ב-2011 העם דרש צדק חברתי. מה אנחנו דורשות בישראל 2022?

המניפסט פמיניזם ל-99% הוא הזמנה לפמיניזם שונה מהזרמים המרכזיים והמוכרים בפמיניזם בישראל. זהו פמיניזם סוציאליסטי של המאה העשרים ואחת, החוזר למושכלות יסוד: כדי להפֵּך את החברה, עלינו לשנות את האופן שאנחנו עובדות, מטפלות ומקיימות עולם מן היסוד.

זוהי עמדה פמיניסטית שאינה מדברת על שילוב נשים בשוק העבודה או על הצטיינות בצבא, ואינה בוחנת כמה נשים התברגו לעמדות מפתח בממשלה או בתקשורת. למעשה, בצורה שעשויה בתחילה להיראות מבלבלת, זהו פמיניזם שמתנגד לנשים בצבא, בתאגידים, בממשלה ובתקשורת הממוסדת. הוא מציע תפיסה המתנגדת באופן כולל לשיטה שאנחנו חיות בה, כלומר לעצם קיומם של מדינות, של צבא, של תאגידים ושל כלי תקשורת המונים שמשווקים שנאה עצמית ושנאה לאחר.

כדי להבין מדוע אנחנו קוראות לעמדה הרדיקלית הזאת "פמיניזם" כדאי לקרוא את המניפסט כולו, ואחרית דבר זו נועדה להזמין אתכן, הקוראות והקוראים, לחשוב איתנו כיצד נראה פמיניזם אנטי-קפיטליסטי במציאות חיינו כאן ועכשיו.

חיי אדם מעל לרווחים

מניפסט זה, והתנועה הפמיניסטית שהוא מתעד ומנסה לקדם, מבוססים במידה רבה על ההתעוררות הפוליטית והחברתית של העשור האחרון לערך. הוא נכתב בעקבות גל המחאות ששטף את העולם בשנת 2011, ואשר חיבר בין קריאה לתנאי מחיה בסיסיים לכל איש ואישה לבין תביעה להעברה של כוח פוליטי מידיהם של דיקטטורים ותאגידים בחזרה לידי העם. שמו של המניפסט, "פמיניזם ל-99%", מהדהד בהתאם את הסיסמה "אנחנו ה-99%", סיסמת מאהל המחאה בוול סטריט, שחלחלה לאזורים אחרים בעולם המערבי.

אנחנו ה-99% משמעו אנחנו רוב בני האדם, הדורשות סדר יום כלכלי-פוליטי שישקף את הצרכים ואת הרצונות שלנו. כך נפתח צוהר הזדמנויות לראייה פוליטית שמציבה חיי אדם מעל לרווחים, כלומר מציבה את עולם הערכים שהעולם הליברלי-קפיטליסטי לימד אותנו שהם "נשיים" – דאגה לחלש, טיפול, שיתוף פעולה, תחזוקת חיי היום-יום – מעל לערכים "גבריים" של תחרותיות, ניצחון וצבירת הון.

בעברית זכורות היטב הקריאות המהדהדות "העם דורש צדק חברתי" ו"הון שלטון עולם תחתון", אך דרישות אלה לא זכו לפירוט קונקרטי של צעדים – ושל עולם מושגים – שמגדיר מהו אותו צדק, או כיצד צריך להיראות שלטון שאינו שלטון ההון. כך, המניפסט הוא גם ניסיון לבסס חזון פמיניסטי המתאר צדק חברתי לכל בנותיהן ובניהן של חווה ואדם, ללא הפרדה על בסיס מגדר, נטייה מינית, זהות אתנית, מעמד כלכלי או כל קטגוריה חברתית מפלה אחרת.

מחאות 2011 בישראל לבשו אופי מעמדי מובהק. זו היתה ברובה מחאה של מעמד בינוני ובינוני-נמוך, שחש כי כוח הקנייה שלו נפגע. מחאת 2011 פרצה סביב הערך הבורגני המרכזי: רכישת בית למגורים והזכות לדיור ולצריכה בשוק החופשי, והחלה, כמה סימבולי, במאהל רוטשילד, במרכזה של תל אביב.

במקביל נוצרו זרמים ותנועות נוספות שדיברו בקולות אחרים, מעמדיים ואתניים: בתל אביב אלה באו לידי ביטוי במאהל הנשים החד-הוריות בשכונת התקווה, במאהל 1948 שהקימו פעילים ופעילות יפואיים, ובמאהל לוינסקי שהיה נקודת מפגש מסוכסכת ויצירתית בין האוכלוסייה המזרחית המודרת והמושתקת של שכונות נווה שאנן ושפירא לבין ילדים ופעילים מקהילת מהגרי העבודה והפליטים המתרכזים באזור.

מרחבי מחאה נוספים, שקמו בכל רחבי הארץ, לבשו אופי מקומי, ושילבו בין דרישות ונקודות שבר מקומיות לבין הקריאות הארציות לצדק חברתי ולפירוק הקשר הגוֹרדי בין הון לשלטון בעידן הפוליטי הנוכחי.

התנועות הללו היו תנועות פמיניסטיות, גם אם לא תמיד השתמשו במילה פמיניזם ככותרת, או שלא צבעו את טענותיהן בשפה ובמונחים הנכונים של הפמיניזם האקדמי, הלבן ברובו. סביב המאהלים נוצרו נורמות של הקשבה ושל דיבור בסבב, שהתפתחו בפמיניזם הרדיקלי, ושאפו לאפשר לכל אחת להתבטא גם אם קולה חלש וגם אם אינה מורגלת בדיבור מול קהל.

גם תהליכי קבלת ההחלטות ניסו ליצור סדר יום פמיניסטי אחר של דיון קבוצתי ושל מציאת מכנה משותף במקום הצבעות רוב והכנעה של קולות שוליים. עם זאת, כשדעכה תנועת המחאה ודמויות מתוכה מצאו את דרכן לתוך המערכת הפוליטית הממוסדת, נדמה כי ההזדהות הפמיניסטית של התנועה נעלמה גם היא כאפשרות שלא מומשה.

המניפסט פורס כמה דרישות עיקריות לסדר יום פמיניסטי סוציאליסטי חדש: העמדה של ערכי הקיום האנושי מעל לציווי הקפיטליסטי להגדלת רווחים ולשירות ההון, או במילים אחרות, העמדה של גידול בני אדם מעל להגדלת רווחים; ביטול ההייררכיות החברתיות המתבססות על כיבושים קולוניאליים והיסטוריה עקובה מדם, אשר מאפשרות לצפון הגלובלי להכפיף את נשי ואנשי הדרום הגלובלי ואומותיהם לצרכיו ולצורכי ההון, פעם בכוח החרב וכיום באמצעות נשק החוב והסכמי סחר בינלאומיים נצלניים; ביטול כל ההיררכיות המגדריות והמיניות, שמגבילות את החופש של בני אדם לחיות את חייהם ולהקים משפחות וקהילות, ללא תלות במגדר ששויכו אליו בלידתם או בהעדפות המיניות והמשפחתיות שלהן או שלהם; והכרה בהיותנו על סף אסון אקולוגי שעלול למחוק את האפשרות לקיום אנושי וכל קיום אחר על פני כדור הארץ, ובעובדה שאופני הייצור והצריכה הנאו-ליברליים מקרבים אותנו לכליה.

כל הדגשים הללו גם יחד נובעים מתפיסת עולם פמיניסטית מכלילה, פמיניזם ששואף לפעול מתוך סולידריות אנושית למען הרוב המכריע של בנותיהן ובניהם של חווה ואדם.

באחרית הדבר לנוסח העברי של המניפסט ארצה לשרטט כמה מהסיבות המרכזיות לכישלון השיח הפמיניסטי-סוציאליסטי בזירת הפמיניזם הישראלי, ברוח העמדות המובעות בספר. לטעמי, הסיבות הללו נטועות היטב בקווי השבר של הזירה הגוועת של השמאל הציוני בישראל, שמרבית התנועות הפמיניסטיות בישראל רואות את עצמן כמשתייכות אליו.

בהתאם, אתחיל באתגר הראשוני של פמיניזם ל-99% בעברית: יצירת תנועה פמיניסטית אל-לאומית ועל-לאומית במציאות של חברת אפרטהייד. לאחר מכן אדון בשייכות ובהזדהות של תנועות המרכז הפמיניסטיות לאליטה של בעלי ההון והמעמד הבינוני הגבוה, הן מבחינת הדמיון החברתי שמניע תנועות אלה והן מבחינת מערך הדרישות שהן מציגות. לבסוף אשרטט כמה נתיבי מילוט אפשריים, שמייצגים הזדמנות ואופק לפעולה פוליטית אחרת, הפעולה האפשרית היחידה אם ברצוננו לשרוד כתנועה וכמין אנושי באתגרי המאה העשרים ואחת.

פמיניזם ואפרטהייד

המילה אפרטהייד היא מילה טעונה במציאות הישראלית-ציונית. היא נחשבת לסדין אדום, שקולה כמעט לתנועת החרם (BDS) המושמצת. אך למעשה, כמושג סוציולוגי-פוליטי, זהו אפיון מדויק למדי של מבנה מערכת החוקים בשטחים הנתונים לשליטתה של ישראל, קרי בישראל גופא ובפלסטין (למעוניינות להכיר את השיח הביקורתי בנושא משטר השליטה הישראלי ומדוע הוא שלטון, מומלץ לקרוא שני ספרי עיון שראו אור לאחרונה, "עוצמה ואדמה, מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין" של אורן יפתחאל, ו"חוק חי: שיטור וריבונות תחת כיבוש" של אילת מעוז).

משטר אפרטהייד הוא משטר דוּאלי המפעיל מערך חוקים, תקנות וכוח שלטוני באופן שונה כלפי אזרחים ונתינים בהתאם להשתייכות האתנית-גזעית שלהם. קצרה היריעה מלמנות את כל אופני ההפרדה בין יהודים לבין לא יהודים שנוקט המשטר הישראלי, אך חשוב לציין שקיים קשר ישיר בין חוקים שמעניקים זכויות תנועה, בנייה, השתתפות דמוקרטית וחופש ליהודים בלבד לבין אלימות צבאית ואזרחית שמופעלת כלפי פלסטינים וכלפי רכושם ואדמותיהם, הן באזורים הנתונים לשליטה ולדיכוי ישראליים והן בשטחי מדינת ישראל, לעיתים בהוראה ישירה של השלטון ולעתים רק בגיבויו.

פמיניזם ל-99% הוא פמיניזם שמתנגד באופן גורף לכל סוגי הגזענות והאפרטהייד. זהו פמיניזם שערך החיים במובנם הרחב, הגופני והתרבותי, עומד עבורו מעל לכל ערך אחר, לרבות ערכי העליונות הגזעית – ההנחה שחייהם של אנשים מקבוצה אחת חשובים יותר מחייהם של אנשים מקבוצה אחרת. פמיניזם כזה עומד בניגוד מוחלט למציאות שבה גורלם של בני אדם ובנות חווה נקבע כבר בלידתם – לזכויות אזרחיות ושותפות דמוקרטית אם נולדו לרחם של אם יהודייה, ולמציאות חיים של הגבלות ודיכוי אם נולדו לרחם של אם אחרת.

המשמעות היא שפמיניזם ל-99% בישראל-פלסטין תובע לפני הכול סולידריות עם הצד החלש, כלומר עם מאבקן של תנועות פלסטיניות לחירות אזרחית ופוליטית: פמיניזם ל-99% בישראל-פלסטין נלחם למען זכויות אדם בסיסיות, כגון זכות התנועה החופשית, הזכות לבחור את מקום המגורים, הזכות להקים משפחה והזכות לחיות ללא חשש מאלימות.

זכויות אלה עומדות בבסיס הדרישות שלנו, והן תנאי יסוד להיווצרותה של תנועה אנטי-קפיטליסטית שתיאבק למען זכויות אדם מלאות לנשים, נגד הרס האדם והסביבה בישראל-פלסטין, נגד הכיבוש ומגוון מנגנוני האלימות שהוא מפעיל כלפי פלסטינים בבתיהם ובמרחב הציבורי כאחד.

זוהי תנועה שמזהה את הסכנה בתוכניות כרייה ובנייה קולוניאליות שמאיימות על המרקם הגאוגרפי והביולוגי השביר, בניצול של כוח עבודה זול פלסטיני (בחסות משטר האפרטהייד), ובאלימות שנשים פלסטיניות ויהודיות כאחת חשופות לה מצד הקהילות שלהן ומצד כוחות הכיבוש. רק מתוך הכרה בקו המקשר בין האלימות הביתית לאלימות הפוליטית-צבאית-לאומית אפשר יהיה ליצור תנועה משותפת במרחב שאנחנו חיות, פועלות ויוצרות בו.

אל מול התביעה הנחושה הזאת, הפמיניזם הישראלי-יהודי הנוכחי אינו מצליח ברובו להתרומם מעבר לקווי הזהות הלאומיים. ארגונים פמיניסטיים ישראליים נלחמים למען שותפות מלאה בצבא הכיבוש, כולל איוש תפקידי לחימה ותחזוקת ההפרדה הלאומית במחסומים, ובכך מבהירים שהזהות הלאומית עומדת מעל לסולידריות הפמיניסטית. גם פעילות פמיניסטיות שמתגאות בילדיהם המשרתים בצבא למעשה מביעות בקול רם וברור את העדפת ההשתייכות הלאומית על פני האחיוּת (sisterhood) עם אחיותינו הפלסטיניות. כל עוד זה המצב, לא ייתכן פמיניזם ל-99% במציאות הישראלית.

פמיניזם בשירות ההון

אחת הזירות התוססות בפמיניזם הישראלי היא המאבק נגד אי-שוויון תעסוקתי: בשכר, בדרגה ובהזדמנויות פרופסיונליות. באופן היסטורי נאבק הפמיניזם להכרה בשוֹנוּת בשוק העבודה תוך יצירה של מנגנוני פיצוי ואַסדרה שיקטינו את האפליה בשוק, ובמקביל יפצו נשים על קיומה של אפליה זו. עם מנגנונים אלה אפשר למנות את חוק עבודת נשים (1954), שמגביל את יכולתם של מעסיקים ללחוץ על נשים לעבוד בלילות, ומגן על נשים מפני פיטורים בתקופות הרגישות של היריון ולידה וטיפול בילודים בחודשי החיים הראשונים; ואת חוק שכר שווה לעובד ולעובדת (1964, 1996), שמנסה להתעמת גם עם מנגנוני האפליה העקיפים בשוק העבודה, ולא רק עם האפליה הישירה של עובדים ועובדות המועסקים במשרות זהות.

מאבקים אלה, שהתקיימו בארץ במקביל לקידומם של ערכי פמיניזם ליברלי בכל העולם המערבי, יצרו מראית שווא של אפשרות לשוויון מגדרי מלא דרך השתתפות שווה בשוק העבודה. ואולם כיום אפשר להראות באופן אמפירי כי ההשתתפות בשוק העבודה לא יצרה איזון במרחב הביתי ובזירה הפוליטית, ובו בזמן הולידה תביעות בלתי אפשריות מנשים וממשפחות: היקף שעות העבודה גדל עד מאוד, כוח הקנייה של משכורת ממוצעת ירד, ומשפחות רבות נדחקו אל מתחת לקו העוני אף על פי, ואולי מפני, שבראשן עומדת אישה העובדת בהיקף של משרה מלאה ולמעלה מכך.

לא אחזור על הטענות המובאות בהרחבה במניפסט, ואציין רק כי גם במציאות הישראלית, הפמיניזם הליברלי הכפיף את הפמיניזם לצורכי שוק העבודה, ולמעשה יצר עוד ידיים עובדות בשירות הנאו-ליברליזם, ולא להפך.

הארגונים המרכזיים של הפמיניזם הישראלי וגם מעוזי הפמיניזם האקדמי מאוישים ברובם בנשים אשכנזיות, משכילות, המתגוררות במרכז הארץ ומשתייכות למעמד הבינוני-גבוה מבחינה כלכלית. גם השתייכות סוציולוגית זו מסבירה את החיבור הטבעי בין הפמיניזם הממוסד בישראל לבין מעמד בעלי ובעלות ההון והמגזר התאגידי, שמהווים את שדרת הקפיטליזם הנאו-ליברלי בישראל.

נוסף על כך, שדרה חברתית זו, ובפרט מעמד האליטה התאגידית, הם מקור עיקרי לתמיכה כלכלית בארגונים הפמיניסטיים, לצד אליטה יהודית גלובלית המרוכזת בעיקר בארצות הברית וכספים שמקורם בתוכניות סיוע ממשלתיות. אלה גם אלה מסבירים את החיבור הבלתי נמנע בין ארגונים פמיניסטיים מרכזיים לבין הזרם המרכזי הציוני הנאו-ליברלי.

בעידן הקפיטליזם המאוחר בן זמננו, אותם מנגנונים שנועדו לעודד נשים להשתלב בשוק העבודה נשחקים בשיתוף פעולה מלא של מייצגות הפמיניזם בזירה הפוליטית, ולנוכח שתיקה של מרבית הזירה הפמיניסטית בישראל. במציאות חברתית ופוליטית שברור בה כי כל אישה צריכה לעבוד, נעלמות גם מעט ההגנות החוקיות על עבודת נשים: החוק האוסר פיטורים בזמן היריון, שהפך לאות מתה בתקופת משבר הקורונה; גיל הפרישה המוקדם במעט לנשים המושווה כעת לגיל הפרישה של גברים, למרות נתונים מבהילים המעידים עד כמה קשה לנשים לקראת גיל הפרישה למצוא מקום עבודה ולהחזיק בו; וקצבאות ילדים מקוצצות ומסגרות חינוכיות מופרטות, שהופכות יציאה לעבודה של נשים בטווחי הכנסה נמוכים לבלתי אפשרית ולבלתי כדאית מבחינה כלכלית.

עבור נשים רבות במדינת ישראל והשטחים שבשליטתה, הישרדות כלכלית היא מאבק יום-יומי שהן נכשלות בו בכל יום מחדש. התשובות שהמרחבים הפוליטיים והפמיניסטיים מציעים לנשים אלה נעות בין "העצמה", שמטילה שוב את האחריות על כתפי האישה היחידה עם מעט מאוד תמיכה מעשית נדרשת, לבין ציוויים לעבוד קשה עוד יותר, במציאות תעסוקתית שעבודה כזאת מספקת בה רק הכנסה מועטה, בתנאים של חוסר ביטחון ולרוב גם תוך חשיפה לאלימות על שלל גווניה.

פתרון צודק עבור נשים אלה ועבור החברה בכללותה לא יכול להגיע דרך שינויים טכניים בשוק התעסוקה, ואפילו לא דרך העלאות שכר – השינוי הנדרש הוא כולל ומהותי, וכרוך בהרחבה מלאה של השירותים הבסיסיים הניתנים חינם לכלל האזרחים באופן שיאפשר הישרדות: מגורים, תזונה, לבוש; וגם חיים תרבותיים: למידה, יצירה, השתתפות בחיי הקהילה.

כל אלה הם תנאים בסיסיים המגיעים לכל אישה ואדם ללא תלות בתפקודן או בתפקודם בשוק הכלכלי, כלומר ללא תלות בגובה השכר או בעצם ההשתכרות. זהו החזון של פמיניזם ל-99%, ומעבר להיותו חזון כלכלי, הוא הכרחי גם לצורך המאבק באלימות הגברית (וגם באלימות הגזעית, באלימות הלאומית ובשאר סוגי האלימות מבוססי ההיררכיה והסדר החברתי).

מאבק אנטי-קפיטליסטי נגד אלימות גברית

המאבק הפמיניסטי נגד אלימות גברית עשה כברת דרך ארוכה בחמישים השנים האחרונות. אנחנו זוכרות את קבלת הפנים הלועגת שזכתה לה חברת הכנסת מרשה פרידמן כשהעלתה לראשונה הצעה לחקיקה נגד אלימות גברית, ויכולות להתגאות בימינו אלה, עם התמיכה הציבורית הרחבה בחקיקה מרחיבה נגד אלימות מינית, ועם התמיכה הכספית הממשלתית בגופים כמו מרכזי הסיוע – לנשים הנמלטות מאלימות במשפחה, לנשים נפגעות אלימות מינית – המשולבים בזרועות השלטון הממלכתי והמקומי כאחד. המאבק הצליח גם ברמה המשפטית באמצעות החוק למניעת הטרדה מינית, המפליל התנהגויות אלימות אשר בעבר נחשבו למקובלות מבחינה חברתית.

עם זאת, המאבק באלימות כלפי נשים מדגים את כל חולייו של הניסיון של תנועות פמיניסטיות להיאבק בהיבט אחד של השליטה הפטריארכלית תוך התעלמות משאר ההיבטים. ראשית כול, זירת המאבק באלימות היא זירה מרובדת מבחינה אתנית ומעמדית. ההזדהות שזוכות לה נשים אשכנזיות מהמעמד הבינוני שנרצחו או נפגעו קשה בידי בני זוג אלימים אינה שווה ליחס כלפי נשים מזרחיות, מהגרות ממדינות ברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, ופלסטיניות שמתמודדות עם אלימות דומה. גם היקף התקציבים ותשומת הלב התקשורתית והמערכתית אינם דומים.

בעקבות כך הפתרונות שמציע הפמיניזם הליברלי לקורבנות האלימות הגברית מוּנעים על ידי תפיסות עולם נאו-ליברליות וכאלה של המעמד הבינוני: התמקדות ב"אני" של האישה הנפגעת, תוכניות העצמה, הכשרה כלכלית ועסקית. אך בסופן של תוכניות אלה, מחכה לנשים שוק עבודה נצלני ודורסני, שאינו מותאם, מבחינת היקף השעות ומבחינת השכר המוצע, לצרכים של קיום אישי ומשפחתי בחברה הישראלית בת זמננו.

לפי נתוני דו"ח מדד המגדר 2021", שהתפרסם מטען מכון ון ליר והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2019, היה השכר החציוני של נשים במשק בישראל 6,657 שקל , בעוד שההוצאה הממוצעת למשק בית בישראל היתה 16,267 שקל, כלומר יותר מפי שניים משכרן של נשים. נתון מדאיג עוד יותר מלמד כי 43% מהנשים המועסקות במשק אינן מרוויחות יותר משכר מינימום, שהוא כיום 5,300 שקל למשרה מלאה.

כך, ברור כי עבור נשים רבות, ובפרט עבור אימהות לילדים צעירים, הבחירה לעזוב בן זוג אלים ושתלטן עשויה להיות בחירה בין אלימות ביתית לבין אלימות של תנאי השוק ושל מערכי הרווחה הקורסים והדכאניים.

בה בעת, ההתמקדות בבעיית האלימות כמפגש בין-אישי מעלימה את התשתיות החברתיות שמייצרות גבריות רעילה ונשיות תלותית, קרי התשתית המגדרית של ההטרוסקסואליוּת, שבאה לידי ביטוי חריף בישראל כחברה מיליטריסטית.

אי אפשר לנתק בין מקרים של רצח נשים לבין השכיחות של נשק חם בחברה הישראלית; אי אפשר לנתק בין סקסיזם ברחוב ובמקומות העבודה לבין סקסיזם ואלימות מינית שנרכשים בתקופת השירות הצבאי, בין זלזול בחיי אדם ובמשפחות ובקהילות לבין האלימות המתפרצת במשפחות ובקהילות אלה; ואי אפשר לנתק בין תלות כלכלית של נשים במקומות העבודה שלהן, לצורך פרנסתן ופרנסת משפחותיהן, לבין התופעות השכיחות של התעמרות תעסוקתית ומינית בשוק העבודה ובמוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל.

כל אלה לא ייפתרו ללא טיפול שורש מקיף, אך העובדה שאותם ארגונים שנאבקים באלימות מגדרית ומינית נתמכים הן בידי מוסדות המדינה והן בידי השוק הפרטי – במלגות, במענקים ובתמיכות – מסרסת את האפשרות למאבק נחוש באלימות מינית לצד מאבק נחוש בקפיטליזם.

תקווה ל-99% בישראל-פלסטין

פמיניזם ל-99% מציע דרך אחרת, מאבק שמתפתח מלמטה, מתוך הצרכים של נשים הנאנקות תחת מכבש הקפיטליזם ויכולות לו. גם בישראל, שביתות ומחאות של ציבורים מדוכאים מצליחות להציע סדר יום אחר, שמדגיש את מקור הדיכוי המשותף לנו ולא את ההבדלים בינינו.

בשנים האחרונות קמה בישראל תנועת "שוברות קירות", בהובלתן של ספיר סלוצקר עמרן וכרמן אלמקייס, שמייצרת בעקביות סולידריות וחיבורים בין קבוצות מודרות: בין נשים פלסטיניות מיפו, שנאבקות על דיור ציבורי, לבין משפחות מזרחיות מגבעת עמל ומכפר שלם, שנלחמות בפינוין מבתים אשר שוכנו בהם לאחר גירוש האוכלוסייה הפלסטינית ב-1948; בין גרושות שנאבקות למען קצבאות שהמדינה גוזלת מהן לבין קורבנות אלימות משטרתית: אתיופיות, פלסטיניות ומזרחיות.

בתחום העבודה המאורגנת, מעוז מסורתי של פעילות שמאלית-סוציאליסטית, אפשר לראות נקודת אור בפעילות של איגוד מטפלות המשפחתונים במסגרת ארגון ''כוח לעובדים".

איגוד מטפלות המשפחתונים קם בשנת 2009 בניסיון להיאבק על זכויות המטפלות ששכרן ותנאי עבודתן נשחקו מאוד עם השנים. המשפחתונים שפועלים בפיקוח ובסבסוד של משרד התעשייה והמסחר, הם מודל העסקה סבוך שבו המטפלות מוגדרות עצמאיות באופן פורמלי אך מהות עבודתן, שכרן וכפיפותן למשרד התמ"ת דומה יותר לעבודה שכירה. משפחתונים אלה מספקים חינוך לגיל הרך למעמדות הנמוכים ביותר באוכלוסייה, וזהו גם הרקע המעמדי של המטפלות המפעילות אותם.

איגוד מטפלות המשפחתונים הצליח מאז הקמתו לנהל כמה מאבקים בכל כלי האיגוד המקצועי העומדים לרשותו ולשפר את תנאי העסקתן של המטפלות. לא פחות חשוב מכך, האיגוד שפועל לפי התקנון הדמוקרטי של כוח לעובדים, מעניק את הכוח והסמכות להנהגה הנבחרת של המטפלות עצמן. הנהגה זו היא דוגמה ומופת לפוליטיקה מעמדית משותפת יהודית-ערבית, זאת מן הטעם הפשוט שחלק ניכר מן המטפלות מגיעות מן החברה הערבית והחברה החרדית בישראל, שני הציבורים שנמצאים בתחתית סולם המעמדות הישראלי.

מכיוון אחר, גם בתנועה האקולוגית בישראל התרבו בשנים האחרונות קולות פמיניסטיים וקוויריים, היוצרים סדר יום שמחבר בין קיימוּת, קידום דמוקרטיה ושותפות אזרחית לבין פמיניזם ומאבק כולל בקפיטליזם, למן "מרכז השל" הוותיק וארגון "עץבעיר", שמקיים חיים פמיניסטיים אקולוגיים אנטי-קפיטליסטיים הלכה למעשה, ועד לארגון "אקלים אחד" הצעיר, שמקדם פעולה משותפת בעד חוסן אקלימי ונגד השליטה והדיכוי הישראליים בפלסטין.

וגם באקדמיה, בהיכל השמרנות וההשתעבדות לסדר התחרותיות והמריטוקרטיה, צומחות קבוצות פעולה חדשות המקדמות שיח "פוסט-קפיטליסטי", שמערער על סדר היום הנאו-ליברלי ומציע עולם ערכים אחר וקידום של תאוריה ושל אופני חיים, יצירה ותרבות תוך התנגדות לקפיטליזם.

היוזמות שסקרתי כאן, לצד יוזמות אחרות שבוודאי צומחות בזירות פחות מוכרות ברגעים אלה ממש, מראות כי השפה הפוליטית של פמיניזם ל-99% אינה מנותקת מהמציאות הקיימת בישראל-פלסטין, וגם אינה בלתי אפשרית. להפך, מאבק נחוש בקפיטליזם ובשלל צורות הדיכוי שהוא מכונן לא יהיה פרודוקטיבי בשום דרך אחרת.

כולי תקווה שספר זה יהיה תרומה צנועה למאמצים לקדם תפיסת עולם שמבינה כי הקפיטליזם, לא רק שאינו הכרחי לקיום האנושי, אלא הוא איום ממשי על סיכויי ההישרדות שלנו כיחידים וכחברות אנושיות. במאבק הזה פמיניסטיות חייבות להיות בחזית, כדי להבטיח שהחברה החדשה שתוקם לא תסתפק בהחלפה של עריצות ההון בסוגי עריצות אחרים, גבריים, אתניים וכיוצא באלה, אלא תפרק אחת ולתמיד את כל חומות הזהויות המפרידות בינינו – מגדריות, מיניות ואחרות.

עדי מורנו היא פעילה לסבית-פמיניסטית, ד"ר לסוציולוגיה, מרצה למגדר במכללה האקדמית תל אביב-יפו ופעילה במרכז הפמיניסטי החיפאי אשה לאשה ובארגון אקדמיה לשוויון. הקטע המובא כאן הוא אחרית דבר לספר "פמיניזם ל-99%: מניפסט", מאת צ'ינציָה אָרוצָּה, טיטהי בְּהאטָצַ'ריָה וננסי פרייזר, שהוציאה נמלה הוצאה לאור. תרגום: עדי מורנו; עריכת תרגום: אמיר צוקרמן; עיצוב כריכה: ליהי בר-חיים