"האגרוף מחזיר לי את הביטחון העצמי שהמציאות ניסתה לנפץ"

"המקום היחיד שבו אני יכולה לשחרר את כל הכעס והצער שיש לי בלב". צעירות פלסטיניות מתאמנות באגרוף מחוץ לחדר הכושר המאולתר בשכונת אל-רימאל בעזה, ב-1 ביוני 2026 (צילום: יוסף זענון)

חדר כושר מאולתר לאגרוף פועל בלב מחנה עקורים רחב ידיים באל-רימאל, שבעבר היתה השכונה האמידה ביותר בעיר עזה. במתקן, שנמצא בתוך אוהל, אין מחצלות או יריעות של דשא מלאכותי בשל המצור שמטילה ישראל על סחורות וסיוע, ולרשות המתאמנות עומד ציוד מגן מועט בלבד. אוהל סמוך משמש להן אזור חימום ותרגול.

אוסאמה איוב, מאמן בן 40 מעזה, בנה את חדר הכושר מחומרים שאסף. "למרות האתגרים העצומים והמחסור החמור במשאבים, הייתי נחוש לא לתת לספורט להיעלם מחייהן של נערות צעירות", אומר איוב למגזין 972+. "הקמתי את אוהל האגרוף הזה לבנות כיוזמה פשוטה אך משמעותית, כדי לספק מרחב בטוח לאימונים, להעצים ספורטאיות צעירות ולעזור להן להחזיר לעצמן את התקווה, הביטחון והתחושה של חיים רגילים באמצעות ספורט".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

איוב ניהל בעבר מועדון אגרוף מאובזר היטב, אך זה נהרס יחד עם ביתו במהלך מלחמת ההשמדה של ישראל ברצועה. "הייתי מודאג מאוד לעתיד הספורט בעזה", הוא מסביר. לכן מיהר להקים את האוהל ולגייס משתתפות.

כיום הוא מציע אימונים בחינם לכ-50 נערות בגילים 8–19 מהעיר עזה ומח'אן יונס. קריאות עידוד של צופים, המתאספים לעיתים קרובות לצפות באימונים, מלוות את הנערות. חלקם צופים מיציעים מאולתרים שאיוב הקים סביב האוהל.

"הייתי מודאג מאוד לעתיד הספורט בעזה". אוסאמה איוב (צילום: יוסף זענון)

לנה אל-עאשי, נערה בת 16 מעזה, התאמנה במועדון של איוב לפני הג'נוסייד. כשהמועדון נהרס, היא חששה שלא תוכל להתאגרף שוב, עד שאיוב סיפר לה על מתקן האימונים המאולתר שהקים במחנה. "הרגשתי שרוח חדשה התעוררה לחיים בתוכי", היא אומרת. "אגרוף הוא כבר לא רק תחביב; זו הדרך העיקרית שבה אני שומרת על החוסן הנפשי שלי".

התוכנית אומנם מציעה אימון גופני, אך מטרתו העיקרית של איוב היא לספק את התמיכה הנפשית שעליה מדברת אל-עאשי. רבות מהמשתתפות איבדו את יקיריהן או את בתיהן במהלך המלחמה, לעיתים אף את שניהם, ומכולן נגזלו שנים של ילדות.

"אלמלא האוהל המאולתר הזה שבו אנחנו מתאמנות, מצבנו הנפשי היה בקריסה מוחלטת", אומרת ג'ודי אל-נימר, מתאמנת בת 14 שמשפחתה נעקרה כמה פעמים במהלך רצח העם. "אגרוף עבורי הוא חבל הצלה אמיתי – זה המקום היחיד שבו אני יכולה לשחרר את כל הכעס והצער שיש לי בלב".

"הרגשתי שרוח חדשה התעוררה לחיים בתוכי". לנה אל-עאשי (צילום: יוסף זענון)

חדר הכושר הזה הוא גם מקום שבו הבנות יכולות לזכות במעט שגרה לאחר שנים של חוסר ודאות. "העובדה שאין בתי ספר מחסלת את העתיד שלנו ומשאירה אותנו בוואקום קטלני ובפחד מפני הלא-נודע", אומרת אל-נימר. "כשאני לובשת את הכפפות בתוך האוהל, אני מרגישה שאני לא חלשה, ושאני מחזירה לעצמי את הכוח ואת הביטחון העצמי שלי, שהמציאות הזו ניסתה לנפץ".

למרות הפסקת האש, שלכאורה עודנה בתוקף, המשתתפות מתאמנות לעיתים קרובות על רקע קולות של רחפנים והפצצות בקרבת מקום. "הייתי רועדת מפחד עם כל פיצוץ שטלטל את האוהל", נזכרת אל-נימר. "ההפגזה הישראלית לא נפסקת", מוסיפה אל-עאשי. "ברגעים המפחידים האלה אנחנו מחליפות מבטים עם המאמן ועם הבנות האחרות, ובמקום לברוח אנחנו ממשיכות להכות בנחישות גדולה אפילו יותר. הספורט הזה לימד אותנו לא להשפיל את העיניים בפחד".

אף שהאימונים שלהן מוגבלים לעת עתה לזירה קטנה באוהל, הבנות מכוונות רחוק יותר: לצאת מהרצועה הנצורה ולייצג את פלסטין באליפויות אגרוף בינלאומיות. "השאיפה שלי, החלום שלי והחלום של כל הבנות כאן הוא לקבל הזדמנות לצאת ולהתחרות בזירות בינלאומיות", אומרת אל-עאשי. "אני רוצה להניף את דגל פלסטין גבוה ולהוכיח לעולם שאנחנו עם שאוהב את החיים וראוי לשמחה".

מוחמד זענון הוא צלם עיתונות מעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי