newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי 25 שנים: בצלם מפסיק לשתף פעולה עם חקירות הצבא

לאורך השנים הפך ארגון זכויות האדם לערוץ תקשורת מרכזי בין מצ"ח והפרקליטות הצבאית לבין פלסטינים. אבל אחרי שרק 3 אחוז מהתלונות הולידו כתבי אישום, בצלם איבדו תקווה בנכונות הצבא לחקור ולשפוט את עצמו

מאת:

ארגון זכויות האדם "בצלם" מודיע היום כי הוא שובר את הכלים, ומפסיק לשתף פעולה עם מערכת אכיפת החוק הצבאית, אשר בפועל משמשת כאמצעי טיוח להלבנת פשעים המבוצעים על ידי חיילים וקצינים. זהו תהליך שסיקרנו כאן בשיחה מקומית בהרחבה כחלק מהסדרה רשיון להרוג, שבחלקה בוצעה תוך הסתמכות על חומרים שהתקבלו מבצלם.

ההחלטה של בצלם לסיים שיתוף פעולה בן חצי יובל עם צה"ל והמשטרה מנומקת בדו"ח חדש בן עשרות עמודים, עם נתונים, דוגמאות, ובעיקר תסכול שזועק בין השורות והכרה שכך הדברים לא יכולים להמשך. למשל, מאז שנת 2000 הגיש בצלם 739 בקשות לפתיחת חקירה במקרים בהם נהרגו, נפצעו, או הוכו פלסטינים על ידי חיילים, ומתוכן רק ב-25 מקרים (כ-3%) הוגשו כתבי אישום.

> רשיון להרוג: קצין ירה למוות בשני נערים, זייף מסמכים, לא נשפט – וקודם

פעיל בצלם מצלם בזמן פעילות בדרום הר חברון, 2008 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רגולציה של הכיבוש? פעיל בצלם מצלם בזמן פעילות בדרום הר חברון, 2008 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

התסכול מחוסר המקצועיות של מערכת החקירות הצבאית מצטרף להכרה כי הארגון עצמו שותף לקיום מראית-עין של שלטון חוק, בשעה שמדובר באשליה ריקה ותו לא. המערכת הצבאית ניצלה את משאבי "בצלם" והפכה אותו לקבלן משנה, מעין חוצץ בינה לבין הקורבנות הפלסטינים, שמצידם ראו בארגון זרוע רשמית של הכיבוש, הזרוע ההומניטרית של צה"ל. ההחלטה, שהתקבלה כבר לפני מספר חודשים אך תיושם מעכשיו, אומרת: לא עוד.

התחקיר המשבש

הדו"ח מורכב משני חלקים, כאשר חלקו הראשון של הדו"ח עוסק בפער שבין האידאה לפרקטיקה של מנגנון החקירות הצה"לי, והחלק השני מפרט מקרים ספציפיים של חקירות שטויחו על ידי המנגנון. בשעה שעל הנייר, מערכת המשפט הצבאי בנויה לתלפיות, הביצוע בשטח רחוק מהשבחים שהמערכת נוהגת לחלק לעצמה.

נתחיל בעניין הפשוט של הגשת תלונה: תא"ל מאיר אוחנה, לשעבר קצין משטרה צבאית ראשי, סיפר בוועדת טירקל כי כל פלסטיני יכול להגיע לבסיס מצ"ח בענתות או לתחנות משטרה אשר מעבירות את התלונות למצ"ח. בפועל, פלסטיני לא יכול להגיש תלונה בעצמו. בסיס ענתות אותו הזכיר תא"ל אוחנה ממוקם בתוך בסיס צבאי גדול, שפלסטינים אינם יכולים להיכנס אליו. לבצלם לא ידוע ולו על מקרה אחד שבו פלסטיני הצליח להיכנס לבסיס זה ולהגיש תלונה (פנינו לדובר צה"ל בבקשה לברר כמה תלונות התקבלו בבסיס ענתות בשנים האחרונות. נפרסם את התשובה כאן כשתתקבל).

גם בבסיסי התיאום והקישור לא תמיד יש שוטר, ואם ישנו, הוא לא תמיד מדבר ערבית, וגם כשמוגשת תלונה לבסוף, לפעמים היא לא מועברת כלל למשטרה הצבאית, וגם כשהיא מועברת אין שום מנגנון המאפשר לפלסטיני שהגיש אותה לברר מה עלה בגורלה. לטענת הפצ"ר, פלסטיני הרוצה לדעת מה הסטטוס של התלונה שהגיש צריך לפנות לארגון זכויות אדם או לעורך דין פרטי, מה שכמובן עולה הרבה כסף. הצבא לא מדבר עם פלסטינים, רק עם קבלני משנה.

לגבי פתיחת חקירות מצ"ח, באפריל 2011 הודיע הפרקליט הצבאי הראשי כי ככלל, "מקרה בו נהרג תושב פלסטיני כתוצאה מפעולה של כוחות צה"ל יביא לפתיחה מיידית בחקירת מצ"ח", אבל הוסיף הסתייגות שבמקרים שבהם הפעילות "נשאה אופי לחימתי של ממש" ההחלטה על פתיחת חקירה תעוכב עד קבלת תוצאות התחקיר המבצעי, דבר שיכול לקחת שבועות ואף חודשים ארוכים. הסייג הזה הפך לנורמה, וחקירות רבות פשוט לא נפתחות, וזאת בהסתמך אך ורק על דברי החיילים כי היה מדובר בפעילות מלחמתית. על פי נתוני בצלם, מאז שנת 2007 נבחנו 267 תחקירים שכאלה, ורק ב-11% מהם התקבלה החלטה לפתוח בחקירה.

העיכוב הזה משמש גם ככלי לסיכול חקירות, שהרי כל עוד לא נפתחה חקירה לא אוספים ראיות, וכאשר סוף סוף מחליטים על פתיחת חקירה, כבר מאוחר מדי לאסוף ראיות, והחקירה מסתכמת בעצם באוסף של ראיונות עם חיילים, בלי כל יכולת לעמת את גרסתם עם משהו מוחשי.

> מעצר ילדים, כליאה ללא משפט והפללות: הכירו את התובע הכללי בשטחים

חייל, נבי סאלח (מיקי קרצמן / אקטיבסטילס)

תקופה ארוכה אחרי השחרור, כבר אין את מי לשפוט. החיילים יוצאים מתחת סמכותה של הפרקליטות הצבאית. חייל, נבי סאלח (מיקי קרצמן / אקטיבסטילס)

וגם כאשר נפתחת חקירה, לא מסתיימות הבעיות: כל מה שעולה בתחקיר המבצעי פסול לשימוש בחקירה. כמו כן, התחקיר, שכאמור חשוב יותר בעיני צה"ל מהעמדה לדין של פושעים משורותיו, נגיש לחיילים, והם – העדים הפוטנציאליים בחקירה – יכולים באמצעותו לתאם עדויות, להחשף לנרטיב ה"רשמי" המוכתב להם, ובכך לחבל בכל מאמץ לרדת לחקר האמת.

חוקרי המשטרה הצבאית, שבדרך כלל הם אנשים צעירים וחסרי כל נסיון, בפועל מתפקדים יותר ככתבנים המעבירים את גרסת החיילים לדף נייר מאשר כחוקרים אשר מתעמתים עם הגרסאות שניתנות להם. גם כשעולות סתירות מובהקות בין הדברים שאומר חייל או קצין לבין גרסאות אחרות, או במקרים מסויימים אפילו ההגיון הבריא, לעיתים רחוקות טורחים חוקרי המשטרה הצבאית להתעמת עם הנחקרים.

האשם: בצלם

שקיפות, לפי דו"ח בצלם, היא גם עניין בעייתי כאשר מדובר בהחלטה לא לפתוח בחקירה או לסגור תיק חקירה שכבר נפתח. ב-50% מהתיקים בהם התקבלה החלטה כזו לא ניתן כל נימוק. אך גם במקרים בהם כבר הוחלט לפתוח בחקירה, ב-65 תיקים מתוך 111 שנסקרו נסגר התיק עם הנימוק הלקוני "חוסר אשמה". מכיוון שאין ראיות בתיק, והחומר היחיד הנמצא בידי המשטרה הצבאית הוא עדויות החיילים החשודים במעשים פליליים חמורים, הסתמכות עיוורת על דבריהם על מנת לקבוע כי אין בהם אשמה היא לא פחות ממגוכחת.

בחלק מהמקרים מטילה הפרקליטות את האשמה לסגירת התיק על "בצלם", לא פחות. החוקרים, במקום לדאוג לתאם מתן עדות של פלסטינים, דורש מהארגון לעשות זאת במקומו, וכשהעדים מסרבים, מסיבות שונות, לשתף פעולה עם הצבא – מאשימים בצה"ל את בצלם. דבר דומה נעשה כאשר משפחות מסרבות להוציא את יקיריהן מהקבר על מנת לבצע נתיחה שלאחר המוות, וגם כאן שוב מטיל צה"ל את האחריות על הארגון. הציפייה של צה"ל כי הארגון יעשה בשבילו את העבודה היא חלק מהמניעים להחלטה להפסיק ולשחק את המשחק הזה. אי אפשר לקחת ברצינות מנגנון חקירה שמתעצל לעשות את המינימום, להרים טלפון לעד פוטנציאלי, ושמסתמך על ארגון אזרחי המתקיים מתרומות (שאינו מוכרות לצרכי מס, אבל זה כבר עניין אחר).

צה"ל, טוענים בארגון, רואה בבצלם "מחלקה" בה הוא יכול להעזר על מנת לקיים קשר בינו לבין האוכלוסיה הפלסטינית, לתאם הגעה של עדים, ליצור קשר עם בתי החולים על מנת לקבל תיעוד רפואי, ושלל בקשות אחרות ממשפחות הקורבנות, שצה"ל מצפה מבצלם לעשות במקום לעשות זאת בעצמו. זאת ועוד, כאשר בצלם הוא זה העומד מול משפחות הקורבנות הפלסטינים, הארגון במובן מסוים מייצג מול אותן משפחות מנגנון שהוא יודע שאינו פועל, שלא נועד באמת למצוא את האשמים ולהביאם לדין. ההחלטה האמיצה של בצלם היא להפסיק לשרת את המנגנון ולתת לו להתמודד לבד עם השלכות מעשיו מבלי לשמש חוצץ בינו לבין האוכלוסיה.

בעיה נוספת עליה מצביע הדו"ח היא העדר פיקוח. באופן רשמי טוען הצבא כי הפרקליט הצבאי הראשי נמצא תחת פיקוח היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ. בפועל, הפצ"ר הוא סמכות מחוקקת, בכך שהוא מתווה לצה"ל את גבולות המותר והאסור בלחימה; הוא סמכות ביצועית, כאשר הוא מנחה את הייעוץ המשפטי האופרטיבי לקראת ובעת הלחימה; והוא סמכות שיפוטית כאשר הוא מחליט על חקירה, והעדר חקירה קובעת את אי-קיומו של משפט.

בנוגע לפיקוח על ידי היועמ"ש, זה כמעט ולא קורה: אחרי מבצע "עופרת יצוקה" פנה ארגון בצלם ליועמ"ש, וזה העביר באופן גורף את כל הפניות לפצ"ר וקבע שהוא הגורם המוסמך לדון בהן. פניה דומה שהועברה ליועמ"ש על ידי גוף אחר הועברה על ידו לפרקליטות הצבאית על מנת לנסח תגובה. בכל דיוני ועדת טירקל הסתפק היועמ"ש בקביעה ש"האמור במסמך הפצ"ר לעניין זה מקובל על היועץ המשפטי לממשלה".

גם בג"ץ אינו גורם מפקח אמיתי, שכן הוא אינו יכול ליזום פיקוח שכזה, ומשמש גורם ראקטיבי בלבד כאשר מוגשת לפתחו עתירה. עד היום ניתנו שני פסקי דין בלבד של בג"ץ בהם הוא התערב בעבודת הפצ"ר. גם במקרים של עתירות לגבי התמשכות הליכים אצל הפצ"ר, במקום לזרז אותם, בג"ץ לוקח את הזמן ומותח את דיוניו במשך שנים, דבר שהופך את עצם העתירה למיותרת.

מי ירה בלובנה חנש?

ואם בסחבת עסקינן, זו קיימת כמעט בכל נושא בו נוגעת הפרקליטות: חקירות נמשכות שנים רבות, שבמהלכן עוברים חודשים ושנים בלא שמתבצעת פעולת חקירה אחת. גם כשהן מסתיימות, הן מועברות לשולחן הפרקליטות, ושוכבות שם חודשים ארוכים ולעתים שנים רבות עד שמתקבלת החלטה בעניינן. כדי לסבר את האוזן, מבין המקרים לגביהם פנה בצלם לפרקליטות הצבאית, לקחו לזו בממוצע 525 ימים (כמעט שנה וחצי) כדי להורות על פתיחה בחקירה. מתוך המקרים לגביהם נפתחה חקירה, הזמן הממוצע שחלף לצורך קבלת החלטה הוא 1,361 ימים (מעל שלוש שנים). הזמן הממוצע לטיפול בתיק מיום האירוע עד סיום הטיפול בתיק (שכזכור, כמעט תמיד נסגר ללא כלום) עומד על כארבע שנים, זמן לא סביר בעליל.

הבעיה הזו מחמירה כשזוכרים שמדובר בחיילים, ולאחר שאלה משתחררים יש לפרקליטות רק 180 ימים להגיש נגדם כתב אישום על דברים שעשו בזמן שירותם, לפני שהם יוצאים מתחת למנדט השיפוטי שלה. כשפג תוקף החוק כלפיהם, מאבדת הפרקליטות הצבאית את הסמכות לדון בתיקים שבהם היו מעורבים החיילים-לשעבר ועליה להעביר את הטיפול בתיקים לפרקליטות האזרחית. בפועל, הפרקליטות הצבאית אינה עושה זאת, ובמשרדיה ישנם כיום מאות תיקים שאין לה כל סמכות לדון בהם.

> "הצל" ניסה להפחיד "אנרכיסטים טבעונים", אבל הם חטפו לו את הכובע

אלאור אזריה, החייל היורה מחברון, מובל לדיון הארכת מעצר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רובן הגדול של החקירות נסגר ללא כתבי אישום. הוא אחד החריגים. אלאור אזריה, החייל היורה מחברון, מובל לדיון הארכת מעצר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

החלק השני של הדו"ח ממשיך ומציין שורה ארוכה של חקירות אותן ניהלה המשטרה הצבאית, ומפרט אחד-אחד את כשליהן וכשלונותיהן. מומלץ מאוד לקרוא את הניתוח המעמיק של החקירות האלה על מנת להבין עד כמה חובבני מנגנון החקירות הצבאי הזה, ועד כמה חיילי צה"ל לא נתונים לאיום של עונש פלילי גם כשהם מבצעים מעשים איומים. חלק מהמקרים המוזכרים בדו"ח נסקרו גם על ידינו, דוגמת איברהים סרחאן, ובמקרים רבים אחרים החקירות נחשפות בדו"ח לראשונה, כמו הריגתה של לובנה חנש, הריגתו של ודיע סמארה, ועוד.

שלחנו לדובר צה"ל עוד מספר שאלות לגבי הדו"ח, ובעיקר ביקשנו לברר איך יתמודדו מצ"ח והפרקליטות ללא הסיוע של בצלם בתיווך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. בתגובה קיבלנו רק את ההודעה ששלח הצבא לכל כלי התקשורת ביחס לדו"ח בצלם, והיא מובאת כאן במלואה:

התמונה המוצגת בדו״ח מגמתית ואינה משקפת את המציאות. צה״ל מחויב לשלטון החוק, ומערכות אכיפת החוק בצה״ל פועלות באופן מקצועי ויסודי. בשנים האחרונות מספר ועדות ממלכתיות בדקו לעומק את מערכת אכיפת החוק בצה״ל וקבעו כי מנגנוני הבדיקה והחקירה בצה״ל ודרכי פעולתם מתיישבים עם כללי המשפט הבין לאומי. החלטות המערכת הצבאית כפופות לביקורת חיצונית, לרבות של היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון, וזכו ככלל לגיבוי ולאישור לאורך השנים. צה״ל מקפיד לבדוק ולחקור כל מידע וכל פנייה שמגיעה אליו, לרבות מארגון ״בצלם״ ומגופים רבים אחרים, וימשיך לפעול בשקיפות במטרה להגיע לחקר האמת.

דרך פוליטית חדשה

בנימה אישית יותר, אציין לפני כשנה פרסמתי אני קריאה דומה עם נימוקים דומים מאוד להפסקת שיתוף הפעולה עם צה"ל. ההכרזה הזו של בצלם היא בעיני צעד אמיץ וחשוב של סירוב לשמש כסייען למנגנון דורסני שמוכיח פעם אחרי פעם שאין לו כל רצון לתקן או לפעול להענשה של תפוחים רקובים מקרבו. ויותר מכך, עצם שיתוף הפעולה עם צה"ל, שאין לו כל אינטרס להפסקת כיבוש הגדה המערבית, פועל להנצחת המצב הקיים.

כל עוד יש פתרונות לבעיות שמציבה שליטה מתמשכת על אוכלוסיה אזרחית, מבחינת צה"ל אין בעיות. כשיעלמו הפתרונות, יצטרך המנגנון הזה למצוא פתרונות משלו, שאולי יקדמו את הבנתו שמצב כזה אינו יכול להיות מצב של קבע, ויניעו אותו לפעולה מסוג אחר.

לארגון בצלם נסיון של 25 שנה בטיפול בעוולות הכיבוש. הידע הנצבר לגבי מאות רבות של חקירות, שרובן המוחלט היו כשלון, אם במודע ואם במחדל, נותן לו את המומחיות והיכולת לקבוע שמנגנון החקירה הצה"לי נועד לצרכי טיוח בלבד. עם ההכרה הזו, ההחלטה להפסיק ולשתף פעולה היא החלטה מתבקשת, והארגון, שימשיך לאסוף מידע אך מבלי לחלוק אותו עם הצבא הישראלי, יוצא לדרך חדשה שכולי תקווה שתוביל לשינוי בהתנהלות הנוכחות הישראלית בגדה.

> ארגוני זכויות האדם, אתם חלק מהבעיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf