ארגוני זכויות האדם, אתם חלק מהבעיה

התלות באג'נדות של תורמים, הדה-פוליטיזציה של המאבק נגד הכיבוש, הגזענות הבלתי מדוברת - לא קל לבקר את ארגוני זכויות האדם בישראל, במיוחד נוכח המתקפה המאורגנת נגדם. אבל כפי שהשמאל טוען, התקפות מבחוץ אינן סיבה טובה להשתיק ביקורת מבפנים

מאת:

לכולם יש איזה קריירה בזכויות אדם
לכולם יש איזה משרד קטן לנוח שם
לכולם יש איזה נדל"ן כבד ותורשתי בצפון העיר
וגם נאה להם לדרוש
שכל דבר אחר שזז יולאם בזעם הקדוש
שבו הם חמושים תמיד
כשהם יורדים לעם
וכבר שנים שהם יורדים אבל אף פעם הם לא מגיעים
לשם. (נדב פרנקוביץ')

**

קשה לי לכתוב נגד ארגוני זכויות האדם בישראל מכמה סיבות. ראשית, זה לא נושא שנעים לדבר עליו. רבים מחברי תלויים לפרנסתם בארגונים האלה, ואני מודה שגם אני ניסיתי לא פעם להתקבל לשורותיהם, ללא הצלחה. למעשה, הטקסט הזה הוא במידה רבה הסבר מפורט להחלטה שלי להפסיק להגיש את מועמדותי למשרות בארגונים האלה, שבהם ובדרכי הפעולה שלהם איבדתי את האמון.

שנית, קשה לכתוב על הארגונים לזכויות אדם כי הם מגוונים ויש להם אג'נדות ודרכי פעולה שמשתנות מעט מארגון לארגון. ועם זאת, אני אכתוב כאן ביקורת שאני מאמינה שתקפה לרוב המוחלט של הארגונים שפועלים בנושאי זכויות האדם בארץ.

הסיבה השלישית והחשובה ביותר לכך שקשה לכתוב נגד ארגוני זכויות האדם היא שאותם הארגונים נמצאים זה תקופה ארוכה תחת מתקפה אכזרית מצד הימין הקיצוני והממשלה, שמעוניינים בהשתקתם. זה לא נוח לבקר את הארגונים, כשהביקורת מצטרפת לכאורה למקהלת ההסתה של הימין. אבל זו לא סיבה טובה מספיק לא לדבר על זה. ההתבססות של פעילי השמאל בארץ על מודל ה- NGOs (non-Governmental Organizations) ועל שיח זכויות האדם היא בעייתית מאוד, וכפי ששמאלנים אוהבים להזכיר לחברה הישראלית – גם כשיש התקפות מבחוץ, זה לא אומר שאין מקום לביקורת מבפנים.

> מה אתם רוצים משוברים שתיקה?

הרגולציה של הכיבוש

הסיבה הראשונה שבגללה אני מאמינה שהארגונים הפכו לחלק מהבעיה נעוצה בבדיחה שחורה ששמעתי פעם. באחת ההפגנות, כשהתחילו לצעוק "די, די לכיבוש!", שמעתי חבר שהוא גם עורך דין בתחום זכויות האדם אומר בשקט "רגע, אבל מה עם הביטחון התעסוקתי שלי?"

זוהי אמת מרה שאם הכיבוש היה נופל מחר, חלק נכבד מפעילי השמאל הרדיקלי היהודים בארץ היו מוצאים את עצמם מחוסרי עבודה. למעשה, הארגונים והפעילים תלויים למחייתם בכספי הפילנתרופיה של קרנות ותורמים בינלאומיים ומקומיים, והשליטה הכלכלית בארגונים הפכה גם לשליטה באג'נדה שלהם.

ובעוד שפעילות שמבוססת על התארגנות עממית של פעילים מאפשרת חופש בקביעת הנושאים והטקטיקות של המאבק, התלות המתמשכת בכספי הפילנתרופים מייצר דפוס פעילות בעייתי מאוד: ארגונים רבים עברו וממשיכים לעבור מטקטיקות של התנגדות עיקשת לכיבוש וחתירה לסיומו, לפעילות שבמהותה היא למעשה רגולציה של הכיבוש. הארגונים שקועים עד הצוואר בבוץ הטובעני של עתירות נקודתיות לבג"ץ, בקשות שונות ממתאם הפעולות בשטחים ושאר רשויות הכיבוש, ותלונות חסרות סיכוי למח"ש ומצ"ח, ובקיצור, במציאת דרכים שונות לפנות אל טוב ליבו של הכובש על מנת להקל, גם אם באופן זמני ונקודתי, את סבלם של הפלסטינים החיים תחת כיבוש.

וכאשר חלק גדול מפעילי השמאל היהודים עסוקים למחייתם בפעילות שעניינה רגולציה של הכיבוש ולא מאבק לסיומו, הדבר חותר גם תחת היכולת של פלסטינים החיים תחת כיבוש להתארגן לפעולה נגדו. הפיכת השמאל הישראלי מתנועה פוליטית לשורה של ארגונים הומניטריים-פילנתרופיים, משמעה שבמקום להזדהות עם הזעם המוצדק שקיים בלבו של כל פלסטיני שנאלץ לחיות תחת השפלה מתמדת, אותו הזעם שאמור להוות את אחד הכלים המרכזיים לגיוס פעילים למאבק בכיבוש, חלק הארי של השמאל הישראלי עסוק דווקא בהשקטת הזעם, במציאת פתרונות זמניים ונקודתיים, ובסוגים השונים של האקמול שאפשר לתת לחברה שלמה שסובלת מסרטן הכיבוש המתפשט.

פעיל בצלם מצלם בזמן פעילות בדרום הר חברון, 2008 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רגולציה של הכיבוש? פעיל בצלם מצלם בזמן פעילות בדרום הר חברון, 2008 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

איזו פעילות אתם מציעים, בעצם?

וכשם שהארגונים הללו פועלים כדי למנוע הלכה למעשה את גיוסם של פלסטינים למאבק נגד הכיבוש, כך הם גם מונעים פעילות והתארגנות עממית של יהודים ישראלים שמתנגדים לכיבוש, ופועלים להשקטת המצפון שלהם ולהפיכתם לפסיביים יותר ויותר.

בואו נערוך ביחד ניסוי. הקלידו עכשיו בגוגל את השם של ארגון זכויות האדם החביב עליכם (אל תגלו לנו איזה). כנסו לאתר שלהם. חפשו את הלשונית "מה אפשר לעשות?". לא משנה לאיזה אתר הגעתם, הסיכויים הם כמעט מאה אחוז שאף אחת מהאפשרויות שעומדות בפניכם לא מציעה את האפשרות הברורה מאליה: להתנדב לעבודה הסיזיפית והקשה שעלינו לעשות כדי לסיים את הכיבוש. לא מציעים לכם לבוא להפגנות, לא מציעים לכם ליצור קהילה של אנשים פוליטיים שמעוניינים לעבוד ביחד כדי לסיים את הכיבוש, לא מציעים לכם אפילו לחלק פלאיירים או לנסות להסביר לחבריכם למה צריך וכדאי לסיים את הכיבוש.

כל מה שלארגוני זכויות האדם יש להציע לכם זו פאסיביות. או שתתרמו לנו, ובכך תשקיטו את מצפונכם ותיתנו למומחים האמיתיים לעשות את העבודה במקומכם, או שתשמעו את מה שיש לנו להגיד לכם: תרשמו לניוזלטר, תקראו את הדו"חות שלנו (מישהו צריך לקרוא אותם), ואפילו תבואו לסיור שאנחנו נארגן בשבילכם.

המציאות הזאת ("אנ.ג'י.או.יזציה", כפי שקוראים לה לעתים באנגלית), של החלפת הפעילות העממית בארגונים ממוסדים שמלאים בעובדים בשכר שהם גם מומחים מטעם עצמם לפעילות פוליטית, היא מגמה שפוגעת בפעילות לשינוי חברתי כמעט בכל מקום בעולם היום, ולא רק בישראל/פלסטין. בתוך כך, החלפת השפה של מאבקים משפה של ניתוח כלכלי, של שחרור קהילתי ולאומי ומאבק באימפריאליזם לשפת זכויות האדם הליברלית, מייצרת דה-פוליטיזציה, ניטרול של כוחות רדיקליים וניכור של רוב האזרחים מהתהליך של שינוי חברתי.

ארגוני זכויות האדם והפלסטינים

על היחס הבעייתי של הארגונים הישראלים כלפי פלסטינים אני לא מעוניינת להרחיב הרבה. אני מאמינה שזה ממקומם של חברי הפלסטינים שחולקים איתי את הביקורת על הארגונים האלה להעלות אותה. עם זאת, אני לא יכולה שלא לחלוק אבחנה אחת מדאיגה. מכל הארגונים לזכויות אדם שאני מכירה, יש רק אחד שניתן לומר לזכותו שהוא מקיים במקביל את שני התנאים הבסיסיים האלה:

1) מתקיימת בו שותפות אמיתית של יהודים-ישראלים ופלסטינים. שותפות אמיתית, כלומר זה אינו ארגון יהודי עם ועד יהודי ורוב גדול של עובדים יהודים, או ארגון שבו העובדים הפלסטינים מתרוצצים בשטח בזמן שהעובדים היהודים יושבים במזגן, ועדיין אוספים תלושי משכורת גבוהים יותר.

2) הוא אינו ארגון "דו-קיום", כלומר ארגון שעסוק בנורמליזציה של הכיבוש דרך הפגשת יהודים ופלסטינים בתוך קונטקסט שמעלים את יחסי הכוחות הגזעיים ומעמיד פנים ששני הצדדים שווים ויש להם אחריות שווה למצב.

> אין מקום לתיקון בחברה או בשמאל בלי מהפכה מזרחית

פעילי שוברים שתיקה עם תמונות מהשטחים, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פעילי שוברים שתיקה עם תמונות מהשטחים, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הגזענות של ארגוני זכויות האדם

לסיום, כתבתי למעלה שבעבר הגשתי מועמדויות לארגוני זכויות אדם שונים. אני רוצה לחלוק איתכם עוד סיבה אחת לכך שהאנג'יאוז הם חלק מהבעיה ולא מהפתרון, והיא שבארגונים האלה מתקיים דפוס העסקה גזעני ומפלה באופן מובהק.

ככלל, נדיר מאוד למצוא יהודים שאינם אשכנזים או אמריקאים בין עובדי ארגוני זכויות האדם, והסיבה לכך היא לא שאין מזרחים שמתנגדים לכיבוש. לפני שנתיים, בראיון עבודה לארגון נחשב מאוד לזכויות אדם, אמרה לי אחת המראיינות: "הארגון שלנו הוא ארגון מאוד אשכנזי. איך את חושבת שתתמודדי כפעילה מזרחית עם עבודה בתוך סביבה כזאת?". מיותר לציין שאת המשרה לא קיבלתי.

אני יכולה להפליג בדוגמאות נוספות לגזענות המושרשת בתרבות הארגונית של מערך ה NGOs- הישראלים, אבל אולי הדוגמא הקיצונית ביותר שאני מכירה היא של ש', פעילה מזרחית מוכשרת וחריפה בצורה יוצאת דופן, עם ניסיון נרחב בפעילות בארגונים חברתיים ושינוי מדיניות. ש' היא אשה צעירה עם מראה מזרחי מאוד ושם משפחה אשכנזי, שנוכחותו על קורות החיים המרשימים שלה סידרה לה ראיון בארגון אחר לזכויות אדם, גם הוא ארגון נחשב מאוד שרוב הקוראים ודאי שמעו את שמו.

ש' כותבת: "אחרי כמה דקות הגיעה המראיינת, היא ראתה אותי וממש התבלבלה. קמתי מהכיסא ללחוץ לה את היד והיא לא הבינה אם אני הגעתי לראיון. היא בכלל חשבה ש[ש'] זה בחור, אבל בפנים מאוכזבות אמרה 'בואי נשב פה', והוליכה אותי למשרד שלה, שם חיכה מי שאייש את המשרה בשנים האחרונות ואותו אמורים להחליף, [נ'], מיונז משקפופר מדופלם. התחלנו את השיחה, זה ברור שיש לי את הרקע המתאים לתפקיד, אבל זה לא מה שמעניין אותה, ולאחר כמה דקות היא עוצרת אותי: '[ש'], תתקני אותי אם אני טועה, זה נראה שאת ממש פלפלית כזו ותקתקנית, יותר מתאימה לשטח כזה להיות עם אנשים… פחות יעניין אותך שקידה על מסמכים לשינוי מדיניות'. בלעתי את הרוק, בהתחלה אמרתי וואלה אולי היא חושבת שהיא מחמיאה לי שאני לא יבשה מכוערת כמוה… אבל פלפלית? תקתקנית? מה נראה לה שהיא והשקדן הזה לידה מתאימים למסמכים חשובים ואני לא? אז ניסיתי להסביר, למישהי שכבר מזמן לא מקשיבה… דיברתי על שרת הבריאות של [מדינה זרה שש' עבדה בה בעבר] ועל חוקה ומדיניות שעזרתי לשנות עם מסמכים מהגבוהים שהיא ראתה… כבר לא היה שם עם מי לדבר." (אורלי נוי משיחה מקומית מרחיבה על המקרה כאן).

למעשה, לצד הסגל הבכיר באקדמיה והעמדות הבכירות בתעשיית הביטחון של ישראל, ארגוני זכויות האדם הם אחד המקומות שעדיין מקיימים את הסדר המפא"יניקי הישן, הסדר שלפיו חבר אשכנזי מביא חבר אשכנזי, ואנשים נמדדים פחות לפי המחוייבות והרקורד והכישורים שלהם, ויותר לפי השתייכותם לקבוצה האתנית-סוציו-אקונומית שעדיין מושלת ביד רמה ב"שמאל".

כפי שציין אתמול חברי עבד אבו-שחאדה, זו גם אחת הסיבות המרכזיות לתמיכה של מזרחים (וגם ערבים רבים) במדיניות כלכלית קפיטליסטית: בעוד הסדר הישן הוא למעשה סוציאליזם לאשכנזים בלבד, כזה שבו למזרחי ולערבי אין שום תקווה להתקדמות בחיים, הקפיטליזם לפחות מאפשר הזדמנות – גם אם לא שוויונית או הוגנת – לחלק מהמזרחים והפלסטינים להצליח.

> הדרך לסיום הכיבוש עוברת בשיפור הדרגתי של זכויות האדם בשטחים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"לעשות נקמה בגויים". הפגנת ימין בשייח׳ ג׳ראח, לאחר שנערה פלסטינית דקרה מתנחלת (צילום: אורן זיו)

"לעשות נקמה בגויים". הפגנת ימין בשייח׳ ג׳ראח, לאחר שנערה פלסטינית דקרה מתנחלת (צילום: אורן זיו)

חשש בשייח' ג'ראח: הדקירה תנוצל להגברת הלחץ על הפלסטינים

הדקירה של מתנחלת משייח' ג'ראח בידי נערה פלסטינית הזכירה בשכונה הזו אין ממש שכנות בין יהודים וערבים. הפגנת הימין בשכונה והתנהגות משטרה עלולים לסמן ששייח' ג'ראח שוב בדרך להיות חברון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf