newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"החייל פתח בירי אינטנסיבי. לא הבנתי אפילו שעמאר מת"

עמאר שפיק אבו עפיפה בן ה-18 נורה בראשו כשטייל עם חברו הטוב בחורשה, ליד מחנה הפליטים אל-ערוב שבו התגורר. בניגוד ל-11 הפלסטינים האחרים שנורו באל-ערוב בתשע השנים האחרונות, הצבא לא סיפק כל צידוק לירי. אביו מספר שבזמן הלוויה קיבל טלפון מאיים מהשב"כ

מאת:
עמאר שפיק אבו עפיפה (צילום: באדיבות המשפחה)

עמאר שפיק אבו עפיפה (צילום: באדיבות המשפחה)

מוחמד ועמאר גדלו יחד במחנה הפליטים אל-ערוב, בית ליד בית, ובילדות נעשו לחברים הכי טובים. "היינו כמו אחים", מוחמד, בן שבע-עשרה, סיפר, הבהלה עדיין ניכרת בעיניו. שבוע חלף מאז חייל ירה בראשו של חברו, עמאר שפיק אבו עפיפה בן ה-18, כאשר טיילו יחד בחורשה, בסמוך למחנה. "אני עדיין בהלם", אמר מוחמד.

גם לפי דובר הצבא, לא קדם לירי הקטלני הזה דבר. אני מניח פה את התגובה המצמררת של הצבא, במלואה: "תצפיות זיהו שני חשודים שהתקרבו למצפה ארי פולד הסמוך ליישוב מגדל עוז. כוח שהוזנק לנקודה זיהה את החשודים בורחים ופתח במרדף אחריהם. לאחר מכן, הכוח פתח בנוהל מעצר חשוד, שכלל ירי לעבר החשודים. בהמשך נקבע מותו של אחד מהם".

מוחמד חזר שבוע לאחר מכן לנקודה שבה נורה עמאר. בדרך לחורשה, במעלה הגבעה, הוא חיפש משהו בעיניים. לדבריו, יום לפני הירי הם טיילו בחורשה, ו"כתבנו את השמות שלנו כאן בדשא. אני כתבתי את האות M, באנגלית, ועמאר את שמו בערבית". האבנים עדיין היו מונחות שם. כמו מצבה לחברות שלהם, שנגדעה. הם גם צילמו סלפי, ומוחמד נעץ את התמונה ברקע הטלפון שלו. הם נראים בה מחוייכים ומחובקים.

"המחנה הוא כמו כלוב", אמר מוחמד, "אין הרבה מקומות ללכת אליהם, למצוא מפלט. קנינו גרעינים וטיילנו. דיברנו על העתיד. עמאר סטודנט, מוצלח מאוד, ואני בכלל רציתי לפרוש מבית הספר. הוא לחץ עלי להמשיך בלימודים, לגמור בגרויות. על זה דיברנו. כל שבוע היה מגיע אלי הביתה, להכין איתי יחד שיעורי בית".

בטלפון של מוחמד סרטון שצילם, שבו השניים לומדים יחד ומתפקעים מצחוק. פניו של עמאר מלאות באור.

הירי קרה על ראש גבעה מבודדת, בנקודה שבמפה המצורפת למטה. בהודעת הצבא נטען כי הם התקרבו "למצפה הסמוך ליישוב מגדל עוז", אך ביקור במקום מעלה כי הנקודה שבה בוצע הירי, נמצאת כמאה מטר מהמצפה, שאינו אלא פרגולה שהוצבה באופן לא חוקי במקום, ויותר מ-400 מטר מהיישוב מגדל עוז. בגבעה ניצב מגדל תקשורת קטן, שבסמוך לו, ככל הנראה, חיילים הקימו מארב.

"חייל אחד יצא אלינו מבין העצים", שיחזר מוחמד. "לא ציפינו שיהיה שם מישהו ונבהלנו מאוד. הוא צעק לנו לעצור, ובלי לחכות ירה באוויר. התחלנו לברוח, מרוב פחד. ואז הוא פתח בירי אינטנסיבי. זה היה לא הגיוני. שמעתי צרורות של כדורים. כל זה קרה בתוך כמה שניות. באותו רגע לא הבנתי שעמאר מת".

בדו"ח הפטירה של עמאר, שהונפק על ידי משרד הפנים הישראלי, נכתב כי בגופו פצע ירי בראש, ופצע ירי נוסף ברגל. הצבא מסר ל"שיחה מקומית" כי נפתחה חקירת מצ"ח, ולא הוסיף מידע חדש מעבר להודעה המקורית שנשלחה. הסיכוי כי החקירה תוביל לכתב אישום נגד החייל שירה נמוך מ-4%, לפי נתוני יש דין. מתוך 785 תיקי חקירה שנפתחו במצ"ח בין 2013-2018 – רק ב-31 תיקים החליטה הפרקליטות הצבאית להגיש כתב אישום.

"תדאג לילדים שיש לך עכשיו"

שבעה ילדים נולדו להוריו של עמאר. לאביו קוראים שפיק, לאמו סמיחה. הם ישבו יחד בסלון, מאחורי תמונה של בנם המת, מורם מעלה באלונקה, בהלוויה שלו. הצבא החזיק את גופתו במשך כעשר שעות. בשלוש בלילה אביו נקרא לשער של התנחלות כדי לקבל בחזרה את גופת בנו. "בכיתי בלי סוף", אמר.

במחנה אל-ערוב, שיושב בין בית לחם לחברון, גרים כ-11 אלף תושבים. משפחותיהם גורשו ב-1948 מכפרים ליד קרית גת של היום, כמו אל-פאלוג'ה ועיראק אל-מנשייה, ולאחר מכן יושבו במחנה על ידי סוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א. המחנה נמצא כ-40 ק"מ מזרחית לכפרים שנעקרו.

עד היום, מרבית השירותים במחנה, כמו רפואה וחינוך, מסופקים על ידי אונר"א. הסוכנות נפגעה קשות בשנים האחרונות, עקב קיצוצים בכספי התמיכה של ארה"ב, והשפעה זו ניכרת. אביו של עמאר עובד בניקיון, אוסף זבל, והוא יוצא לעבודה עם וסט כתום של האו"ם. "אני קורע את עצמי בעבודה. לא הפסקתי לנקות זבל. גם אחרי שמת עמאר. אין לנו מה לעשות. צריך לחיות".

בשנה שעברה עמאר סיים בגרויות, ומיד הלך ללמוד סיעוד באוניברסיטה ברמאללה. "הוא חלם להיות רופא או אח", סיפר אביו. כעבור חודשיים פרש מהלימודים, כי הרגיש שהנטל הכספי גדול מדי על הוריו. הוא עבר למכללה קטנה יותר, הסמוכה למחנה, שבה הלימודים זולים יותר. המרחב הפתוח שמסביב למכללה והחורשה שבה טיילו מוחמד ועמאר הם השטחים היחידים אליהם יכולים תושבים ללכת כדי לנשום אוויר.

"אנחנו חיים בתוך כלוב", הדהד שפיק את דבריו של מוחמד, ואמו של עמאר הינהנה. האמא בקושי דיברה. בשלב מסוים, כאשר אחרים העלו זכרונות – היא קמה, התנצלה, ויצאה מהחדר.

הכניסה לבית של משפחת אבו עפיפה (צילום: יובל אברהם)

הכניסה לבית של משפחת אבו עפיפה (צילום: יובל אברהם)

עיסא אבו עפיפה, אחיו הגדול של עמאר, אמר: "כנער אין לך סיכוי במחנה לעתיד אחר. גם מי שלומד, בסוף הופך להיות פועל". האבא אמר: "בגלל זה רציתי לבנות לילדים שלי… משהו אחר. הסרחתי בעבודה כל יום, כדי שעמאר ילמד באוניברסיטה. אמרתי הוא לפחות, לו בטח יהיה… עכשיו אני לא יודע מה לעשות".

לדבריו, בהלוויה התקשר אליו איש שב"כ, שהזדהה כקפטן נידאל. "הוא הציג את עצמו כחוקר, שאחראי על כל אזור חברון", סיפר, "אמרתי לו אני בהלוויה, מה אתה רוצה. הוא אמר לי – שתשמור טוב טוב על הילדים שלך עכשיו. זה היה כמו איום. אמרתי לו מה זאת אומרת, אני בהלוויה של הבן שלי, הרגתם אותו, והוא אמר – תדאג לילדים שיש לך עכשיו, אני רוצה שתחיו בשלום. אמרתי לו: אנחנו חיים בכלוב, אתה יורה בילד שלי ואז מאיים עלי? הרגשתי שאני כלום עבורו. וניתקתי את הטלפון. מאז לא דיברו איתי מהשב"כ".

מוחמד, חברו של עמאר, הסביר שאין צעיר במחנה שהשב"כ לא מעורב בחייו באופן כזה או אחר. "לכל כפר בגדה יש קפטן, שעוקב אחרי הצעירים, בעיקר מי שמשתתף בעימותים. קפטן כרם אחראי על הכפר. הוא מתקשר לילדים בכיתה שלי. נכנס לקבוצות הטלגרם שלנו". החשש מהשב"כ, זו הסיבה שמוחמד ביקש כי לא אציין את שם משפחתו. "הוא יכול לעשות לך מה שירצה", אמר ביחס לקפטן כרם.

פנינו לשב"כ בבקשת תגובה. היא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.

במחנה אל-ערוב יש עימותים כמעט מדי שבוע עם הצבא. כביש שישים, שנסלל בצמוד למחנה, זו נקודה שבה צעירים נוהגים לזרוק אבנים על מכוניות ישראליות שחולפות בדרך. בשנתיים האחרונות משרד התחבורה החל לסלול כביש "עוקף אל-ערוב".

חיילים נוהגים להקים מחסומים בכניסה למחנה, ואף מחסומי פתע בתוכו. אני חולף שם פעם בשבוע לפחות, ובשנה האחרונה תמיד יש מחסום שבו מעוכבות מכוניות התושבים. מעבר לכביש נבנה מוצב צבאי, וכניסות ליליות למחנה עבור מעצרים, שלא פעם גוררות עימותים, גם הן עניין שבשגרה.

בעימותים, צעירים משליכים אבנים, לעתים בקבוקי תבערה, וחיילים משתמשים באש חיה. עמאר התרחק מהעניינים האלה והתרכז בלימודים. אני ועיסא, אחיו הגדול של עמאר, הלכנו ברחובות המפותלים של אל-ערוב. הוא הצביע על בתים, ואמר: "אין כאן משפחה בלי בן שנהרג".

בתשע השנים האחרונות נורו למוות 11 פלסטינים באל-ערוב, שלושה מהם קטינים. עומר אל-בדוי, בן 22, נורה ב-2019 כשניסה לכבות אש שהתלקחה בבית שלו כתוצאה מקבוק תבערה שהשליכו נערים לעבר חיילים. הצבא הודה אחר כך כי הירי לא היה מוצדק.

עומר מאדי, בן 15, נורה למוות בידי חייל, שישב במגדל הצבאי שהוקם מול המחנה. לפי הצבא, בעת שיודו אבנים אל המגדל. לובנא אל-חנש, בת 21, נורתה ב-2013, כאשר הלכה בשטח מכללת אל-ערוב. חייל פתח בירי לאחר שבקבוק תבערה הושלך לעבר מכונית ישראלית – והרג אותה.

עיד פדיילאת, בן 28, נורה למוות ב-2014. חיילים הקימו מחסום פתע ליד הבית שלו, הוא התקוטט איתם, ונורה כאשר ברח מהם. לפי הצבא, ניסה לחטוף את נשקו של אחד מהחיילים. מוחמד ג'וואברה, בן 19, נורה ב-2014, כשהיה בבית שלו. חיילים עשו מארב על גג של בית אחר במחנה, ואמרו שחשו בסכנה כי הבחינו בנשק מאולתר שכוון לעברם. תחקיר בצלם שלל טענה זו.

בעשרת המקרים האחרונים שבהם נהרג תושב אל-ערוב – מקרים שהם כמובן תולדה ברורה של כיבוש צבאי – הודעות הצבא סיפקו צידוקים שונים לירי. במקרה הזה אין אפילו יומרה לעשות זאת. לרשימה הארוכה והעצובה אפשר להוסיף כעת את שמו של עמאר שפיק אבו עפיפה, הרוג מספר 11, ולכתוב: נורה בראשו כאשר יצא לטייל בחורשה עם החבר הכי טוב שלו.

אבנים בדרך לחורשה: עמאר ומוחמד. יום שלישי, 7 במרץ 2022, שבוע אחרי הירי (צילום: יובל אברהם)

אבנים בדרך לחורשה: עמאר ומוחמד. יום שלישי, 7 במרץ 2022, שבוע אחרי הירי (צילום: יובל אברהם)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf