע בו, רבים ויתרו בסופו של דבר, ככל שההתנחלות הפכה בלתי ניתנת להפרדה מערים או ישובים אחרים. המהלכים האלה זוכים שוב ושוב לחסינות. כפי שבכיר במל"ג אמר ל"הארץ": "חשבנו שיתעורר רעש בינלאומי. זה לא קרה".

החזון הפוליטי העומד מאחורי פיתוחה של האוניברסיטה נוסח באירוע ההשקה של בית הספר לרפואה, באוקטובר 2019. בנאום הפתיחה שלה אמרה מרים אדלסון: "המוסד הזה, בלב השומרון, מאחד כל כך הרבה ממה שיקר ללבנו: רפואה, ציונות, מדע, תורה, גאווה יהודית ורופאים יהודים ולא-יהודים, כמו גם את האהבה שלנו לארצנו והאהבה שלנו לאנושות".

בסירוב שלה להפריד בין האהבה לארץ והאהבה להתנחלויות, משקפת אדלסון את ההיגיון הציוני של מחיקה, הרואה באדמות הפלסטינית כגבול שאפשר להרחיב מעבר לו את הפרויקט ההתיישבותי-קולוניאלי, אפילו אם היא פותחת דלתות לאזרחים "לא יהודים" כדי שישתתפו בצמיחתו. היא גם לא רואה שום סתירה בין פרויקט קולוניאלי שכזה ובין "אהבה לאנושות", אף שהיא אינה רואה את מיליוני הפלסטינים שישראל כובשת כשייכים לאנושות, אם נשפוט לפי דבריה וההשקעות הפיננסיות שלה.

התנגשות בין אתיקה רפואית לאפרטהייד

באוקטובר 2021, אנחנו ברופאים לזכויות אדם (רל"א) כתבנו לשר הבריאות, לראשי הפקולטות לרפואה בישראל ולהסתדרות הרפואית בישראל (הר"י). בפנייתנו קראנו לסגירת בית ספר לרפואה ע"ש אדלסון והצענו שהסטודנטים שבו יפוזרו בין הפקולטות השונות הנמצאות בתוך גבולות 1967. הסברנו שההחלטה לבנות אוניברסיטה בהתנחלות לא חוקית היא מכשיר המכוון לחיזוק משטר האפרטהייד והכיבוש של ישראל, ואמצעי לנרמל את הלא-נורמלי. ציינו שמוסד כזה, כמו כל האוניברסיטאות והמכללות בישראל, פתוח אך ורק בפני אזרחים ישראלים וחסום לחלוטין בפני פלסטינים בשטחים הכבושים, שם נמצאת אריאל.

הדגשנו את הסתירה החריפה בין כיבוש צבאי, קולוניאליזם ואפרטהייד מצד אחד, וערכים של רפואה ובריאות מצד שני; בניגוד לאופי האלים והמדיר של החלק הראשון של המשוואה, אסור שהערכים של חלקה השני ירשו להפריד בין בני אדם על יסוד גזע ודת, והם צריכים לקחת בחשבון את הרווחה של כל בני האדם. הזכרנו גם כי בנייה של התנחלויות לא חוקיות בשטח כבוש, שלא לדבר על הקמת מוסדות אקדמיים ורפואיים, היא הפרה של החוק הבינלאומי ומגיעה לכדי פשע מלחמה. לפיכך, בהקשר הזה, שותפות במוסד רפואי שכזה סותרת את האתיקה הרפואית, האוסרת על רופאים לקחת חלק פעיל בהפרת זכויות אדם.

אחרי שכתבנו, קיבלנו תשובות מהר"י ומהמל"ג. התשובה מהר"י ראויה במיוחד לציון. היא מתחילה באמירה כי לאור המחסור בסטודנטים לרפואה וברופאים במערכת הבריאות בישראל, הר"י מקדמת בברכה פתיחה של פקולטות חדשה לרפואה, ללא קשר למקומן. היא ממשיכה באמירה ששימוש בטיעונים פוליטיים בנוגע להחלטה שמטרתה לשפר את מערכת הבריאות הישראלית, עלול לפגוע בבריאות גם של ערבים בישראל, וכי לא נכון להיכנס לוויכוחים פוליטיים בנושאים שיש להם חשיבות כה גדולה לעתיד הרפואי והאקדמי של ישראל.

בתשובה הזו יש כמה תמות מרכזיות ראויות לציון, שלדעתנו חושפות במידה רבה את המנטליות הקולוניאליות של הארגון הזה. עניין ראשון, הר"י אינה מבחינה אבחנה ברורה היכן ישראל מתחילה והיכן היא מסתיימת: באופן מעשי, היא מתייחסת להתנחלות בגדה המערבית כאל אזור לגיטימי לבניית פקולטה לרפואה, כדי לענות על הצרכים של המדינה. בפעולה הזו, הר"י מתייצבת לצד המדיניות של ישראל בנוגע לבנייה וסיפוח של התנחלויות כאלה, מדיניות המגיעה לכדי פשע מלחמה על פי אמנת רומא, מקור הסמכות לפעילותו של בית המשפט הפלילי הבינלאומי.

עניין שני: נראה שהר"י אינה רואה את עצמה, לפחות בעניין זה, כגוף עצמאי המסוגל לחשוב באופן ביקורתי על פעולותיה של ממשלת ישראל. למעשה, היא מציגה את עצמה כמי שמיזגה את האינטרסים שלה עם האינטרסים של המדינה, אפילו כאשר האינטרסים האלה נוגדים באופן מפורש את האתיקה הרפואית או את החוק הבינלאומי.

עניין שלישי: התשובה של הר"י עושה שימוש סלקטיבי במושג "פוליטי". בעיני הארגון, בנייה של התנחלות לא חוקית, ואחר כך הקמה של אוניברסיטה עם פקולטה לרפואה בהתנחלות הזו, ואחר כך הכרה כי האוניברסיטה הזו היא ארגון אקדמי ישראלי – הן לא פוליטיות, הן פשוט עסקים כרגיל. יותר מכך, בעיני הר"י, להעמיד בסימן שאלה את הלגיטימיות של המדיניות הזו או לטעון שהיא מתנגשת עם אתיקה רפואית או לנסות לתקן את העוול הזה – נחשב לפוליטי ולמזיק.

עמידה לצד המדיניות של המדינה

הפעולה הזו אינה נבדלת מדפוס מוכר. הר"י היתה שותפה למעורבות של רופאים בעינויים וביחס לקוי לפלסטינים בבתי כלא בישראל, אף שפרקטיקות כאלה עומדות בסתירה ברורה לאתיקה רפואית. הר"י הדפה טענות לגבי החובה החוקית של ישראל לספק חיסונים נגד קורונה לפלסטינים שהיא כובשת, תוך שהיא מתעלמת מכך שישראל מחויבת, לפי החוק הבינלאומי, להבטיח את רווחתה של האוכלוסייה הכבושה. במקום זה, הר"י ציטטה נימוקים פוליטיים וביטחוניים שהעלו שלטונות ישראל כדי לצמצם את האחריות שלהם.

בספטמבר 2021, לדוגמה, בתשובה למכתב ששלחה האגודה הבינלאומית לפדיאטריה ובריאות ילדים (ISSOP) בנוגע לנזק שמדיניות ההיתרים של ישראל גורמת לילדים והוריהם בעזה, הר"י הדפה את החששות והדהדה את הטיעונים הפוליטיים המקובלים.

במכתב משותף עם נשיא האיגוד הישראלי לרפואת ילדים, כתב נשיא הר"י, פרופ' ציון חגי, כי בעוד שישראל "נוקטת את כל הצעדים" כדי למנוע פגיעה בילדים, "חמאס משתמש באותם ילדים כמגנים אנושיים ועושה להם אינדוקטרינציה משחר ילדותם לשנאה ואלימות". בתוספת לווטאבאוטיזם הזה, הר"י התעקשה ש-ISSOP ינפיק גינוי דומה נגד חמאס והרשות הפלסטינית ואף טענה ש"ישראל ניהלה משאים ומתנים כנים והוגנים יותר מפעם אחת, ואין דבר שהיא רוצה בו יותר מאשר לחיות בשלום עם שכניה."

באמצעות הצהרות מסוג זה, הר"י העמידה את ההשקפות והאינטרסים שלה בתיאום מושלם עם המדיניות הקולוניאליסטית של ישראל. פנינו שוב להר"י לתגובה על הטיעונים המועלים במאמר זה, אבל עדיין לא זכינו לתגובה (נצרף אותה אם תגיע).

סירובה של הר"י להתמודד עם אי החוקיות של אוניברסיטת אריאל והתעקשותה להגן על בית הספר לרפואה ע"ש אדלסון על יסוד של שירות רפואי, הן הפגנה נוספת של הערכים האלה. בכך שהיא נוקטת עמדה מעין זו, הר"י מאמצת את תפקידה ככלי נוסף של ישראל להלבמת פשעיה נגד הפלסטינים ואת הכיבוש הצבאי המתמשך שלה.

אוסאמה טנוס הוא רופא ילדים, חבר הנהלת רופאים לזכויות אדם וחוקר אורח במרכז FXB לרפואה וזכויות אדם באוניברסיטת הרווארד. ע'אדה מג'אדלי היא מנהלת מחלקת השטחים הכבושים ברופאים לזכויות אדם.

המאמר הופיע במקור במגזין 972+. תרגום לעברית: מירון רפופורט