בגלזגו יתפשרו על העתיד, וכולנו נפסיד

מחר, יום ראשון ה-31 באוקטובר, תתחיל בגלזגו שבסקוטלנד ועידת האקלים, שנדחתה משנה שעברה בשל מגיפת הקורונה: COP26 (Conference of Parties, ועידת הצדדים לאמנת האו"ם בנושא שינוי האקלים).

מדובר ללא כל ספק באירוע חשוב מאוד, בקנה מידה היסטורי. עיתונאי האקלים אריק הולטהאוס מגדיר אותו בתור "פגישת האקלים הבינלאומית החשובה ביותר מאז ועידת פריז ב-2015", שבה כמובן נחתם הסכם פריז.

מדעניות ופעילים מתריעים שזו ההזדמנות האחרונה לשנות את מסלול שינוי האקלים כדי להימנע מהתרחישים הגרועים ביותר, מהם לא ניתן לצפות שתהיה דרך חזרה. כפי שסיכמה היטב לי ירון ב"הארץ", "אם לא תתקבל עכשיו החלטה מחייבת שתביא את כל מדינות העולם לצמצם את הפליטות בתוך חמש או עשר שנים, זה כבר יהיה מאוחר מדי. אפשר יהיה להמשיך להיאבק בעליית הטמפרטורות, אבל את אסונות האקלים החוזרים ונשנים, ההולכים ומתגברים, לא ניתן יהיה למנוע".

על פניו, התנאים להצלחה בשלים מתמיד. דעת הקהל העולמית למען ייצוב האקלים חזקה מאי פעם, בפרט אחרי שנה של אסונות טבע עצומים במדינות גדולות וחשובות – כמו שטפונות הענק בסין ובגרמניה ושריפות הענק בארה"ב.

נוסף על הראיות שראו תושבי העולם מול עיניהם או אף חוו על בשרם, דו"ח מעקב חדש של האו"ם שפורסם באוגוסט שם סוף לתפיסה שלפיה יש מקום לספק סביר לגבי האחריות האנושית להתחממות הגלובלית, ופירט אילו אסונות עצומים צפויים אם נמשיך להבעיר כך את האטמוספרה.

מעולם לא היה כה ברור לכל באי עולם מה עומד על הפרק.

בעיות של אמינוּת

למרות זאת, דיפלומטים ומנהיגים כבר מנמיכים מראש ציפיות מהועידה החשובה. ג'ון קרי, שליח האקלים של נשיא ארה"ב, שצייץ באוגוסט שהוועידה "חייבת להיות נקודת מפנה במשבר הזה", הזהיר לאחרונה ש"יהיה פער" בין יעדי הפליטות שיוסכם עליהם לבין אלו שנדרשים. זהו כמובן נושא מרכזי במשאים ומתנים בינלאומיים על משבר האקלים, וצפוי להיות גם אחד הנושאים המרכזיים ביותר בגלזגו.

עוד נושא מרכזי שצפוי לעמוד על הפרק הוא המימון למעבר לכלכלה בת קיימא, בפרט המימון עבור מדינות עניות בידי המדינות העשירות. נושא זה מקבל מקום מרכזי למעשה כבר מאז תחילת תהליך האקלים של האו"ם ב-1992, בשל העובדה הפשוטה שלא ניתן יהיה לייצב את האקלים מבלי שגם מדינות עניות יעברו לכלכלה בת קיימא, מה שידרוש ידע ומשאבים שאין בידיהן.

אולם בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, שמארחת את הוועידה, אמר כי "יהיה קשה" למדינות המפותחות לעמוד בהבטחות המימון שלהם למדינות המתפתחות.

בוועידת קופנהגן ב-2009 התחייבו המדינות העשירות להגיע עד 2020 להעברה שנתית של 100 מיליארד דולר, אבל לא עמדו בהבטחה זו. ב-2019, השנה האחרונה שעבורה יש נתונים סופיים, הגיע הסכום ל-80 מיליארד דולר, ובמקום העברת משאבים מדובר בעיקר בהלוואות למיניהן, אשר מוסיפות להררי החוב הנצלני שמנציח את העוני במדינות הדרום הגלובלי ואת העברת עושרן למדינות ועשירי הצפון.

מעבר לקושי הצפוי למדינות העניות להתמודד עם נזקי שינוי האקלים ועם עלויות של פיתוח בר קיימא, אם לא יהיה שיפור ניכר במצב המימון שזמין להן, יהיה קשה להשיג את הסכמתן לצעדים אחרים שיעמדו לדיון בגלזגו. אחרי יותר מעשור של חוסר עמידה בהתחייבויות המימון שלהן, קשה להאמין שהמדינות העשירות יצליחו כעת לשפר משמעותית את אמינותן.

בעיית האמינות של המדינות העשירות, ובראשון ארה"ב, חריפה במיוחד כעת אחרי שנות ההרס של ממשל טראמפ. ממשל ביידן אמנם שואף בנחישות מפתיעה מאז תחילת כהונתו לתקן את הנזק הזה, אך לא מגיע לגלזגו עם ההישג שרצה – חקיקת התשתיות הירוקה שהציע – בשל התנגדות נחרצת של שני סנאטורים קיצוניים במפלגה הדמוקרטית וההתנגדות הגורפת של המפלגה הרפובליקנית האנטי-אנושית.

כיוון שארה"ב היא האחראית מס' 1 לפליטות גזי חממה מצטברות מאז המהפכה התעשייתית, ומחזיקה בתפקיד מרכזי בכלכלה העולמית, קשה יהיה לשכנע את מדינות העולם לעשות מעל ומעבר כאשר ארה"ב עדיין לא עושה את המינימום.

הרבה מעל לגבול העליון

הזהרתו של ג'ון קרי שיעדי הפליטות שיוצבו בגלזגו לא יעמדו בנדרש מטרידה במיוחד. הוועידה בגלזגו היא למעשה המבחן הגדול הראשון של מנגנון צמצום הפליטות הבלתי מחייב של הסכם פריז – ואוי לעולם להיכשל במבחן הזה.

לפי ההסכם, ממשלות אחראיות להציב לעצמן יעדים לצמצום פליטות ולדווח על התקדמות המדינות ביחס ליעדים האלו. כל חמש שנים הממשלות צריכות לעדכן את יעדיהן ולשפרם – וגלזגו היא הוועידה החמישית מאז פריז.

רוב הממשלות עדכנו את האו"ם לגבי היעדים החדשים שלהן זה מכבר, כך שאין לצפות להפתעות גדולות. וכבר בספטמבר פורסם דו"ח מעקב המסכם את המשמעות המצמררת – או יותר נכון, מרתיחה – של היעדים המעודכנים.

דו"ח זה מעמת את היעדים הלאומיים המעודכנים עם היעדים שסימנו הדו"חות המדעיים של הפאנל הבין-ממשלתי של האו"ם לשינוי האקלים (IPCC), שלפיהם יש לצמצם עד 2030 את מאזן הפליטות העולמי ב-45% יחסית לרמה של 2010. בדיוק בגלל הזמן שנדרש לבצע שינויים כאלו, מזהירים המומחים שהועידה הנוכחית היא ההזדמנות האחרונה לעמוד ביעד.

אולם לפי דו"ח המעקב מספטמבר, אם כל מדינות העולם יעמדו ביעדים המעודכנים שלהן, במקום צמצום של 45% צפויה עלייה של כ-16% במאזן הפליטות. המשמעות היא שהטמפרטורה הממוצעת בעולם תגיע עד סוף המאה לכ-2.7 מעלות מעל הממוצע הטרום-תעשייתי – הרבה מעל הגבול העליון של הסכם פריז, 2 מעלות, והרבה הרבה מעל ליעד של 1.5 מעלות שהוסכם לשאוף אליו.

מדובר בהתחממות במידות אפוקליפטיות, אך למרבה הזוועה מדובר בתרחיש אופטימי, לפחות ביחס ליעדי הפליטות של ממשלות העולם. זהו תרחיש דמיוני לחלוטין, שבו כל מדינות העולם עומדות בדקדקנות ביעדי צמצום הפליטות שלהן.

בפועל, נדיר מאוד שמדינה עומדת ביעדיה. אין פלא: מנגנון פריז לא מטיל כל עונש על מדינות שלא עומדות ביעדיהן, מלבד קצת מבוכה דיפלומטית אחרי כמה שנים. מצד שני, הצבת יעד שאפתני (או שרק נראה שאפתני) יכולה לזכות פוליטיקאים ומדינות בהרבה אהדה באופן מיידי. הצבת יעדים בלתי מציאותיים ואי-עמידה סדרתית בהם היא מאפיין מובנה של ההסכם.

לכן אם התרחיש הסביר לפי היעדים המעודכנים הוא התחממות של 2.7 מעלות, התרחיש הסביר בפועל גרוע הרבה יותר.

על רקע היעדים הבלתי מספיקים בעליל הללו, הוועידה בגלזגו תראה מאמצים כבירים להביא את הממשלות לשפר את יעדיהן ולנקוט צעדים מהותיים להוציא אותם לפועל. קשה להאמין, אך ניתן רק לקוות, שנבואת הזעם של ג'ון קרי תתבדה.

מתמקחים עם חוקי הטבע

אסור להתייאש, וחובה עלינו להמשיך להיאבק למען אקלים יציב, ולו כי תמיד יכול להיות עוד יותר גרוע. אבל חשוב גם להבין את הבעיה כמו שהיא, אם ברצוננו להתגבר עליה ביום מן הימים.

כדי להבין את היסודות לפסימיות לגבי גלזגו, ולהבין בכלל את גישת ממשלות העולם למשאים ומתנים האקלימיים הללו, שווה לשים לב להערות ששלחו נציגי המדינות לפאנל הבינממשלתי על טיוטת דו"ח המעקב המדעי מאוגוסט.

בעוד הדו"ח אמור פשוט לשקף את מסקנות המדע על בסיס כל הנתונים הזמינים ולנסח המלצות העולות מתוך המחקר, ניתנת למדינות הזדמנות להגיב לטיוטה מראש, כדי לקחת בחשבון כל גורם אפשרי.

מחברי הדו"ח אינם מחויבים להתחשב בהתנגדויות שאין להן בסיס מדעי מוצק, אולם מדינות רבות ניסו בכל זאת ללחוץ למַתֵן המלצות שפוגעות באינטרסים כלכליים שלהן. אוסטרליה, לדוגמה, בתור יצואנית פחם מובילה, ניסתה להתנגד למסקנה שלפיה יש להפסיק להשתמש בפחם להפקת חשמל. ברזיל וארגנטינה, יצואניות מובילות של בשר פרה, התנגדו למסקנה שלפיה יש לצמצם את צריכת הבשר בעולם.

התנגדויות אלו מדגימות בעיה מהותית ביחס הדרג הפוליטי בכל העולם לשאלות אקולוגיות.

חקר האקלים הרי רק אומר לנו למה ניתן לצפות בתרחישים שונים, לפי המידע הכי טוב שיש לנו – ובשלב זה מדובר בהרבה מאוד מידע, עם רמת דיוק שאין שנייה לה. מתוך התהליך המחקרי העצום והמרשים הזה עולות מסקנות ברורות, שלפיהן יש לעשות שינויים מרחיקי לכת בכלכלות העולם כדי שניתן יהיה בכלל להמשיך לקיים ציביליזציה אנושית מפותחת.

יחס הגיוני למסקנות שכאלו יהיה לעשות פשוט מאוד כל מה שרק אפשר כדי לעצור את תהליך ההרס, בלי פשרות ובלי ויתורים; כל האינטרסים האחרים שלנו תלויים הרי בהצלחה במשימה הזו. אך במקום זאת, פוליטיקאים מנסים להתמקח, למצוא איזו פשרה בין מסקנות המדע לבין כל מני אינטרסים פוליטיים וכלכליים צרים וקצרי טווח.

כתוצאה, בתהליך הפוליטי יעדים חד משמעיים כמו צמצום פליטות הופכים למין כיוון כללי שאליו מנסים לחתור; וגם זאת לא בשל ההכרח הברור למנוע את שואת האקלים, אלא בעיקר בגלל לחץ ציבורי.

בתנאים רגילים, זו אולי גישה סבירה. הפוליטיקה היא שדה שבו נפגשים אינטרסים סותרים, נאבקים אחד בשני, נושאים ונותנים, ומגיעים כך או אחרת לפשרה כלשהי. ואכן, כדי לעבור לכלכלה בת קיימא באמת צריך לקחת בחשבון שלל אינטרסים סותרים ולמצוא איך לישב ביניהם.

אך קריסה אקלימית היא לא דבר שאיתו ניתן להתפשר, לא תוצאה שניתן לקבל אותה.

בסופו של יום, פשוט אין תרחיש שבו מייצבים את האקלים מבלי לפגוע קשות באינטרסים של המרוויחים מהרס האקלים. כל עוד נמשיך לחפש פשרה בינם לבין הקריסה המובטחת, פנינו לעבר תהום.

חייבים לעמוד על שלנו

הדמוקרטיה הליברלית, צורת המדינה השלטת היום, לא בנויה להתעלם מאינטרסים כלכליים רבי עוצמה, אלא להגן עליהם. מצב שבו רוב האוכלוסייה רוצה לדרוס את האינטרס שלהם נחשב כסכנה של "עריצות הרוב", וישנם איזונים ובלמים רבים שנועדו למנוע מהלכים שכאלו גם כאשר יש אינטרס ציבורי מובהק. וזה עוד לפני שדיברנו על קשרי ההון-שלטון ההדוקים שמתקיימים במדינות כאלו.

בינתיים, גם במדינות הלא ליברליות הקיימות כיום, כגון סין או רוסיה, שיתוף פעולה הדוק בין אינטרסים כלכליים גדולים לבין השלטון המרכזי – ככל שיש בכלל הבדל בין השלטון לבין ההון – הם אבן פינה בכוחו של השלטון, בעוד לדעת הקהל יש משמעות פחותה במיוחד.

פוליטיקאים שמתנהלים מתוך מסגרות שכאלו לא עומדים לנקוט עמדה נוקשה מול האינטרסים האנטי-אקלימיים, האנטי-אנושיים, שעדיין משחקים תפקיד גדול בכלכלות העולם: אינטרסים כמו אלה של תאגידי נפט וגז או מזון. אם מסקנות המדע עומדות באופן מובהק ובהול נגד האינטרסים האלו – הנסיון של הפוליטיקאים למצוא פשרה הוא בדיוק מה שניתן לצפות שהם יעשו; במובן מסוים, זאת העבודה שלהם.

אסור, אם כן, לחכות שמנהיגים, פוליטיקאים ודיפלומטים יצילו אותנו מקריסת האקלים. העובדה שמדע האקלים עומד לטובתנו בפירוש אינה מספיקה. גם לצעוק "הקשיבו למדע", כפי שתנועת האקלים מקפידה לעשות מעל כל במה בשנים האחרונות, כנראה לא עושה את העבודה.

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לדאוג שהאינטרס המשותף שלנו יהיה בראש מעיניהם של אותם מנהיגים, בכל דרך שרק אפשר. מי שמפקיר ככה את עתידנו לא צריך לשרוד אף מערכת בחירות, וגם לא צריך לישון בשקט בלילה או לצפות לחיים נוחים וקריירה מפוארת.

לאורך זמן, עלינו להתארגן, לבנות תנועות, ארגונים, מפלגות – מבנים פוליטיים שיכולים לעמוד על האינטרס הכללי ולהפעיל כוח אזרחי מאורגן. האופק של ההתארגנויות שלנו צריך להיות מהפכני, כיוון שברור שהסדר הכלכלי והפוליטי הנוכחי עומד בסתירה מוחלטת עם האפשרות להמשיך לקיים חיים אנושיים בכבוד.

אבל הזמן הולך ואוזל, ואסור לבנות על מהפכה עולמית בזמן שהעתיד עצמו עולה בעשן. בטווח המיידי עלינו לדאוג שהאינטרס הכלל-אנושי לייצוב האקלים, או התנועות שמקדמות אותו, ידאיגו את מקבלי ההחלטות יותר מכל דבר אחר.