הדמוקרטיה תציל את העולם. הקפיטליזם יחריב אותו

ב-2014, קבוצה של מדענים מאוניברסיטאות הרווארד וייל פרסמו מחקר מרתק על האופן שבו אנשים מקבלים החלטות בנוגע לעולם הטבע. הם בדקו אם אנשים יבחרו לחלוק משאבים סופיים עם הדורות הבאים. הבעיה בדורות הבאים היא שהם לא יכולים לגמול לנו. אם אנחנו בוחרים לוותר על רווח כספי מידי כדי לשמר את האקולוגיה למען נכדינו, הם לא יוכלו לגמול לנו באותה מטבע – ולכן כמעט שאיננו מרוויחים דבר כשאנחנו בוחרים לחלוק איתם משאבים. לאור זאת, כלכלנים ציפו שאנשים יקבלו את ההחלטה ה"הגיונית" – למצות את המשאבים בהווה, ולא להותיר דבר לדורות הבאים.

אבל מתברר שאנשים לא באמת מתנהגים כך. הצוות מאוניברסיטאות הרווארד וייל חילק את משתתפי הניסוי לקבוצות, ונתן לכל אחד מהם חלק מן המשאבים המשותפים, שאותו יש לנהל לאורך הדורות. הם גילו כי בממוצע, 68% מהאנשים בחרו להשתמש בחלקם באורח בר-קיימא, ולקחו רק כמות שהמאגר המשותף מסוגל לייצר מחדש, תוך שהם מקריבים רווחים אפשריים כדי שהדורות העתידיים יוכלו לשגשג. במילים אחרות, מרבית האנשים מתנהגים בדיוק להפך מכפי שהתיאוריה הכלכלית צופה. הבעיה היא ש-32% הנותרים בחרו לנצל את חלקם במשאבים כדי לזכות ברווח מהיר.

לאורך זמן, המיעוט האנוכי רושש את המאגר המשותף, והותיר לדורות הבאים עתודות משאבים שהולכות ומצטמצמות. האובדן הלך וגדל עם הזמן: בדור הרביעי המשאבים כבר נוצלו לגמרי ולדורות הבאים כבר לא נותר דבר – דפוס מדהים של הידרדרות, שדומה מאוד למה שקורה לכוכב הלכת שלנו כיום.

>>> "אנשים בכל העולם משתוקקים, בשקט, למשהו טוב מהקפיטליזם"

עם זאת, כשהקבוצות התבקשו לקבל החלטות משותפות, באמצעות דמוקרטיה ישירה, משהו מדהים קרה. לכאורה, אותם 68% יכלו לקבל החלטה נגד המיעוט האנוכי ולרסן את הדחפים ההרסניים שלו. אך למעשה, קבלת החלטות דמוקרטית עודדה את הטיפוסים האנוכיים להצביע בעד החלטות מקיימות יותר, כי הם הבינו שכולם נמצאים באותה הסירה. שוב ושוב, המדענים גילו כי בתנאים דמוקרטיים, משאבים נשמרו למען הדורות הבאים, ברמה של 100%, לזמן בלתי מוגבל. החוקרים ביצעו את הניסוי לתקופה של תריסר דורות, והמשיכו לקבל את אותן תוצאות: שום דלדול. כלום.

מה שמדהים הוא שמתגלה תמיכה רחבה ואינטואיטיבית במה שכלכלנים אקולוגיים מכנים כלכלת "המצב היציב". כלכלת מצב יציב מתנהלת על פי שני עקרונות חשובים שנועדו לשמור על איזון עם עולם החי: כדי להגיע לכלכלת מצב יציב, אנחנו צריכים להגדיר גבולות עליונים ברורים לשימוש במשאבים ולפסולת. במשך עשרות שנים, כלכלנים אמרו לנו שגבולות עליונים כאלה הם בלתי אפשריים, כי אנשים לא יחשבו שהם הגיוניים. מתברר שהם טעו. כשנותנים להם הזדמנות, אלה בדיוק קווי המדיניות שאנשים רוצים.

הבעיה היא במערכת הפוליטית

הדבר עוזר לנו לראות את המשבר האקולוגי שלנו באור חדש. לא "טבע האדם" הוא הבעייתי כאן. הבעיה היא שיש לנו מערכת פוליטית המאפשרת למספר קטן של אנשים לחבל בעתיד המשותף שלנו, לתועלתם. איך זה יכול להיות? אחרי הכל, רובנו חיים במדינות דמוקרטיות – אז למה החלטות אמיתיות בנוגע למדיניות נראות שונות כל כך מכפי שהניסוי של הרווארד-ייל צופה? התשובה היא שה"דמוקרטיות" שלנו אינן, בעצם, דמוקרטיות כל כך. ככל שחלוקת ההכנסות הפכה ליותר ויותר לא שוויונית, הכוח הכלכלי של העשירים ביותר תורגם ישירות לכוח פוליטי שהלך וגדל. האליטות הצליחו לשבות את המערכת הדמוקרטית שלנו.

אפשר לראות את זה בבהירות רבה בארצות הברית, שם מותר לתאגידים להוציא סכומי כסף בלתי מוגבלים על פרסום פוליטי, ויש מגבלות מעטות על תרומות למפלגות. צעדים אלה – המוצדקים בהתאם לעיקרון "חופש הביטוי" – מקשים על פוליטיקאים לנצח בבחירות ללא תמיכה ישירה מתאגידים וממיליארדרים, ומופעלים עליהם לחצים להתאים את עצמם להעדפות המדיניות של האליטות.

בנוסף לכך, חברות גדולות ואילי הון מוציאים סכומי כסף אדירים בשידול הממשלות. ב-2010 הוצאו 3.55 מיליארד דולר על שתדלנות (לובי), לעומת 1.45 מיליארד דולר ב-1998. וההוצאות הללו משתלמות: מחקר מצא שהכסף שמוצא על שתדלנות בקונגרס האמריקני הניב תשואות של 22,000%, שהתקבלו בצורת הטבות מס ורווחים כתוצאה מיחס מועדף. כתוצאה מכך שהמערכת הפוליטית שבויה בידי האליטות, האינטרסים של האליטות הכלכליות בארצות הברית כמעט תמיד מועדפים בקביעת מדיניות, אפילו כאשר מרבית האזרחים אינם מסכימים איתם. במובן זה, ארצות הברית דומה לפלוטוקרטיה יותר מכפי שהיא דומה לדמוקרטיה.

בבריטניה ישנן נטיות דומות, אם כי מסיבות אחרות (ונושנות יותר). המרכז הפיננסי והמקום שבו מתרחשת מרבית הפעילות הכלכלית בבריטניה, הסיטי של לונדון, היה מאז ומתמיד חסין בפני רבים מהחוקים הדמוקרטיים של המדינה, ונותר חופשי מפיקוח פרלמנטרי. כוח הצבעה במועצת הסיטי של לונדון ניתן לא רק לתושבים, אלא גם לעסקים. וככל שהעסק גדול יותר, כך הוא מקבל יותר קולות, כאשר כל אחת מהחברות הגדולות ביותר מקבלות 79 קולות. בפרלמנט, בית הלורדים אינו מאויש באמצעות בחירות אלא באמצעות מינויים, ו-92 מושבים מועברים בירושה במשפחות אצולה, 26 מוקצים לכנסייה האנגליקנית ורבים אחרים "נמכרים" לעשירים בתמורה לתרומות גדולות למערכות הבחירות.

ניתן לראות נטיות פלוטוקרטיות דומות בכל הקשור לכספים. חלק משמעותי מקרב קולות בעלי המניות נשלטים על ידי קרנות נאמנות ענקיות כמו ונגארד ובלאקרוק, שאין להן שום מעמד דמוקרטי לגיטימי. מספר קטן של אנשים מחליט כיצד להשתמש בכספים של כל השאר, וכך יש לו השפעה יוצאת דופן על פעולותיה של החברה, תוך שהוא דוחף אותה להעדיף רווחים על פני נושאים חברתיים ואקולוגיים.

וישנה גם התקשורת. בבריטניה: שלוש חברות בלבד שולטות ב-70% מהשוק, והאימפריה של רופרט מרדוק שולטת ביותר משליש מהשוק. בארצות הברית, שש חברות שולטות ב-90% מהתקשורת האמריקאית כולה. בתנאים אלה בלתי אפשרי ממש לקיים שיחה דמוקרטית אמיתית על הכלכלה.

הדבר נכון גם ברמה הבינלאומית. כוח ההצבעה בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית – שני מוסדות מרכזיים בניהול הכלכלה העולמית – נתון במידה לא פרופורציונלית בידי מספר קטן של מדינות עשירות. לדרום הגלובלי, שבו חיים 85% מאוכלוסיית העולם, יש פחות ממחצית מכוח ההצבעה. בעיות דומות ישנן גם בארגון הסחר העולמי, שם כוח המיקוח תלוי בגודל השוק. הכלכלות העשירות בעולם מצליחות כמעט תמיד לממש את רצונן בכל הקשור להחלטות מכריעות בנוגע לכללי מערכות הסחר העולמי, בעוד קולן של מדינות עניות יותר – אלה שיש להן הכי הרבה מה להפסיד מהקריסה האקולוגית – שוב ושוב אינו נשמע.

אחת הסיבות לכך שאנחנו נמצאים כיום על סף משבר אקולוגי חמור היא שהמערכות הפוליטיות שלנו הושחתו לגמרי. העדפותיהם של רוב בני האדם, שרוצים לשמר את האקולוגיה של כדור הארץ שלנו למען הדורות הבאים, נרמסות על ידי מיעוט, אליטות ששמחות לגמרי לתרגם את הכול לרווחים. כדי שהמאבק שלנו למען כלכלה אקולוגית יותר יצליח, אנחנו חייבים לנסות להרחיב את הדמוקרטיה בכל מקום אפשרי.

פירוש הדבר הוא לבעוט את "הכסף הגדול" אל מחוץ לפוליטיקה; לבצע רפורמה רדיקלית בתקשורת; לחוקק חוקים קשיחים באשר למימון מערכות הבחירות; לשלול מתאגידים את מעמדם כישויות; לפרק את המונופולים; לעבור למבנים של בעלות קואופרטיבית; לשלב פועלים במועצות המנהלים של חברות; להפוך את ההצבעה של בעלי מניות להליך דמוקרטי; להפוך את מוסדות השלטון העולמיים לדמוקרטיים; ולנהל את המשאבים המשותפים כנחלת הכלל בכל מקום שבו זה מתאפשר.

בפתח הספר הצבעתי על כך שקהלים גדולים של בני אדם בעולם מפקפקים בקפיטליזם וכמהים למשהו טוב יותר. מה יקרה אם ננהל שיחה דמוקרטית פתוחה על סוג הכלכלה שאנחנו רוצים? איך היא תיראה? כיצד היא תחלק את המשאבים? בכל צורה שתהיה לה, אני חושב שאפשר לומר בביטחון שהיא תהיה שונה לגמרי מהמערכת הנוכחית שלנו, שיש בה אי שוויון קיצוני ואובססיה עריצה לצמיחה אינסופית. איש לא רוצה בזאת באמת.

חייבים להסיר את המחסום

במשך זמן רב אמרו לנו שהקפיטליזם והדמוקרטיה הם חלק מאותה חבילה. אבל במציאות, שני הדברים ממש אינם עולים בקנה אחד. האובססיה של ההון לגידול בלתי פוסק על חשבון העולם החי עומדת בסתירה לערכי הקיימות של רובנו. כשנותנים לאנשים אפשרות להחליט בנושא, הם בוחרים לנהל את הכלכלה על פי עקרונות המצב היציב, שנוגדים את צו הגידול. במילים אחרות, לקפיטליזם יש נטייה להיות אנטי-דמוקרטי, ולדמוקרטיה יש נטייה להיות אנטי-קפיטליסטית.

זה מעניין, כי שתי המסורות הללו צמחו, לפחות בחלקן, מתולדות המחשבה הנאורה. מצד אחד, הנאורות הייתה חיפוש אחר האוטונומיה של ההיגיון – הזכות שלנו לפקפק במה שמקובל, במה שנקבע על ידי המסורת או על ידי דמויות סמכותיות או על ידי האלים. זהו ליבה של הדמוקרטיה כפי שאנו מבינים אותה. מצד שני, הפילוסופיה הדואלית של הוגי הנאורות כמו בייקון ודקארט מריעה לכיבוש הטבע כהיגיון הבסיסי של ההתפשטות הקפיטליסטית.

למרבה האירוניה, שני הפרויקטים הנפרדים הללו של הנאורות אינם יכולים להיפגש. נאסר עלינו לפקפק בקפיטליזם ובכיבוש הטבע. פקפוק כזה נחשב לכפירה. במילים אחרות, מעודדים אותנו להאמין בערכים של חשיבה ביקורתית עצמאית, אבל רק כל עוד איננו מפקפקים בקפיטליזם.

בתקופה של קריסה אקולוגית, אנחנו חייבים להסיר את המחסום הזה. אנחנו חייבים להעמיד את הקפיטליזם במבחן ביקורתי – של ההיגיון. המסע אל הכלכלה הפוסט-קפיטליסטית מתחיל במעשה הדמוקרטי הבסיסי ביותר.

ג'ייסון היקל הוא אנתרופולוג כלכלי באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה ועמית בכיר בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). הקטע המובא כאן הוא חלק מספרו "פחות זה יותר", שיצא לאור בהוצאת רדיקל – בית לרעיונות. תרגום: דפנה לוי; עריכת תרגום: תמר נויגרטן; ייעוץ מדעי: דב חנין; עיצוב כריכה: עידן אפשטיין