בואו נשכח מהפתרונות. האלטרנטיבה היא צומוד

האם הזירה הפלסטינית חווה נסיגה רגשית חדשה לעבר חוסר-מעש ואובדן פוליטי? הנאומים, ההצהרות והמאמרים של פוליטיקאים ואינטלקטואלים רומזים לכך שכשלון המשא ומתן, התפוררות עמדת מדינות ערב בעניין סינדרום השלום והנורמליזציה, והתמוססות העמדה הבינלאומית מחייבות חזרה לשיח הצדקני הישן. אולם ניסיוננו מוכיח שהשיח הזה לא השיג לנו דבר, ואין ערובה שישיג כשלעצמו דבר מה בעתיד.

אנו מבהירים שנקבל רק פתרון שמשיב לנו את מלוא זכויותינו. עמדה יפה, אבל אנחנו יודעים שהפתרון הזה אינו מוצע לנו, ולא יוגשם אלא אם כן ישראל תחוסל. עוד אנחנו מבהירים שלא נוותר על "הפרויקט הלאומי" שלנו, המתבטא בהקמת מדינה עצמאית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. אבל נסיון המשא ומתן העקר מוכיח שהפתרון הזה לא היה אלא אשליה, ויתממש רק אם ישראל תובס צבאית.

בקצרה, אין לנו ולא מוצעים לנו "פתרונות", אלא הצעות מבישות ומקפחות שגם לשיטת אלה שמציעים לקבלן, ה"הנהגה" לעולם לא תוכל לשמור על שאריות הלגיטימציה הלאומית שלה אם תעשה זאת.

מצד שני אנחנו יודעים בביטחון מלא שפלסטין של פעם נעלמה ואינה קיימת. יחד אתה נעלמו בירתהּ המיוחלת ופיסות רבות מהעבר. פלסטין היום, בצל המדינה העברית, היא מציאות שונה. מדינה קולוניאלית, התנחלותית וגזענית שולטת בגורל פלסטין והפלסטינים בהתאם לאינטרסים שלה, בשיטת הפרד ומשול ולזמן בלתי מוגבל.

תוך כדי כך הפלגים הפלסטיניים נאבקים ביניהם לשמירה על קיומם, וסבורים שהמטרה תושג רק באמצעות אחדות והסכמה. נאחל להם הצלחה בכל דרך שיבחרו לשם כך: באמצעות בחירות או בלעדיהן, באמצעות משא ומתן או בלעדיו.

אבל מה יקרה אחר כך? מהו הנתיב שבו הם מציעים להתקדם? בפשטות וביושר, הדיבור על "התנגדות בכל האמצעים" אינו מעלה ואינו מוריד. האם התנגדות כזו תביא לחיסולה של ישראל? האם היא תביס אותה מבחינה צבאית ותכריח אותה "להעניק" לנו מדינה בגבולות 67'?

אדם שעיניו בראשו מבין כי זו אשליה. הדמיונות הללו לא מתיישבים לא בינם לבין עצמם, לא עם מאזן הכוחות ולא עם ניסיון העבר. אנו עומדים בפני כוח צבאי אדיר שעלולה להסב לנו נזק כבד הרבה יותר משנסב לו, במיוחד בצל המתרחש סביבנו. זה יהיה חסר אחריות מצדנו להמיט חורבן על העם הפלסטיני ולגבות ממנו קורבנות נוספים. גם אם הוא מוכן להם, אנחנו יודעים היטב שהם לא יזיזו את האויב ממקומו, במיוחד לאור התנאים הנוכחיים בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית.

האם האלטרנטיבה שאני מציע היא כניעה? לא ולא. עלינו פשוט לשכוח מה"פתרונות" שנמצאים בדמיון בלבד, ולשכוח מהמשא והמתן שכל מטרתו היתה להתיש אותנו.

בל נשלה את עצמנו בנאומים חוצבי להבות (כמו בליגה הערבית) או בהבטחות מדיניות (כמו באוסלו או באו"ם). את כולם תישא הרוח. האלטרנטיבה המציאותית היא עמידה איתנה על אדמתנו והיאחזות במה שנותר לנו. אין התנגדות מכובדת ומספקת יותר מזו.

אחיזה בזמן, במרחב ובמשמעות משמעה מציאת הדרך להחזיק מעמד. אין צורך בטילים או במנהיגים "היסטוריים". אנו צריכים להעצים את הפלסטיני; למצוא סדקים במשטר שדרכם הוא יכול לחדור ולזכות בנקודות נוספות במאבק ארוך טווח על קיומו כאן ועל משמעותו; להסיר את המחסומים מכל סוג שהוא; לשרוד; להסתגל כאשר אין ברירה; לשפר את תנאי החיים, לחזק את כוח העמידה ואת המאבק לנוכח המשטר הזה בכל דרך אפשרית.

נחלץ מהמשטר הזה זכויות בכל דרך אפשרית, בין אם אנחנו חיים על אדמתנו, נושאים אזרחות ישראלית ונאבקים בכנסת ומחוצה לה, פועלים בעזה או בגדה הנאבקים על פרנסה, פליטים המפוזרים בעולם. אבל חובה עלינו להיאחז באחדות העם, זהותו והסיפור שלו.

ניאחז גם באש"ף; לאחר הרפורמה הנדרשת בו, הכשרתו וחידוש עבודתו, עליו להגן בכל המישורים ומעל כל במה אפשרית על סוגיית היסוד: עם שארצו נגזלה ממנו ונאסר עליו לשוב אליה.

אני מבין שסגנון החשיבה הזה מעורר הלם, ועד כמה קשה עד בלתי אפשרי לאמץ אותו. אני גם מבין שההנהגה אינה רוצה לוותר על מוקדי הכוח שלה, ואולי אף נאלצת להיכנע ללחצים מדיניים שלא לעשות כן בתואנות שהיא מספרת לעצמה או לעם. אבל טעות להגביה את רף הציפיות שלנו בעידן הנוכחי. בתנאים ובנתונים הקשים, הסבוכים והפרועים הקיימים, עסקת טראמפ אולי לא תצא אל הפועל, אבל גם מדינתנו המיוחלת לא תקום.

השליטה הישראלית על פלסטין תמשיך, בעתיד הנראה לעין, בין אם ייכפו עלינו "הסכמים" שונים ומשונים ובין אם לא. אבל העדיפות הראשונה שלנו, ובייחוד לעם היושב בארצו פלסטין, לכל אורכה ורוחבה, היא לנעוץ את רגלינו ולהתכונן לעתיד, שיגיע ללא ספק, שבו יוכל להפוך את הדף הכאוב בהיסטוריה שלו ולהבטיח את הקיום, את השיבה ואת השוויון.

המאמר התפרסם במקור ב"פורום פלסטין". תרגום: מירון רפופורט